יהוא ירון יודע לצעוק. הוא צועק על הבמה יחף עם הבס או מתחתיה כשהקהל מקיף אותו, הוא צועק בשירים שלו גם כשהוא לוחש. הוא צועק על מה שקורה בחוץ ועל מה שקורה בפנים. "תמיד היה לי הרבה יותר קל לדבר על יהוא, שזה גם משהו שיש לי הרבה מחאה עליו, כל הסיפור הזה של להיות אני", הוא מספר בריאיון לרגל אלבומו החדש והכפול "יהוא ירון נגד השטן", "'להיות אני' זה גם משהו שלא עובד לי כל כך. אז שלושה אלבומים צעקתי על זה או בכיתי על זה".
בזמן שהוא בכה או צעק, הוא השתדל לפתח יותר ויותר את מה שהוא מכנה שריר הכתיבה החברתית או הפוליטית. מי שעוקב אחר היצירה שלו יכול לראות את האלבום החדש כמעין שיא. "באלבום הזה הגעתי למה שניסיתי לעשות מהבחינה הזאת, כי כל השירים הם מנקודת מבט נורא אישית, הם כן מדברים על יהוא ירון. הם כן באים מזה".
האלבום שהוא מדבר עליו הוא כאמור כפול אבל גם מחולק, הוא פרינג'י ואוונגרדי, מלא בקול ובחיות מוזיקלית ועם זאת מתבוסס במוות ושוקע איתו מתחת לפני האדמה, אל המקום שבו העצמות מקרקשות. חלקו הראשון נקרא "כך בעולם" והשני "כך בארץ הזו", כמעט כמו משל על המציאות הברוטלית מסביבנו שהתחממה אי שם באירופה לפני יותר מחודש ובוערת מתחת לרגלינו בשבוע האחרון ביתר שאת. כי מה שבעולם, הוא גם בארץ הזו, ומה שבהם הוא גם בי.
כדי לרדת להיקף ולעומק של היצירה הזו צריך להקדיש לה כמה וכמה השמעות. ירון עוסק בכמעט כל נושא חברתי אקטואלי מאונס והטרדות מיניות, דרך הסכסוך והכיבוש, מלחמות ומתים ועד משטרת הילודה הישראלית. הוא מרפרר למוזיקה ישראלית בקאברים לחיים אוליאל ומיכה שטרית ובקריצה מצמררת למוניקה סקס עם "כל החבר'ה 2019". ויש גם ספרות יהודית ועטיפה ימי-ביינמית בצבעים מונוכרומטיים ודימויים מדממים. מבט זריז על כותרות העיתונים היום ונדמה שכל אחת ואחת מהן מקבלת מקום באלבום שלו.
מי בכלל נוגע בנושאים כאלה היום?
"אנחנו כל הזמן נוגעים בזה. אנחנו כל הזמן מושפעים מהדברים האלה והמציאות שלנו כל הזמן משתנה או נתקעת באותו מקום בגללם. זה שאנחנו לא מדברים על זה או כן מדברים על זה, זה בסופו של דבר מה שבעיניי יעזור לכל מיני דברים להשתנות. אבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או הכיבוש וכמות ההטרדות המיניות המטורפת בארץ, ועוד המון דברים שאני מדבר עליהם באלבום הזה - הם דברים שאנחנו מרגישים כל הזמן, גם אם אנחנו לא מתעסקים בזה. גם אם אנחנו מתעסקים בללכת לעבודה, ללכת לים, הדברים האלה מעצבים את הקיום שלנו. לי היה חשוב לדבר על זה באלבום ממניעים אגוצנטריים לגמרי. ממניעים אישיים".
כי זה מעסיק אותך?
"זה מעסיק אותי, זה העסיק אותי תמיד".
שלא במפתיע, לקח לו לא מעט זמן לכתוב אותו. ההקלטות לפני הקורונה נמשכו חודשיים ואז הוא ישב והתבשל. ועל אף שחלפו שנתיים ויותר מאז שהדיו פגשה את הדף, כאילו דבר לא השתנה – להיפך, מסיכת המגפה הוסרה מעל פנינו וחשפה את המציאות שהשארנו מאחור. כאחד הכותבים החכמים בארץ היום, האפוס החדש של ירון לא משאיר אבן אחת לא הפוכה במציאות שלנו.
אתה מתייחס לצבא בטקסטים כמו "מנשק את האדמה מהצד של המתים", איך הייתה החוויה שלך?
"דווקא 'מנשק את האדמה מהצד של המתים' קשור לחוויה שלי אחרי הצבא, לא בשנה שאחרי אלא גם עכשיו. אני מרגיש שהמדינה הזו היא מדינה פוסט-טראומטית, המון מהחברים-הגברים שלי יצאו מוכים בצורה זו או אחרת מהצבא והמון מהחברות-הנשים שלי עברו איזושהי סוג של פגיעה מינית על הספקטרום הזה. אנחנו מדינה שמורכבת מאחוזים מטורפים של אנשים עם פוסט-טראומה. יש באלבום שיר, 'צייתנות', שהיה לי מאוד קשה לכתוב, היה לי מאוד קשה גם לבצע אותו ואני לא חושב שאבצע אותו עוד פעם. קשה לי לדבר על השירות שלי כמו שהוא היה".
