למשפחה של האמנית יולי אילדיס היה גאג קבוע: איזה אסון טבע ירדוף אותנו בחופשה המשפחתית הבאה? בשנת 2004 הם נסעו לסרי לנקה וכמה ימים אחרי שעזבו צונאמי עוצמתי החריב את החוף ששהו בו, וגבה את חייהם של מאות אלפי בני אדם תוך דקות. יומיים אחרי שהגיעו לניו יורק ב-2011 פרץ הוריקן איירין, שהשבית לראשונה אי-פעם את הרכבת התחתית בעיר. "ישבנו בדירה ששכרנו וראינו טלוויזיה", היא משחזרת בריאיון ל-ynet. "היה חתיכת גיבושון משפחתי. חוץ מזה הייתה גם רעידת אדמה בלוס אנג'לס ומערת קרח בסקנדינביה, שקרסה כמה דקות אחרי שאני ואבא שלי הצטלמנו בה. ההורים שלי עבדו קשה מאוד לאורך כל השנה, והם ניווטו את זה ככה שתהיה לנו חופשה משפחתית מאחדת ומגבשת יחד. הם לקחו אותנו למקומות נפלאים שהעשירו את העולם שלי ברמות, אבל אין לי הסבר לזה שאסונות טבע ליוו אותנו לא פעם".
מבט על העבודות של אילדיס, שיוצגו בתערוכה הקרובה של יריד "צבע טרי", שיתקיים בתל אביב ב-26-21 במאי ומציג מדי שנה עבודות של אמנים מבטיחים בראשית דרכם המקצועית, נותן מושג לאן נוקז החיבור הזה בין חופשה משפחתית מהנה, לרוב על שפת הים, ובין קטסטרופות אקולוגיות ותחושה של אסון מתקרב. תצלומי חופשה פסטורליים שאילדיס קטפה מאלבומי המשפחה שלה או צילמה בעצמה, הופכים באמצעות הפרדת שכבות ומשחקי תאורה לדימויים כמעט רדיואקטיביים, ותחושה מאיימת מפעפעת מתחת לפני השטח.
"יש משהו באידיליה של חופשה משפחתית שהוא הרבה פעמים שקר", היא מסבירה, "חופשה בים היא דבר כל כך טהור ויפה ומושלם, אבל הרבה פעמים היא דווקא לא. יש הרבה דברים בחופשות שיכולים להוביל למתחים. אתה לא תמיד נמצא עם האנשים שאתה נוסע איתם לחופשה כל כך הרבה זמן ביום-יום. ופתאום כשאתם נמצאים הרבה זמן יחד מרגישים קצת אחרת. יש המון אנרגיות וציפיות, ושפכת על זה כל כך הרבה כסף, אז לא תהנה או אולי אפילו תסבול?"
לזה כיוונת עם הצבעוניות הרדיואקטיבית? המתח בין דימוי של חופשה ומה שקורה בפועל בין חברי המשפחה?
"כן, וגם להרגשה הכללית של העולם כרגע. המוות שאני רואה כשאני הולכת על החוף, דגים ולווייתנים או דברים שנסחפים החוצה מהים. בשנים האחרונות בעולם, בעיקר מאז הקורונה, האפוקליפטיות נוכחת בכל רגע. אפילו עכשיו, עם השריפות בארץ והאובך הנורא יש תחושה קשה. אז הדימויים הם אומנם של אנשים בים, אבל ניסיתי לשלוף את הדברים שגרמו לי להרגיש שיש שם משהו לא טוב, שמבעבע ועומד להתפרץ, ואז אני משחקת עם הצבעים עד שאני מוצאת את מה שמבטא את מה שאני מרגישה".
