בפעם האחרונה שנועם בנאי היה זקוק לעצה של אבא הוא היה בנסיעה, בדרך להופעה. "התלבטתי בקשר למשהו, ופתאום עלה לי בראש שמעניין מה הוא היה מייעץ לי", הוא מספר בריאיון ל-ynet. בנאי עשה את הדבר הטבעי והמתבקש והתקשר לאבא שלו, מאיר בנאי, שנפטר לפני כמעט עשר שנים. "יותר נכון דמיינתי שאני מתקשר אליו והוא עונה, ואני מדבר איתו שיחת נסיעה כזאת".
ממש אמרת את המילים בקול?
"כן, אמרתי 'היי אבא, מה המצב? תשמע, אני בדרך להופעה עכשיו ורציתי להתייעץ איתך'. יש משהו בשיחה באוטו שמרגיש טבעי. זה היה מעשה של משוגע, אבל זה היה כיף גדול, כי בדרך כלל אני לא שומע את הקול שלו בתוך הראש שלי".
אתה פותח ערוץ.
"כן. רוב הזמן הערוץ הזה סגור. בטח אחרי עשר שנים, ובכלל, רוב היום אנחנו עסוקים: קמים בבוקר לילדים, לגן, לעבודה, אני לא באמת מוצא את עצמי מדבר איתו כל היום, או כמעט בכלל. זה עושה טוב לפתוח את הערוץ מדי פעם".
בקרוב בנאי הבן עומד לפתוח את הערוץ פעם נוספת. הפעם זה יקרה מול 1,200 אנשים, כשיעלה במועדון הבארבי בתל אביב את המופע "נועם בנאי שר מאיר בנאי", שייערך ב-12 בינואר ושכולו געגוע וסגירת מעגל של הבן עם האב. במופע יבצע נועם בנאי - שביסס את עצמו בעשור האחרון כאמן יוצר, הוציא שני מיני-אלבומים והופיע ברחבי הארץ - שירים מהארסנל המוזיקלי של אבא שלו. על הבמה ישירו איתו אורחים מוזיקליים כמו ברי סחרוף, ארקדי דוכין, דורון טלמון (ג׳יין בורדו) ועטר מיינר.
על ההחלטה לקיים את המופע שקד בנאי הצעיר בבישול איטי, במשך כמעט עשור. "בכל הופעה שלי אני עושה איזה שיר של אבא", הוא מסביר, "אבל הייתי צריך את הזמן הזה להרגיש שאני כבר עומד בזכות עצמי, שאני מופיע, שיש לי רזומה יציב של שירים ואלבומים. אני לא רוצה שיחוו את זה כסוג של הישענות על אבא שלי".
העבודה על המופע מן הסתם מעירה את הגעגוע.
"זה מעורר ומציף. היום אני בן 34, ויותר ויותר מבין שעשר השנים האלו בלעדיו כבר הפכו לחלק ניכר בחיים הבוגרים שלי. זאת אומרת, שרוב מה שנשאר לי ממנו זו הילדות, הנעורים, חוויות שהיו לנו עד שהתגייסתי לצבא. כל החיים הבוגרים – הקריירה המוזיקלית, הקשיים שהיו לי בדרך, הרגעים הטובים, המשפחה שהקמתי, הילדים, אשתי – הוא לא היה פה בחלקים הכי משמעותיים.
נועם בנאי: "אבא לא היה פה בחלקים הכי משמעותיים". מאיר בנאי
(צילום: רפי דלויה)
"אנשים יגיעו לערב הזה כדי לשמוע את השירים שלו, אבל באיזשהו מקום, ברמה הפרטית, בשבילי זאת עוד דרך לדבר איתו. אני עושה את זה כל הזמן, בקידוש בכל שישי אנחנו עם הכיפות והסידור שלו, לפני חצי שעה הנחתי תפילין עם התפילין והטלית שלו, בחגים ובסיפורים אני מספר לילדים שלי על סבא מאיר כל הזמן. אז הוא נמצא, אבל לשיר את השירים שלו זאת דרך חדשה להיפגש איתו".