אני שואלת אותו איפה הוא שירת בצבא וירון לוקח נשימה עמוקה, רחוקה מאוד מהשיח הקליל שהיה לנו עד אותו הרגע. "הנה את רואה, את שואלת אותי וכבר אני צריך לנשום".
זה קשה?
"זה משהו שלא דיברתי עליו אף פעם. יש אנשים בחיים שלי שלא יודעים מה עשיתי בצבא. פשוט כי אני לא מדבר. הייתי מד"כ, מפקד בכלא. סוהר מה שנקרא, בכלא הצבאי, כל השלוש שנים. אני מכיר הרבה אנשים שעברו שירות הרבה יותר מצלק והרבה יותר טראומטי. אני יצאתי משם די קשה. אולי הקושי הכי גדול, או העיקרי היה ההבנה ששיתפתי פעולה עם דברים שאני לא מאמין בהם. באופן מוחלט. כל המושג הזה של כלא צבאי, איך שהוא עובד בארץ, הסיבות שבגללן אנשים שם. המקום שלי שם בתור מי שאמור להיות חלק מהמערכת הזאת זה דבר שלא מסתדר עם שום דבר שאני מאמין בו וגם שום דבר שהאמנתי בו אז".
"איך עזרתי לכרות / את הענף שעליו ישבתי / למה מיהרתי לכרות בריתות / עם הכוחות שתמיד תיעבתי", הוא שר בשיר שוב ושוב. "הרבה שנים מאוד התביישתי", הוא מספר, "בתור בורג כזה של המערכת אני מרגיש עד היום שבעצם עשיתי רע. לא עשיתי טוב, לא עשיתי דברים שאני יכול להגן עליהם ולהגיד זה טוב, זה מועיל. הייתי בתפקיד של בן-אדם שעושה רע. ובתפקיד הזה עשיתי רע".
איך אתה מתמודד עם זה היום, בכתיבה?
"אני חושב שהדבר הכי חשוב שעשיתי בהקשר הזה אי פעם עד היום זה השיר 'צייתנות'. ואולי גם לספר לך את זה, זה משהו שלא עשיתי אף פעם. חברה מאוד טובה שלי גרמה לי להבין שבהקשר של הכלא, של השירות הצבאי, אני מתבוסס באשמה במקום לקחת אחריות. בסופו של דבר אשמה זה מאוד קל ושוב זה אגונצטרי. אם אני מפסיק להתבוסס בסוד הזה או בבושה הזו ואני מדבר על זה למרות שאני לא גאה בזה - אני יכול להגיד שאני לא גאה בזה. ומצד שני אם אני מנסה להחזיר בצורה אסרטיבית ואקטיבית – אז אני מרגיש שאני מכפר על דברים, אם פעם לא עשיתי את הדברים שאני מאמין בהם, עכשיו אני יכול".
קשה לפקפק בירון כשהוא מספר שהוא עושה את הדברים שהוא מאמין בהם. המילים והמוזיקה שלו הן עדות חיה. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו הוא ביקש מהמאזינים להאזין לשני החלקים של האלבום בנפרד, עד כדי כך הקונספט היה חשוב לו - אלבום שהוא אחד אבל בעצם שניים, תיאטרון של מוזיקאים. "מי שהיה שם בחדר, זה אנשים די תיאטרליים. גיא שמי וניר שלמה ואני, ואביב ברק ועדי רנרט. כולנו אנשים די דרמטיים לפחות מבחינה מוזיקלית. כל אחד מהנגנים האלה מביא כמה צבעים מובהקים ולא רק צבע אחד. החדר כבר נהיה תיאטרלי. אני בדרך כלל מקליט לייב, את כולם ביחד, והאלבום הזה היה מאוד כזה. אני שומע את זה באלבום כל הזמן, את הרגעים הטובים האלה, שניגנתי עם חברים שלי".
"יש באלבום הרבה יותר נגינה חופשית מאשר דברים קודמים. ניסיתי קצת לסכם את שלושת האלבומים הקודמים איתו. הנגינה היא אהבה מאוד גדולה שלי. הרבה פעמים בזמן שאני מנגן עם אנשים, נגיד הופעות ספציפיות או באולפן, אני ממש מרגיש שזה המקום שלי, זה החדר הפרטי שלי, זה האלמנט שלי. באלבום הזה, חשבתי המון על ליצור סיטואציות מוזיקליות שיהיה לי כיף לנגן".
