פסטיבל הקולנוע טורונטו, הגדול מסוגו בעולם, נחתם השבוע. נהוג להגיד שסוף הוא תמיד התחלה, ובאופן מסורתי מדובר באירוע שמסמן את קו הזינוק לקראת עונת הפרסים, כל הדרך אל האוסקר. האולפנים הגדולים של הוליווד מציגים לראווה את הסרטים המועדפים שלהם, ולצידם צצים סוסים שחורים שמחפשים ליצור מומנטום בקנדה. אחד מהם הוא סרטו החדש והאישי מאוד של הבמאי הישראלי גיא נתיב ("גולדה"), אשר חי ויוצר בשנים האחרונות בארצות הברית. להבדיל, המותחן המבדר של הבמאי יליד פקיסטן באסם טאריק מושך תשומת לב בזכות העלילה הקולחת וסצנות האקשן המדממות שצרובות לאורכה, כשמצד שני, היא עלולה להרגיז רבים בעקבות דרשות הנביא מוחמד שמניעות את הגיבור - מעין נינג'ה מוסלמי שהורג את יריביו בשם אללה, בחיפוש אחר חלב אם.
סיפורי הסבתא של גיא נתיב
גיא נתיב לא ראה את סבתו מאז שהסתלקה מחייו במפתיע עת היה נער צעיר. הנסיבות המסתוריות של היעלמותה נותרו מעורפלות, עד שהבמאי הישראלי החליט לשחזר את הסיפור האמיתי והמטלטל בסרטו המצוין The Liberation, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד בקולורדו, ומיד אחריו בטורונטו - מעין פק"ל של הפקות חפצות אוסקר. להזכירכם, לנתיב כבר יש פסלון אחד כזה על "סקין" הקצר. השאיפה לעבד את קורות חיי סבתו ריטה קופר למסך הגדול הייתה בראש סדר העדיפויות של נתיב עוד לפני המעבר ללוס אנג'לס והפסלון המוזהב מ-2019. התסריט המקורי עבר שכתובים וגלגולים שונים ומשונים, כוכבות הוליוודיות נקשרו לתפקידים הראשיים, אולם עתה כשהמוצר המוגמר יוצא לעולם, אפשר לדווח שההמתנה השתלמה, לא מעט בזכות המפיק המגונן אורן מוברמן. מדובר ביצירתו הטובה ביותר של נתיב, שמצליח לאזן היטב בין הקרבה האישית והרגשית שלו לסיפור לבין הסגנון המאופק, כמעט מנוכר, שדרכו הוא מספר אותו.
גיא נתיב
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images for IMDb)
The Liberation (לשעבר "הרמוניה", השם שונה מסיבות משפטיות) הוא הסרט באורך-מלא הרביעי שנתיב הוציא תחת ידיו כקולנוען אמריקאי, אולם הוא קרוב דווקא לראשון שבהם, "סקין". יש משהו בסגנון המחוספס שקושר בין השניים, אבל זוהי הזיקה בין הדמויות שקושרת אותם יחדיו. במותחן טעון הטסטוסטרון ההוא גולל נתיב את קורות חייו של פעיל גלוח ראש שנחלץ מכנופיה ניאו-נאצית בדרך לגאולה, ואילו הפעם זוהי סבתו ניצולת השואה שעומדת במרכז העלילה, והנכד המוכשר משחזר את המסלול שהניע אותה לעזוב את משפחתה באמצע החיים ולהתמסר לכת נשית בווירג'יניה. קארי קון, שלקחה על עצמה את התפקיד הראשי, מתעלה על עצמה כאישה במשבר קיומי במפגש שבין הצלקות שנותרו מימיה כצעירה יהודייה באירופה לבין המבוי הסתום שנקלעה אליו כאשת איש ואם לשתי נערות בארצות הברית של שנות ה-80. ההזדמנות לגילוי מחודש של עצמה פתאום באמצע החיים הוא פיתוי שאי אפשר לעמוד בו, גם במחיר התפרקות המשפחה.
מתוך The Liberation
(צילום: יחסי ציבור, באדיבות פסטיבל טורונטו)
הגיבורה נשבית בקסמה של מנהיגת הכת הפתיינית (לילי ג'יימס) ועוזבת את ביתה, כשהיא מותירה מאחור את בעלה (בגילומו של טרייסי לטס, בן זוגה של קון גם במציאות) ונוטשת את שתי בנותיה (בלה רמזי ואודסה יאנג). היא מנתקת קשר מהמשפחה ומקצה כספים לטובת זאת החלופית שאימצה אותה בחיק הטבע, והיא מתכחשת לבנותיה גם כשאלו באות לחלצה. אבל במקום לזעום על מי שהייתה ואיננה, נתיב מנסה להתחבר איתה מחדש דרך הסרט.