"אין לי עניין להסתיר את ההורים שלי והגיוני שהאמנות שלי תנבע מהמשפחה שלי"
זאת לא הפעם הראשונה שהמשפחה של אילדיס זוכה לחשיפה ציבורית. למעשה אילדיס, בוגרת תואר ראשון במדרשה לאמנות בבית ברל, גדלה לאורה (או צילה, תלוי את מי שואלים) של חשיפה כזאת: ההורים שלה הם אנשי התקשורת מיקי חיימוביץ', מגישת החדשות המיתולוגית ולימים גם הפוליטיקאית, ואלי אילדיס, מגיש חדשות הספורט ואיש האקסטרים, שנפרדו בשנת 2017 לאחר 23 שנות נישואים. באופן טבעי ההתנהלות של אילדיס מול העולם החוץ-משפחתי שלה, כולל באמנות ובריאיון הזה, מושפעת גם מהמתח התמידי בין הרצון למשפחה פרטית שתהיה רק שלה ובין העובדה שההורים שלה הם אנשים ציבוריים מוכרים ומסוקרים.
6 צפייה בגלריה
"העבודות שלי, לפחות בארץ, ילוו בידיעה שאני הבת של ההורים שלי". יצירתה של יולי אילדיס מתוך "צבע טרי"
(צילום: יולי חודורוב)
"החשש שמישהו יתעניין בי או בעבודות שלי בגלל ההורים שלי קיים בי לאורך כל החיים שלי", היא מודה, "הוא לא נקודתי לעבודות האלה. העבודות שלי, לפחות בארץ, ילוו בידיעה שאני הבת של ההורים שלי. זה בלתי נמנע. אין לי דרך להפריד את זה. אני אפילו לא יודעת איך זה לגדול במשפחה אחרת.
"אין לי עניין להסתיר את ההורים שלי והגיוני שהאמנות שלי תנבע מהמשפחה שלי, בלי קשר לעובדה שהם אנשי תקשורת. יש להם זהות ציבורית אבל בסוף הם פשוט ההורים שלי. הם אף פעם לא דחפו אותי להיות סלב, אלא מאוד הגנו עלי ועל אחי אורי, שגדול ממני בשנתיים וחצי. מאוד שמרו עלינו מהעולם הזה ולא דחפו אותנו החוצה. גידלו אותנו כמו כולם, אני עובדת מגיל מאוד צעיר ואף פעם לא הרגשתי מיוחדת או שמגיע לי בגללם".
יש חשש שמי שיבוא לתערוכה יחפש את ההורים שלך בתמונות?
"בפרויקט הגמר שלי בלימודים השתמשתי בתמונות שלי ושל אח שלי מהאלבומים המשפחתיים שלי, והיה לי מאוד ברור שמה שמרגיש לי מאוד אישי הוא נורא גנרי בסוף. גם תמונות שהן 'היי, זאת אני!' - ששמתי את עצמי בחוץ, באופן כל כך אישי ואינטימי, בסופו של דבר אם תסתכלי באלבומים של משפחות אחרות, לכולם יש כמעט את אותן תמונות. הנה אני בונה ארמון חול, הנה אני משחק במטקות, הנה אמא קוראת ספר - בסוף זה אותו דבר.
6 צפייה בגלריה
"גם הזהות הספציפית של ההורים שלי הופכת להיות גנרית". אלי אילדיס ומיקי חיימוביץ'
(צילום: ענת מוסברג)
"בלימודים היה לי מיצג בשם 'ארמון חול'. בניתי ארמון מוגזם מחומרים מאתר בניה, ועליו הנחתי טלוויזיה קטנה שבה הוצג וידאו שערכתי מסרטון משפחתי, שאבא שלי צילם בסיני בשנת 2000. היו לי הרבה התלבטויות כי רואים את ההורים שלי שם די בבירור, ואנשים שראו את הווידאו בפעם הראשונה זיהו אותם, ותהו איך הם קשורים אליי. אבל הרגשתי שזה המקום שהזהות הספציפית של ההורים שלי הופכת להיות גנרית. עוד חופשה בים של עוד משפחה. זה היה המקום שלי לקחת אותם מחדש - ואפילו לשים אותם בטלוויזיה, אבל דרך העיניים שלי, בתור ילדה בחופשה משפחתית. הכי פרטי".
