בוקר טוב, לאליקות חמודות ומסולסלות שכמותכן. אנחנו כפסע לפני הגמר שיערך במוצ"ש הקרוב עלינו לטובה, ועוד יותר קרובים להדחה האחרונה לעונה שתיערך הערב (רביעי), ובבית סרוחים שישה דיירים ששלושה מתוכם דיירי כניסה שנייה (אפשר להפסיק לקרוא להם חדשים בשלב הזה, כמדומתני).
מתוך "האח הגדול"
(צילום: באדיבות רשת 13)
נדמה שיותר מהכול, היחס הזה מעיד דווקא על מה שקורה מחוץ לבית - צבאות על גבי צבאות שמפרקים מטריצות ומכלילים אינטגרציות כדי לנהל את ההדחות בהפוך על הפוך. מצביעים לזה כדי להדיח את ההוא, ועל הדרך מעוותים באופן יפהפה את היררכיית ההדחות הליניארית ואת היחס הפשוט בין אהדת הקהל לשאלה כמה זמן הדייר יזכה ליהנות מדיור מוגן בנווה אילן. זה ההסבר היחיד שעולה בדעתי לעובדה שיוכי ואולי גם הדיירים האחרים מתנהלים בתחושת כאוס והערצה עצמית לסירוגין, בעקבות העובדה ששרדו הדחות בהן כשלו דיירים כמו מאי או שני. זה לא כיף. לא נהניתי, כמו שתרצה אומרת, אבל זה פה וצריך להתמודד עם זה.
3 צפייה בגלריה
סורי שון, אנחנו באמת לא בטוחים למה אתה עוד פה. מתוך "האח הגדול"
(צילום: באדיבות רשת 13)
השלב הזה, רגע לפני הסוף, הוא גם השלב שבו האח לוחץ עוד קצת על הדוושה בניסיון דוחק להוציא עוד קצת טינופת מהדיירים ולגרום להם לצאת שוויצרים, אז הם צריכים להגיד עכשיו למה מגיע להם לזכות, והמהדרין מוסיפים "למה מגיע להם לזכות יותר ממישהו אחר". זה גם השלב שבו, בלית ברירה, כל הדיירים חושפים את האופן שבו ההתנהגות שלהם בתוך הבית הייתה מושכלת ומוכוונת זכייה - כלומר כל המקומות שנתנו להם ליהנות מהספק והנחנו שהם פשוט הם, נעשו בכוונת מכוון, חוץ מתרצה, כמובן, אישה של מעגל היגיון פנימי וסגור. בתוך ראשה העצום נבנית קתדרלה לוגית שלמה אבל החוצה – גורנישט. אני לא אתפלא אם היא האישה שהוציאה את פקודת התקיפה בקטאר כשבעצם היא התכוונה להגיד שהיא מתנדבת לגזור לארז איסקוב ציפורניים אחרי המקלחת.
אבל המשחק הזה, שעבורו הוחדר לבית האח קווין מ"אח לילה", לא באמת הנפיק את הג'וס המצופה. קודם כי די, אין דבר מוריד יותר מבן אדם מאשר להקשיב לו מסביר למה מגיע לו לזכות. אי אפשר לצפות מאנשים שיעידו על עצמם משהו מעניין. לכן הסשן הזה הסתכם בצרחות של יוכי ("אני בנאדם מאופק עכשיו!") על שון, במירוץ האוגרים האינסופי על הגלגל של תרצה ואיסקוב (אני ממש איעלב אישית אם היא תיקח את העונה הזאת) וכמעט כל דיון ננעל בטיעון המפסיד, "זה אני".
הייתי רוצה שאנשים יפסיקו להגיד "זה אני". בניגוד לסברה של לא מעט אנשים מבולבלים, "זה אני" אינו תירוץ - ובוודאי לא הצדקה - לשום דבר. "זה אני" הוא בסך הכול דרך קצרה יותר להגיד "נכון, זה אתה. זה המצב. המצב לא מדהים. האם מדובר בגזירת גורל? הייתי רוצה לדעת מה אתה יכול לעשות כדי לשפר את המצב?". "זה אני" אינו נקודת הסיום של הדיון, הוא נקודת המוצא, ממנה אפשר להתחיל להשתנות. לפתח מודעות. להסתכל קצת מסביב לראות מסביבך עוד כמה "זה אני-ים" שאולי תוכל להגיע איתם לפשרה מסוימת לרווחת כל הצדדים. "זה אני" כסוף פסוק הוא מפלטם של האנשים שלא רוצים להשתנות, או כמו שקוראים לזה בצרפתית, לעבור תהליך.
זה לא שאני חושבת שהשתנות היא הגביע הקדוש של "האח הגדול". זה נכון שצופים אוהבים לראות אנשים משתנים, מתפתחים, מורידים הגנות ומגננות, אבל אפשר גם להיות סתם בן אדם סבבה ועדיין להתקדם במשחק. לזהות ולאפשר מורכבות, להתמודד עם אינטרקציות אנושיות. הדרישה התובענית ל"תהליך" ככרטיס כניסה לגמר היא מוגזמת ולא טבעית. זה לא ספר של פאולו קואלו פה. משום מה, "לעבור תהליך" הפך למנטרה הפקתית בעוד שמה שגור האדם צריך זה בסך הכול מישהו להזדהות איתו. למצוא חיבור, אמינות, להתרגש מסיפור אנושי. גם את הדיירים עצמם הדרישה הזאת מבלבלת: במקום להיות נוכחים במקום המטורף שבו הם נמצאים ולבנות קשרים, הם בונים לעצמם מסלולים מאתגרים וסיפורי "כך השתניתי". אז בבקשה, הניחו לשינוי. אם הוא קורה באופן טבעי - מה טוב. אם לא - תלמדו את עצמכם לצרוח בזמן הכנת התקציב.
לא הספקנו להיפרד משני, שהראתה ליובל את הגב בפעם האחרונה על הספה, רגע לפני שנפרדו. אני מודה שהסיפור שלהם בחוץ ימשיך לעניין אותי (וגם את יוכי, ששנייה אחרי ששני יצאה היא אמרה בצער "הטופ שלי", ולא התכוונה לחברה הטובה שלה שהרגע נפלטה מהמשחק) - זאת בניגוד לרוב המקרים שבהם אני מאבדת עניין בדיירים מרגע שהם חוצים את סף דלת ההזזה ומנשקים את המזוזה ליציאה. אז תעדכנו מה קורה גם אחרי הגמר, אה? נתראה בצד השני, תראו ישועות.
