כש"סלומה" עלתה לראשונה באופרה הישראלית ב-2019 - התלהבתי מאוד. הפעם, יותר משבע שנים לאחר מכן - באותה הפקה בדיוק (למעט הזמרים והכוכבים שהתחלפו) - התלהבתי פחות. כיצד זה אפשרי? האם נקודת המבט שלי על הפרשנות והבימוי היא שהשתנתה, או שמדובר בסטיית תקן טבעית?
אבל בטרם נעסוק בהפקה הנוכחית, ראוי לומר כמה דברים על "סלומה" והמוסיקה של ריכרד שטראוס (1949-1864). "סלומה" היא גרסתו של שטראוס למחזה של אוסקר ווילד. ווילד נאחז בקטע קטן שמופיע בברית החדשה, ועל בסיסו בנה דרמה פסיכולוגיסטית-ארוטית.
במחזה שלו מככבים שלושה גיבורים אובססיביים: הנסיכה סלומה (שלומית), בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שחושקת נואשות ביוחנן המטביל (כהן יהודי, מטיף נוצרי ומטבילו של ישו) שאסור בכלא של הורדוס. היא מנסה לפתות אותו, הוא דוחה אותה. המלך הורדוס מבטיח לסלומה כל שתרצה אם תרקוד לפניו. היא רוקדת את "ריקוד שבעת הצעיפים" הארוטי שבמהלכו היא מסירה את כל צעיפיה. בתמורה היא דורשת לקבל על טס של כסף את ראשו של יוחנן. וכאשר מובא אליה הראש הכרות שותת הדם, היא אוחזת בו ונושקת את שפתי הראש הכרות בשקיקה. זהו גם שיאה האקסטטי של האופרה.
יוחנן המטביל הוא האובססיה של סלומה, סלומה היא האובססיה של אביה החורג, וקנאותו הדתית של יוחנן היא האובססיה שלו, כך מכל מקום לשיטת ווילד. כל השלושה משלמים את היקר שבמחירים עבור האובססיה שלהם.
פצצה תרבותית
האופרה "סלומה" עלתה לראשונה בדרזדן ב-1905, והייתה לא פחות מפצצה תרבותית. ריכרד שטראוס לא רק מתח את הגבולות של מה שהקהל היה רגיל לשמוע, אלא פרץ אותם לחלוטין. זו הייתה קפיצה למודרניזם המוזיקלי, והאופרה שלו הוכיחה שמוזיקה לא חייבת להיות "יפה" במובן הקלאסי, כדי להיות עוצמתית. ושאפשר להעלות לבמת האופרה דרמה שעניינה יצרים האפלים ביותר של נפש האדם.
ואכן החדשנות של שטראוס החלה בעצם בחירת הנושא, וספציפית בחירת המחזה ,השערורייתי של אוסקר ווילד. לא עוד טרגדיות רומנטיות או היסטוריות, אלא אופרה שעוסקת באובססיה, נקרופיליה וטירוף. זו הייתה הפעם הראשונה שהבמה האופראית שימשה כמעבדה לחקר האיד - הסתמי, לפי המושגים הפרוידיאניים שהחלו להתפתח אז. ולא בכדי היצירה עוררה סוג של "התקוממות מוסרית" והצנזורים של התקופה דרשו להחרים את האופרה ותבעו לקצצה ולשנותה.
מבחינה מוזיקלית, שטראוס נוקט בדיסוננס מכוון, ומשתמש בצלילים צורמים בכוונה, כדי לבטא טירוף ותאווה קיצונית. וברגע השיא של האופרה (הנשיקה לראש הכרות), שטראוס משלב בו-זמנית שני סולמות רחוקים (בי-טונאליות), מה שיוצר מעין צמרמורת מוזיקלית. על הצליל האחד הזה - שעבור שטראוס היה האמצעי המושלם להביע את שיאה המוטרף והדקדנטי של סלומה - נכתבו תילי תילים של פרשנויות. מביקורת מגנה ("הצליל המבחיל ביותר בכל ספרות האופרה") ועד - בעיקר - שבחים אין קץ.