קון מפגינה מנעד מרשים של רגשות, איפשהו בין הדמות של נורה דורסט המרגשת שגילמה בסדרת המופת "הנותרים" (שם דווקא גילתה התנגדות לכת המעשנים), לבין הקשיחות המרירה של גולדה מאיר שגילמה הלן מירן ב"גולדה" של נתיב. השחקנית בת ה-45 נושאת את הסרט כולו על כתפיה בשירותו של הבמאי, ודרך ההתמסרות אין קץ שלה הוא מצליח לשלב בין הכעס והאכזבה שהוא חש לדמות הראשית, לבין הניסיון להבין אותה באופן גלוי לב, מלא חמלה ונטול שיפוטיות.
מאחורי הקלעים של התיאטרון והקולנוע בדרך לקדמת במת האוסקר
עוד שחקנית בולטת בפסטיבל השנה - שאף הוזכרה בעבר כמועמדת לתפקיד שמגלמת קון ב-The Liberation - היא ג'וליאן מור, שנהנית ממעמד דומה כדיווה של ג'סי אייזנברג בסרטו המקסים The Debut. אלו לא נקודות ההשקה היחידות בין שתי הדמויות שמגלמות השחקניות הוותיקות בסרטים שהם כל כך שונים אחד מהשני. בדרמה הקומית השנונה, שתהיה בוודאי מועמדת לאוסקר, מור מגלמת גם היא אישה בורגנית משועממת במשבר אמצע החיים. בעלה והילדים הפכו משניים בחייה, וכעת היא מחפשת לשים את עצמה במרכז, או יותר נכון - בקדמת הבמה. למרות אודישן לא מרשים לתיאטרון הקהילתי, היא מתקבלת להצגה ויוצאת למסע גילוי אישי כחלק מצוות שחקנים חובבים. בהדרכתו של הבמאי הקשוח (פול ג'יאמטי) היא רוכשת מיומנויות משחק, בונה ביטחון על במה, ולבסוף שוקעת עד כלות בחיי הדמות שלה מתוך מסירות ואובססיה מוגזמת שמטילות בספק את קיום האירוע, כמו גם את קיומה שלה.
מתוך The Debut
(צילום: באדיבות פסטיבל טורונטו)
The Debut מצטרף לתופעה מעניינת שהולכת וצוברת תאוצה על המסך הגדול בשנים האחרונות ונובעת דווקא מהתיאטרון, בהשראתו ואולי מתוך געגועים אליו. לצידו בולטת הדרמה התקופתית היפה "אלסינור" של הבמאי סיימון סטון, שחוזר לסיפורו הטרגדי של השחקן הסקוטי איאן צ'רלסון, שאחרי עלייתו לגדולה ב"מרכבות האש" זוכה האוסקר, לוהק לגלם את המלט בהפקה גדולה, כשהוא מתמודד עם מחלת האיידס. אנדרו סקוט מפליא בהופעתו על המסך כשהוא על הבמה ומאחורי הקלעים, ומתייצב כמועמד מוביל לאוסקר.
המלודרמה הקומית Closing Night של קודי פרן מלווה כוכבת על במות ברודוויי (שרה פולסון), שלוקה באלצהיימר ומנסה למצות את ימיה האחרונים בצד בני המשפחה שהתרחקה ממנה, בכיכובם של נעמי ווטס, דיאן ווסט, ואודסה א'זיון. מקאן הגיעו לטורונטו דרמות שמשלבות גם הן בין מוות לתיאטרון: The Man I Love של איירה סאקס, אשר כמעט מתכתב עם "אלסינור" עם דמות של שחקן כריזמטי שגוסס מאיידס (רמי מאלק); ו-All of a Sudden של ריוסוקה המגוצ'י היפני, המפגיש בין מנהלת בית אבות צרפתייה (וירז'יני אפירה) ובמאית יפנית (טאו אקומוטו) שהופכות לחברות אמת.