הפגישה על הבמה היא רק סופו של תהליך ארוך ועוצמתי, חריש עמוק שבנאי מבצע בחומרים של אביו. "אני שומע את כל היצירות בלופים עכשיו, ואחר כך מעביר את השירים האלה בדרכי, זה גם סוג של מפגש ושיחה עוד לפני שנעלה על הבמה, רק אני והוא בבית עם הגיטרה".
מה גילית בעבודה על השירים האלה?
"כשהאצבעות הולכות על הגיטרה אני מבין שאבא הלחין אחרת מאיך שאני רגיל. פתאום אני מגלה את הצעקה שיש גם בי, ולא ידעתי שהיא קיימת אצלי, כמו שקרה לי בשיר 'אל תלכי מכאן'. ויש מקומות שאני מרגיש שאני רוצה לשיר את זה אחרת, שאני מראה לאבא 'רגע, אפשר לשיר את זה גם ככה'".
יצא לכם להופיע יחד?
"רק פעם אחת, איתו ועם אורנה [בנאי, אחותו של מאיר, ס"ש] בתיאטרון תמונע. זה היה ערב של מוזיקה והומור, הייתי בן עשר ועליתי לנגן בדרבוקה. אני מרגיש שעכשיו תהיה הפעם השנייה. אין ספק שהוא יגיע הפעם במלוא הדרו".
"אבא מאותת ברגעים חשובים בחיים"
בינואר 2017, אחרי פטירתו של אביו, חזר בנאי הבן אל הדירה התל-אביבית המעט מרוטה שלו, מותש ומרוט בעצמו. הוא מספר על הרגע שבו סיים להעביר את כל החפצים של אבא שלו, כולל האולפן הביתי שלו, ומיקם אותם בחדר עם חלון שלא נסגר עד הסוף. "גרנו שם שנתיים-שלוש לפני שהוא נפטר, ואף אחד לא הצליח לסגור את החלון הזה", הוא נזכר. "אני מדבר איתך על אנשי מקצוע שבאו וניסו. אבל זה המקום היחיד שהיה פנוי בבית. ישבתי שם והסתכלתי על כל הציוד היקר הזה, ידעתי שאין מצב שאני יכול לקחת את הסיכון שהוא יירטב או יתמלא באבק. אמרתי 'אבא, ככה אתה הולך להפקיר את הציוד שלך?', ואז קמתי לחלון וסגרתי אותו, הוא נסגר עד הסוף בקלות, כאילו אני סוגר וילון".
השגחה פרטית.
"היו הרבה כאלה. במלחמה גרנו בדירה בלי ממ"ד, אשתי היתה בהיריון בסוף חודש שמיני והבנו שאי אפשר להמשיך ככה. עברנו לגור אצל המשפחה שלה עד שמצאנו דירה עם ממ"ד. ביום שעברנו, ממש לקראת הלידה, קמנו בחמש וחצי בבוקר להובלה, נכנסנו לאוטו ובדיוק שידרו ברדיו את 'אל המנוחה' של אבא. כשאביגיל נולדה ונסעתי להביא את דויד, שיפגוש אותה, יצאתי מבית החולים ודבר ראשון ברדיו היה שיר של אבא. הוא פתאום מאותת ברגעים חשובים בחיים, וזה כיף, זאת מתנה".
"הוא פתאום מאותת ברגעים חשובים בחיים". נועם בנאי
(צילום: יפעת שגב)
אתה תוהה מה הוא היה חושב על המוזיקה שלך?