כשבחרת את התמונות רצית לחשוף משהו מעצמך אבל הגנת על עצמך עם הסיפור של הגנריות?
"יכול להיות. אני חושבת שזאת לא הגנה מופרכת. הרגשתי גם מהאוצרות שהקימו את התערוכה שהן מזדהות עם העבודות ומרגישות את החיבור לים, הרבה אנשים מזדהים איתן דווקא מהמקום הזה. המשפחה שלי היא ממש לא העיקר, לא מחפשים את הפרצוף של ההורים שלי בתוך זה. בעבודות של 'צבע טרי' גם לא יראו אותם, אז חבל על הבילד-אפ", היא צוחקת.
"העבודות הן אחת הדרכים שלי למצוא את המקום שהוא אני או ששייך לי בתוך הדבר הזה", היא מוסיפה. "כילד יש משהו מאוד מבלבל כשאתה מרגיש שההורים הם שלך, ופתאום אנשים נורא אוהבים אותם או רוצים להגיד להם שלום. גברים שבאים אליי ואומרים, 'אני הולך לישון עם אבא שלך כל לילה'. זה מבלבל מכל מני סיבות. הם מרגישים שהם גדלו איתו, שהוא חלק מהזהות שלהם, וזה נהדר - אבל בסוף זה אבא שלי. את רוצה שהוא יהיה חלק מהזהות שלך, לא בהכרח של עוד מאות אלפי אנשים אחרים.
6 צפייה בגלריה
"דרך השימוש שלי בצילומים משפחתיים אני מנכסת מחדש את הזהות הזאת לעצמי". יצירתה של יולי אילדיס מתוך "צבע טרי"
(צילום: יולי חודורוב)
"אין לי בעיה עם זה שיש להורים שלי זהות ציבורית, אני שמחה בשבילם וגאה בהם. אבל בדרך כלל לא הרגשתי שייכת אליה. היה לי תמיד נורא מוזר כשהיו מצלמים אותנו. זה לא היה קשור אלינו, כמשפחה. יש ניכור כזה. דרך האמנות שלי, והשימוש בצילומים משפחתיים אני מנכסת מחדש את הזהות הזאת לעצמי. הפעם אני זאת שקובעת מה הדימוי שאתם תראו. ולא מי שיצלם אותי מבחוץ".
אלמנט נוסף שנוכח בעבודות שלך זה הפער בין התפיסה הילדית-הנוסטלגית ובין המציאות.
"היו לנו הרבה חופשות משפחתיות שעיצבו את הגרעין המשפחתי החזק שלנו. בתור ילדה ראיתי את זה ממש כגן עדן, זה היה מושלם. עבדנו טוב ביחד כמשפחה וכצוות והשלמנו אחד את השנייה. אחי ואני חברים מאוד טובים, למרות שאנחנו מאוד שונים. הוא למד פיזיקה, והראש שלנו עובד אחרת - אבל בתור ילדים תמיד ידענו למצוא את המקום שלנו ביחד, את הצחוקים שלנו. שיחקנו משחקי דמיון יחד במשך שעות.
"אלה היו ה'גלורי דייז'. כשמתבגרים, מבינים שדברים משתנים. כשההורים שלי נפרדו הבנתי שאולי היו דברים לא כל כך מושלמים. ההורים שלי עדיין בקשר טוב ואנחנו עושים ארוחות משפחתיות בימי הולדת מדי פעם, זה לא מובן מאליו. אבל את מסתכלת אחורה וחושבת אם יש דברים שפשוט לא רציתי לראות כי רציתי שהכול יהיה מושלם?