מתוך "אלסינור"
(צילום: יחסי ציבור, באדיבות פסטיבל טורונטו)
עוד סרט שעתיד לבלוט בעונת הטקסים וזינק בסערה למירוץ האוסקר בטורונטו הוא "לשחק את רוקי" של פיטר פארלי. הבמאי זכה בפסלון מוזהב ב-2019 על "ספר ירוק", שבו עיבוד את סיפורו מעורר ההשראה של הפסנתרן דון שירלי כדרמה קומית מבדרת. הוא חוזר על הנוסחה הזאת בגרסה המשודרגת והמבדרת במיוחד שלה כשהוא מגולל את קורותיו של סילבסטר סטאלון הצעיר, והמאבק שלו להכרה מצד תעשיית הקולנוע - תחילה כשחקן-וונאבי בניו יורק, ובהמשך כתסריטאי חובב בלוס אנג'לס. הוא מסיים את מסע הגיבור שלו ככוכב הוליוודי זוהר בזכות הופעתו ב"רוקי" מ-1976, שאת תסריטו כתב בכוחות עצמו. ההתמדה וההקרבה שלו נמשכת גם כשראשי האולפנים מציעים לו סכומי כסף דמיוניים, אבל הוא מתעקש ועומד על שלו בדרישה לככב בתפקיד הראשי כרוקי בלבואה, המבוסס על חוויותיו האישיות. I play Rocky, הוא חוזר ואומר, למרות שהוא עצמו מעולם לא התאגרף.
מתוך "לשחק את רוקי"
(צילום: יחסי ציבור, באדיבות פסטיבל טורונטו)
"לשחק את רוקי" הוא סרט מבדר, קולח ופשוט כיפי שסחף את הקהל בטורונטו. הוא ממלא את הלב בהשראה יצירתית של האדם הפשוט עם החלומות הגדולות שמצליח להגשים אותן בזכות התמסרות ונחישות - ערכים שמזוהים עם דמותו הבדיונית של המתאגרף רוקי בלבואה, וגם של השחקן שברא אותו בצלמו, סילבסטר סטאלון. ואם מדברים על לברוא מישהו בצלמו, אנתוני איפוליטו האלמוני מככב כעותק פחם של סטאלון הצעיר. הדמיון הפיזי ביניהם מדהים, והשחקן בן ה-27 אימץ לחלוטין גם את המימיקות ואופן הדיבור של הכוכב ההוליוודי, בדרך להיות אחד כזה בעצמו. בצלו חוסים מאט דילון כאביו של סטאלון, אנה-סופיה רוב כאשתו סשה, וגם ג'יי דופלאס, סטיבן ג'יימס, פי.ג'יי. בירן, טובי קבל וטרייסי לטס - שביחד משחזרים את הפקת הדרמה פורצת הדרך. למען האמת, לפחות בשבילי, הסרט על הסרט, מוצלח ומהנה יותר מזה מהסרט המקורי.
קו הזינוק לאוסקר מתגבש בטורונטו
עוד כמה סרטים שהוקרנו בטורונטו ומסתמנים כמועמדים בולטים לקראת עונת הפרסים: Being Heuman שמלווה את מנהיגת תנועת מחאת הנכים בשנות ה-70 ג'ודית היומן, כשהיא מסתערת עם כסא הגלגלים שלה על הבניין הפדרלי בסן פרנסיסקו בדרך לשינוי מדיניות הנגישות של הממשלה שמיוצגת על ידי השר הממונה (מארק רופאלו); "טנזינג" של ג'ניפר פידום האוסטרלית הוא דרמה תקופתית רחבת יריעה שמשחזרת את כיבוש האוורסט ב-1953 מנקודת השפל של המטפס הנפאלי טנזינג נורגאי ועד להישג ההיסטורי שלו מעל פסגת העולם ביחד עם חברו, אדוארד הילארי (טום הידלסטון); The Life and Deaths of Wilson Shedd שביים טים בלייק נלסון עם סקוט מקניירי כאסיר ערמומי ואמנדה סייפריד כמורה לתיאטרון שמתאהבת בו בכלא, ועוזרת לו להיחלץ (ויוקרן בקרוב גם בפסטיבל חיפה); ועלילת הדרמה "מיסטי גרין", שמתחוללת מאחורי הקלעים של הוליווד, שכריס רוק מביים ומככב בה - ואף עשוי לשוב איתה לאוסקר, הפעם לא כמנחה.
מתוך "חייו ומותו של ווילסון שד"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה)
הזוכה הגדול של פרס חביב הקהל השנה הוא הדרמה התקופתית La Bola Negra ("הכדור השחור") של צמד הבמאים חאבייר קלבו וחאבייר אמברוסיני, אשר מציב אותם בקדמת המירוץ לאוסקר בחסות נטפליקס. שני היוצרים הספרדים הביאו למסך עיבוד רהבתני שלושה סיפורים מתקופות שונות בארצם, שנשזרים בהשראת המשורר פדריקה גרסיה לורקה ליצירה יפה על הקשר בין הפשיזם ומלחמת האזרחים המקומית לחוויה ההומוסקסואלית לאורך השנים. יריב משמעותי הוא הדרמה המרגשת Possible Love מאת הבמאי הקוריאני לי צ'אנג-דונג, שקושר בין שני זוגות ממעמדות שונים, החולקים מנעד רחב של רגשות - חשדנות, עוינות, קרבה, אמון, אהבה וגם בגידה, במהלך עבודה על סרט תיעודי. דני בויל, שזכה בטורונטו ובאוסקר על "נער החידות מבומביי", מכוון להישג דומה עם Ink החדש שלו, שחוזר לנסיקת עיתון "הסאן" בנוף התקשורת הבריטית בהובלת העורך השאפתן לארי לאמב (ג'ק אוקונל) והבוס השחצן רופרט מרדוק (גאי פירס).