"כל הזמן. אתמול חזרתי מהאולפן – אני עובד עכשיו על אלבום חדש עם הבן של אביתר [בנאי, ס"ש], שמואל, ועם נטע אנדורן – ותהיתי מה הוא היה חושב. אני חושב שהוא היה מאוד גאה בי, שאני עובד קשה. הוא מאוד העריך את זה. בתחילת הדרך שלי מילצרתי בזאפה רמת החייל. זה היה בדיוק אחרי שחתמתי ב-NMC, עוד לא הוצאתי אף שיר. ולפעמים פנינה אדרי, הבעלים של NMC, היתה מגיעה לשם עם אמנים שלה, ואני - שבועיים אחרי שחתמתי איתה, מגיע עם הסינר, מלוכלך, מגיש לה את האוכל והשתייה ומתנצל על זה שהמנה מתעכבת.
"אני זוכר שסיפרתי את זה לאבא, שזאת פדיחה, אז הוא אמר לי 'מה פתאום, אתה יודע איך פנינה תעריך אותך על זה שאתה לא איזה בן 20 שחי בסרט אלא עובד קשה ומתפרנס?'. גם הדרך שלו לא היתה קלה. הוא לא פרץ בשיר הראשון שלו וגם לא באלבום הראשון, והיה לו מאוד קשה עם ענייני העולם הזה, כל הצד הארצי של האמנות, מנהלים, מארגנים, ראיונות, בסוף זה הרוב. אני קצת אחר, יותר עם הרגליים על הקרקע ואני חושב שהוא היה מעריך את הדרך שלי".
אמרת פעם שהשתמשת בציוד שלו כדי להקליט את המוזיקה שלך, זה עדיין קורה?
"בטח. קודם כל הגיטרות - אני מופיע עם הגיטרה שלו, וגם כשאני הולך לאולפנים אחרים להקליט אני מביא מהבית את המיקרופון שלו".
כי אתה רוצה להכניס אלמנט ממנו למוזיקה שלך, או שזו יותר מחווה?
"לא יודע, לא חשבתי על זה. זה קצת כמו שבשישי אני שם את הכיפה שלו. מה, אני לא יכול לקנות כיפה? אבל עדיין עשר שנים אני שם אותה. זה לא כל כך להכניס אותו למוזיקה, אלא לחיים שלי. הוא מתגלגל איתי בהרבה מקומות".
"אני זוכר אותו חי לגמרי"
בתחילת 2016, בגיל 54, אובחן מאיר בנאי עם סרטן הוושט במהלך בדיקה שגרתית. טיפולי כימותרפיה וניתוח לא הצליחו לבלום את הגידול שחזר, ולאחר שנה גבה את מחירו. "אני לא חושב הרבה על התקופה האחרונה שלו", מודה בנאי הבן, "יש לי הרבה חורים בעלילה בכל הימים והשבועות האחרונים, גם בשבעה. הכול קצת מעורפל. היו שם הרבה דברים קשים, זאת מחלה קשה והסוף היה קשה מאוד. יש לי הרבה פריימים לא נעימים משם".
"זאת מחלה קשה והסוף היה קשה מאוד". מאיר בנאי
(צילום: יריב כץ)
כי מצבו היה קשה?
"כן, ובגלל שהייתי בסופו של דבר מאוד צעיר. לא ילד, למרות שככה זה הרגיש, אבל הייתי בן 24. לא ידעתי להכיל את זה כמו שאני מניח שהייתי מכיל את זה היום".
זה השפיע על האופן שבו אתה זוכר אותו?
"לא. עדיין יש לי הרבה זיכרונות שלו, אבל זה השפיע על החלומות שלי. הרבה פעמים אני חולם שהוא עדיין חולה ואני לא בא לבקר אותו, שאני פתאום מגיע אליו הביתה והוא לבד כבר שנים, ואני השארתי אותו מאחור. זה חלום שחוזר המון. אבל מחוץ לחלומות אני זוכר אותו חי לגמרי, מופיע, בחדרי חזרות, זוכר אותו אצל סבא וסבתא, בחגים, בטיסות שלנו לחו"ל.