6 צפייה בגלריה
"בתור ילדה, את רוצה לייצר לעצמך דימוי מושלם, וכשאת גדלה את מתפכחת". יולי אילדיס
(צילום: תום גן-אור)
"זה נכון לגביי וגם לגבי כולם. ילדים יכולים לראות דברים כיותר מאיימים ממה שהם וכשהם מתבגרים לראות אותם באור מפוכח יותר. אבל לפעמים, בתור ילדה, את רוצה לייצר לעצמך דימוי מושלם, וכשאת גדלה את מתפכחת. אז אפשר להגיד ששני הקטבים של הדימויים שיצרתי - החופשה והרדיואקטיביות - זה המפגש של שני המקומות האלה".
הפרידה של ההורים השפיעה על האמנות שלך?
"מן הסתם כן, באותו אופן שבו כל אירוע משמעותי אחר בחיים של אמן ישפיע על היצירה שלו. פעם חשבתי שכדי ליצור אמנות כנה אני צריכה להתחיל מהעולם שקרוב אליי, היום אני רואה את זה פשוט כשלב של התבגרות שהייתי צריכה לעבור. זה הרבה פחות מעניין אותי".
כשראית את ההשלכות של הפרסום על שניהם, זה הרתיע אותך? חשבת שאם תרצי להיות אמנית גם את תצטרכי להתפרסם?
"יש דרך מאוד ארוכה בין להתחיל כאמנית ללהיות מפורסמת. לא חשבתי לעצמי, 'אוקיי, עכשיו אני הולכת להיות בפרונט של דברים'. קודם נראה אם לאנשים בכלל אכפת מהאמנות שלי, אם הם מתחברים אליה. למדתי מההורים שלי שהדבר הכי חשוב זה לאהוב את מה שאתה עושה ולהיות גאה בזה, ועם תופעות הלוואי של זה צריך להתמודד".
לא התפתית להיכנס לעולם התקשורת?
"לא. זה אף פעם לא היה שלי ולא משך אותי. למדתי במגמת אמנויות ועשיתי בגרות בתיאטרון, עולם המשחק מאוד דיבר אליי והיום אני עובדת כמורה לאמנות, אבל התקשורת והחדשות מעולם לא. זה שלהם ושייהנו מזה. הם עבדו קשה מאוד כדי להגיע למקום שבו הם נמצאים, אבא שלי היה נהג מונית הרבה שנים. תמיד היה ברור לנו שהפרסום מגיע עם עבודה קשה. זה עולם מאוד אינטנסיבי ולא פשוט, ובטח העולם של הפוליטיקה שאמא שלי החליטה להיכנס אליו".
"הרישומים היו דרך עבורי לתעל את התסכול ואת חוסר האונים שמרגישים כשיורדים שוב ושוב למקלט"
אם הסדרה הראשית של אילדיס (26) בתערוכה עסקה בנוסטלגיית-ילדות ובמתח בין העבר להווה, וחקרה אידיליה משפחתית בחופשה, הסדרה הנוספת (מתוך שלוש) שתוצג ביריד היא הרבה יותר גולמית ומחוברת לזמן. במהלך הירידות התכופות שלה למקלט הבניין שבו היא גרה בתל אביב, היא יצרה סדרת רישומים בעיפרון ובפחם המתעדת כלבי מחמד, שהתקבצו עם הבעלים שלהם אל המקלט מאז תחילת המלחמה. הסדרה הזאת מתווספת לפרויקט אחר שבו היא מעורבת, "עיר מפעל" - סדנאות אמנות המועברות למפונים. הפרויקט נוצר כיוזמה של האמן איתמר שמשוני, והעבודות של המפונים ("קיבוצניקים שגרים במגדל בתל אביב, זה הזוי") הוצגה גם תערוכה בקפה רעים, בקיץ האחרון.