מבחינת השירה - שטראוס נטש את המודל של ה"שירה היפה" (בל קאנטו) ודרש מזמריו משהו חדש לגמרי: אקספרסיוניזם קולי. כשהזמרים נדרשו לצרוח, לנהום ולשיר במרווחים מוזיקליים קשים מאוד לביצוע. תפקידה של סלומה נחשב לאחד הקשים ביותר בכל ספרות האופרה. הוא מיועד לסופרן דרמטית אך משתרע על מנעד ענק, בעיקר בטונים הנמוכים, השירה שלה ארוכה מאוד והתפקיד מצריך כושר גופני גבוה. הוא גם דורש כישורי משחק ויכולות תנועה וריקוד. אין הרבה זמרות אופרה שיודעות באמת לרקוד. ולכן "מחול שבעת הצעיפים" הוא אתגר ממשי. או, כפי שנעשה בלא מעט הפקות, כולל הנוכחית, להפקיד את עיקר עבודת המחול לרקדנים מקצועיים.
זו אופרה אינטנסיבית ביותר שלא נותנת לקהל לנשום. מערכה אחת ארוכה ורציפה (כ-105 דקות) ללא הפסקות ובלא אריות שבסיומן ניתן למחוא כפיים. אך על אף חדשנותה הברורה, היא זכתה מיד להצלחה בינלאומית, ונכנסה לפנתיאון של יצירות המופת האופראיות. ולמרות שמדובר ביצירה קשה במיוחד לביצוע, היא בין האופרות המבוצעות ביותר עד היום.
מנערה פתיינית לנושאת דגל
פרשנותו של איתי טיראן לדרמה הנפשית שעוברת סלומה מעניינת אך מוזרה. סלומה שלו עוברת במהלך האופרה טרנספורמציה: תחילתה כנערה פתיינית ומפונקת שלא מסוגלת לסבול דחייה, אך אחרי העלבון והרצון לנקום, מתחולל בה שינוי דרמטי, כשבמהלך הנשיקה שלה עם הראש הכרות היא זוכה במעין הארה, ומטמיעה באחת את השקפתו של יוחנן על שחיתות המלך ומשטרו, ומתגייסת להשמידם.
לכן טיראן שינה את הסוף המקורי של האופרה: סלומה אינה מוצאת להורג בידי המלך, אלא זו דווקא היא ששולפת את הסכין ואנשיה מסתערים על המלך להורגו. הפרשנות אולי מעניינת, אך הבימוי כולו גדוש לטעמי עודף דרמטיזציה, שדווקא מחלישה את הדרמה הפנימית של הטקסט והמוזיקה.
עיצוב הבמה (ערן עצמון) מעניין ואפקטיבי. במרכזה כדור ירחי, שצבעיו משתנים בעבודת ווידאו מרשימה של יואב כהן, שנותנת לירח הזה נוכחות פעילה ועוצמתית. ואלה מגובים בעיצוב התאורה המשובח של אבי יונה בואנו.
הכוריאוגרפיה של רננה רז ב"מחול שבעת הצעיפים" העניקה מענה מעניין למדי לחוסר היכולת של הזמרת לרקוד. זו ניצבה רב הזמן כמעין ציר שממנו השתלשלו שבעה צעיפים ארוכים אחוזים בידי רקדנים שסובבו סביבה, וחוללו מעין טקס.
דן אטינגר המנצח חילץ מתזמורת האופרה (הסימפונית הישראלית ראשון לציון) עוצמה ואנרגיה שמתאימים ללהט השטראוסי. אבל לטעמי הוא הגזים. הוא כל כך הגביר את התזמורת, עד שהאפיל על מקצת הזמרים וקולם לא נשמע.
מכל מקום הזמרים היו טובים. הסופרן האמריקנית ניקול שבלייה, עמדה בגבורה ובעוצמה במשימה התובענית של תפקיד סלומה. אך לטעמי הזמר הבולט על הבמה היה הטנור האמריקני צ'רלס וורקמן בתפקיד הורדוס שליט יהודה, אביה החורג של סלומה. השירה שלו, כמו גם המשחק, היו דרמטיים ומשכנעים מאוד.
על אף ההשוואה להפקה שעלתה ב-2019, "סלומה" זו אופרה מהפכנית בתולדות המוזיקה של המאה ה-20, בהפקת עבר מחודשת ומעניינת.