"יש לי גם צורך חזק להנכיח אותו בחיים של הילדים שלי, שנולדו אחרי שהוא נפטר [אביגיל עוד מעט בת שלוש, ודויד בן חמש, ס"ש]. כשדויד היה אבא של שבת בגן הוא הלך עם הכיפה של סבא מאיר וסיפר לכולם, אם אנחנו נוסעים באוטו ויש שיר של אבא, הוא ישר יזהה אותו. הרבה מהמסורת, היהדות, החגים, הבית כנסת, אני משתדל לקרוא לדויד כמעט כל ערב את פרשת השבוע. הרבה מהדברים האלה מגיעים מאבא".
"רוב החיים אני בכלל קראתי לו 'אחי', ולא אבא". נועם בנאי
(צילום: מוטי קמחי)
לקחת משהו מהאבהות שלו לאבהות שלך?
"כן, הרבה. רוב החיים אני בכלל קראתי לו 'אחי', ולא אבא, אז המקום של להיות חבר טוב של הילדים, לתת להם הרבה מקום, הוא היה כזה. וזה גם מאוד עצוב כי הוא היה סבא מדהים, הוא אהב ילדים בטירוף. מבחינתו מפגש עם ילדים היה מפגש עם נשמות טהורות. הוא היה לגמרי מתיילד איתנו, משתולל המון על הספות והוא בטוח היה ככה עם הנכדים. הוא בטח היה שוכח את רוב הפעמים שהוא צריך לבוא לשמור עליהם או לא מגיע בזמן, אבל כשהוא היה, אין לי ספק שזו הייתה מתנה גדולה".
"כשאני מנגן ושר אותו, אני נשבר יותר מכל השירים האחרים"
המופע החד פעמי שובץ בתאריך פטירתו של מאיר בנאי ("התאריך הלועזי, כי זה כבר היה טו מאץ' לעלות לבית עלמין ולהופיע באותו היום"), ובנאי הבן מגדיר אותו כ"ערב לעילוי נשמתו" של אביו. למרות הפיתוי להרחיב את המעגל המשפחתי על הבמה החליט נועם להשאיר אותו על המסילה המצומצמת של אב ובנו, ולא לצרף אליו את שאר צאצאי השושלת. "זה בקלות יכול היה להפוך לערב משפחתי, שזה גם קונספט יפה", הוא אומר, "אבל זה לא הקונספט של מה שאני רציתי ליצור פה. ראיתי בזה סימן לשחרר את משפחת בנאי היקרה ולעשות את זה 100 אחוז אני.
"זה מפגש אינטימי מאוד. אני מניח שמעבר לביצועים עצמם יהיו גם סיפורים וזוויות אישיות יותר. אני מאוד אוהב את הבארבי ונראה לי שזה ייצור, כמו שאומרים אצל הדוסים, 'התוועדות'. זה הולך להיות היום שלו, 1,200 איש שבטח יצרחו שם את השירים שלו".
יש שיר שלו שאתה תמיד חוזר אליו?
"מעבר לנכסי צאן ברזל, 'גשם', 'שער הרחמים', שאלה שירים שמפרקים את הנשמה, יש שיר ממש לא מוכר שלו, שבכל פעם שאני שר אותו עכשיו אני לא מצליח לעשות טייק אחד שלם שלו בלי לבכות. קוראים לו 'הפרא'. זה שיר שהוא ספק מדבר בו על עצמו, ספק לא. הוא מדבר על מישהו שמכונה 'פרא', בגלל שהוא בנאדם מלא באש, וכל דבר שהוא נוגע בו מלא באש, וזה מאוד אבא. הוא היה מלא באש, אש שלא פעם גם מכלה, וכן, בסוף גם משאירה את הדמות הזאת בבדידות. יש משהו בשיר הזה שכשאני מנגן ושר אותו, אני נשבר יותר מכל השירים האחרים".
למה?
"מה שמפרק אותי בו זה שזה שיר קצת נבואי, שבסוף האש הזאת מכלה גם אותו. זה נכתב הרבה לפני שהוא חלה, אבל אני חושב שהאש הזאת, במובן מסוים, כילתה גם אותו".