יש רוצחים מוסלמים טובים?
סרט נוסף שעורר הדים, אבל לא בהכרח כאלה שישגרו אותו לעבר עונת הפרסים, הוא Your Mother Your Mother Your Mother - מותחן אקשן שספק אם יוקרן בישראל, ולו בגלל שגיבורו הוא גבר מוסלמי אדוק שנאבק על חייו בטקסס. מהרשלה עלי מגלם את לאטיף, שביימים כתיקונם עובד למחייתו בהמתת אחרים כמחסל בשירות ארגון פשע, אולם אחרי שאשתו מחזירה נשמתה לבורא, הוא נדרש להתמסר לתפקידו כאב עבור שלושת ילדיו. בעודו מחפש נואשות אחר חלב אם עבור בתו התינוקת, הוא נגרר שוב לעימותים אלימים שאין בו רצון בהם בין מעסיקו הערבי המושחת, אחיינו שהתעשר כסרסור ומפיק פורנו, וכנופייה נוצרית קנאית. מכאן והלאה מתפתחת לה עלילה בסגנון "ג'ון וויק", עם סצנות פעולה מדממות, בעודו משסף גרונות בעזרת חרבו. בדרך לגאולה, הבמאי באסם טאריק עושה לקהל היכרות עם הוראת הנביא מוחמד לכבד את האמא שלוש פעמים לפני שמגיעים לאבא - הוראה שהעניקה לסרט את שמו המוזר.
מתוך Your Mother Your Mother Your Mother
(צילום: יחסי ציבור, באדיבות פסטיבל טורונטו)
המותחן של טאריק עלול לעורר תגובות לא אוהדות גם בארצות הברית (ומן הסתם גם בישראל), ולו רק כיוון שחברי הקהילה המוסלמית מוצגים בו כטובים (ומכבדי נשים) בעוד שהנוצרים כרעים, גזענים ואלימים, שבשלב כלשהו אף מכלים את זעמים ביושבי מסגד מקומי וטובחים בהם באכזריות.
באופן כללי, אפשר לדווח שלמרות כל החששות לא נרשמו תקריות פוליטיות על רקע הסכסוך במזרח התיכון. למרות הנוכחות של סרט מתוצרת כחול-לבן ("האהבות שלנו" של אבי נשר) או שתי דרמות פלסטיניות (Conversation with the Sea הנוגע ללב של מועייד עליאן ו"13 בעזה" הדל של חוסאם אבו-דאן), לא התקיימו הפגנות פרו-פלסטיניות הפעם נגד הנוכחות הישראלית בעיר, שעדיין מנסה להשאיר מאחור את אירועי השנה שעברה בצל המהומה בגין סרטו התיעודי של בארי אייבריץ' The Road Between Us: The Ultimate Rescue על גבורת האלוף נועם תיבון ב-7 באוקטובר.
מתוך The Betrayers
(צילום: יחסי ציבור, באדיבות פסטיבל טורונטו)
עם זאת, בין עשרות היצירות שהוקרנו בטורונטו, הייתה אחת תמוהה במיוחד - The Betrayers של דייויד בזמוזגיס שעיבד למסך מותחן ריגול שחיבר, ובו הוא מערבב פוליטיקה ישראלית עם משטר פוטין. במרכז עומד שר הביטחון הישראלי (מיכאל ארונוב) שמסרב להצטרף לקואליציית הימין ממניעים אידיאולוגיים. ניסיון סחיטה על רקע רומנטי מניע אותו לצאת מגבולות הארץ ולקחת פסק זמן בחצי האי קרים, שתחת כיבוש רוסיה. מפגש מקרי עם גבר מקומי מזדקן מציפות מחדש את העבר המשותף שלהם כפעילים בתנועה הציונית בברית המועצות. מי בגד במי ובעבור מה? זאת השאלה שראשונה שעולה, ובעקבותיה הרהורים נוספים מרחיקי לכת מבחינה מדינית. מהי משמעותה של בגידה בתנועה, במפלגה ובמדינה, ויותר חשוב בערכים האישיים של כל אחד מהדמויות. סוגיות מהותיות שראוי להגות בהן, אבל לא באמצעים הסיפוריים, הרדודים והמאולצים של הבמאי הקנדי-יהודי.