זה יהוא נגד השטן אבל בסוף בסוף, בשיר האחרון ("קלישאות קדושות") מגיע אלוהים, איזה יחסים יש לך איתו אם בכלל?
"אפלטוניים לגמרי", הוא צוחק. "שמעי בדקתי, אני בודק. אני מנסה לדעת, ללמוד. נורא קל להגיד אני לא מאמין, אני אתאיסט. אבל הרגשתי שאני לא יודע כלום, הרגשתי שבחינוך החילוני התנ"ך שאני למדתי בבית ספר היה בדיחה, כאילו ללמוד את כל התרבות היהודית העתיקה זו נחלה בלעדית של מי שמכריז על עצמו כמאמין באלוהים. מבחינה תרבותית, אינטלקטואלית, רגשית - מאוד עניין אותי ללמוד ולדעת. קראתי ספרים ששינו לי את החיים, או ששינו לי את התפיסה, על יהדות, על דת באופן כללי, על אמונה. עברתי תקופה כזאת ועכשיו אני יכול להגיד שאני לא מאמין באלוהים, אני אתאיסט. זה מה שאני מאמין בו, לפחות לא באלוהים שמיוצג על ידי דת. ברור שאני לא יודע הכול, אפילו שבריר, אבל אני כן יכול להגיד שחיפשתי. האלוהים שאני מזכיר ב"קלישאות קדושות", זה אלוהים פוליטי, של לאום ודת, אלוהים שהבנאדם משתמש בו לצרכיו. אם אני מאמין במשהו זה דווקא משהו מאוד כללי, קמאי, שאין לו שום דבר עם מטרות ותועלת".
משחק הכיסאות
בשנים האחרונות שמו של ירון הופיע על לא מעט אלבומים של אחרים כמפיק. וזה לא רק השם בקרדיטים, אלא גם הנגיעה הזו, הייחודית, שתצליחו לזהות בנקל אם תטו אוזן. לכאורה אמורה להיות תחושה אחרת בין הפרונט לכיסא המפיק, אבל אצל ירון אין ממש הבדל. "אני מרגיש שזה אותו כיסא. החלק העיקרי הוא הכתיבה דווקא ולא השירה. ההבעה דרך כתיבה והבעה דרך העיבודים ודרך ההפקה, זה מאוד משלים אחד את השני, זה מגיע אצלי ממש מאותו מקום. כשזה שלי אז אני גם מפיק וגם מנגן. וגם פה ושם, אבל כשאני מפיק לאחר אז ברור שזה מישהו אחר שאחר כך עומד על במה וצועק".
אתה רך יותר או קשוח יותר כמפיק?
"אני לא חושב שאני קשוח, צריך לשאול את האנשים שהפקתי. בהרגשה הפנימית שלי, יש מגבלות מסוימות, וסוג מסוים של חופש בלעבוד על החומרים שלי. כן יש איזה יתרון גדול בלהיות 100% יצירתי על שיר שלא את כתבת".
לצד ההפקה, עכשיו הוא גם יכול להוסיף לעצמו את הטייטל מורה, והוא בחיים לא חשב שזה יקרה. "הייתי סרבן הוראה כל החיים שלי", הוא מספר, "ניסיתי ללמד בס כמובן, זה לא כל כך עבד לי. בסופו של דבר פנו אליי מהגראז' שזה בית ספר לאומנויות לאנשים שעברו משברים בחיים וזה הבית שלי כבר ארבע שנים. די מהר התחלתי ללמד שם גם כתיבה וגם הפקה מוזיקלית. זה מקום שאני מאוד אוהב, מאוד מאמין בו ובדרך שלו ואני מאוד מאמין בתלמידים ובתלמידות שלנו".
זו סוג של שליחות להיות מורה?
"אבא שלי היה מורה בתיכון לאומנויות ברמת השרון. אני לא גדלתי עם הידיעה שאבא שלי מורה, גדלתי עם הידיעה שאבא שלי הוא המורה הכי טוב בעולם. מגיל אפס ועד שעזבתי את הבית, תלמידים שלו היו נמצאים אצלנו בבית, אנשים שכבר סיימו בית ספר היו ממשיכים לבוא באופן קבוע ולהגיד כמה הוא שינה להם את החיים".
"הוא אף פעם לא אמר שזו שליחות או התייחס לזה ככה, אולי זו גם הסיבה שאף פעם לא הרגשתי שאני באמת רוצה או יכול ללמד עד שהגראז' הגיע לחיים שלי, כי הרגשתי שלעשות את זה בגדול כמו שאבא שלי עושה את זה, אני אולי לא אצליח. הוא ההשראה שלי כל הזמן, הדבר שאני רואה מול העיניים כשאני שואל את עצמי שאלות בקשר לדברים שאני מלמד".
יהוא ירון יופיע עם עדי רנרט במופע פסנתר מיוחד בפסטיבל לבונטין 7 עם מאיה בלזיצמן ב-6 באפריל