6 צפייה בגלריה
"הביזאריות והרנדומליות של האירוע תפסה אותי". יצירתה של יולי אילדיס מתוך "צבע טרי"
(צילום: יולי חודורוב)
"במהלך המלחמה היו מפגשים יומיים, ולפעמים גם כמה פעמים ביום, במקלט בבניין", מספרת אילדיס, "בזמן אזעקה כולם יורדים עם הכלבים למקלט, באמצע היום או בארבע בבוקר בפיג'מות, חצי ישנים. יש משהו ארעי בחלל הזה, תמיד יש בו מלא חפצים ביזאריים: ספסל, בקבוקי מים, כפכף. הביזאריות והרנדומליות של האירוע תפסה אותי ברמה החזותית. כולם מתכנסים למקום המוזר הזה כי אין ברירה, ומצד שני, כולם ממש חמודים אחד לשני, ויש ילדים ותינוקות וכולם ומנסים לעבור את זה בשלום".
ומה עורר אצלך את ההשראה?
"יש משהו בדינמיקה של הכלבים בסיטואציה הזאת. בני אדם מנומסים, לא תמיד מראים את הבלגן. אצל כלבים זה נורא בולט - הם לא רוצים להיות שם, הם נבהלים מהרעש ולא מבינים לאן לוקחים אותם. אנשים עוברים מעליהם, הצפיפות קשה להם והבעלים צריכים לשבת איתם ולהחזיק אותם. הרגשתי את האופי של כל אחד מהם במקלט כי אני מאוד אוהבת חיות ונמשכת אליהן.
"הרבה פעמים להיות איתם דווקא הרגיע אותי. לשבת ליד הכלב וללטף אותו הוריד את החרדה שלי ממה שקורה בחוץ. ואז התחלתי לצלם אותם, עליתי הביתה אחרי אזעקה וישבתי לרשום - מתוך האינרציה והאדרנלין של לרדת ולעלות שלוש קומות במהירות ודפיקות הלב של האזעקה".
ובחרת דווקא ברישום ולא במדיה הדיגיטלית.
"הרגשתי שפה זה נכון לעבוד עם עיפרון ופחם. זה מכניס את הכלבים לעולם מאוד מסוים ונותן לי להביע את הכאוס של הסיטואציה הזאת, את הבלגן והלכלוך. יש משהו בפחם ובשחור-לבן ואפור שתופס את המקום הזה. זו הייתה דרך עבורי להוריד את הלחץ ולתעל את התסכול ואת חוסר האונים שמרגישים כשיורדים שוב ושוב למקלט".
גדלת בבית שמחובר לאקטואליה, זה נותן לך כלים יותר טובים להתמודד עם המצב?
"עדיין באסה. אני חושבת שלמדתי מההורים שלי כבני אדם דברים שלא קשורים לעניין של אקטואליה, אלא קור רוח, איך להתנהל במצבים מלחיצים, לנסות תמיד לעזור לאנשים שסביבך, ערכים אישיים. הייתי חשופה לאקטואליה מגיל צעיר כי הייתי פותחת חדשות כדי לראות את אמא. זה היה כזה, 'אמא הלכה לעבודה אז בשמונה בערב אני אפתח חדשות כדי לראות אותה, ואז היא תחזור הביתה ותגיד לי לילה טוב. מעניין מה היא לובשת היום'".
אז פיתחת הבנה גם בספורט?
"יותר ממה שהיית חושבת, זה תמיד מפתיע אותי. אני גם בטוחה שאני מאוד לא מבינה במכוניות ואז פתאום נפלט לי, 'היי, הנה אלפא רומיאו', או שאני מגלה שאני יודעת מה זה מקצה דירוג בפורמולה 1, או רואה אליפויות כדורגל פשוט כי רואים. לקח לי הרבה זמן להבין שזה בסדר גם לא להיות פנאטית של ספורט, כי שניהם אוהבים ספורט - אמא שלי אוהדת הפועל שרופה ואבא שלי אוהד ליברפול. אני אומרת דברים כאלה ואני לא מרגישה שזה חלק מהעולם שלי אבל זה כן. אין ברירה".
איך יודעים אם מישהו מתעניין באמנות שלך באופן אותנטי?
"אני מקווה שהם פשוט יקנו אותה וישקיעו מהכסף שלהם. יכול להיות שבעולם המאוד יקר שלנו היום זה מספיק".
