גם יובל שנים לאחר שנכתב, הוקלט, מוקסס, נעטף, יצא ונמכר במיליוני עותקים, דייוויד גילמור ממשיך לחזור לאלבום Wish You Were Here של פינק פלויד בסיבובי ההופעות המעטים מדי שאליהם יצא בעשורים האחרונים. באלבום ההופעה החדש שלו שייצא בקרוב הוא מגיש רק את שיר הנושא של האלבום. בשניים שקדמו לו הוא נתן ממנו קצת יותר. בזה שתיעד את הופעתו מפומפיי ויצא ב-2017 ובאחד שלפניו שהוקלט בגדנסק שבפולין והופיע ב-2008, הגיטריסט הבריטי שיחגוג בשנה הבאה יום הולדת 80, חזר גם ל-Shine On You Crazy Diamond – היצירה בת ה-26 דקות שחולקה לתשעה תתי-פרקים שפותחת וסוגרת את האלבום הכביר של הלהקה שחוגג עכשיו יום הולדת 50 - ועוד איזו חגיגה - עם מארז חדש ומורחב עם בונוסים ובהם גם הופעה חיה של הלהקה מ-1975.
כשמאזינים לעבודת הגיטרה של גילמור הצעיר לאורך האלבום, אפשר להבין מדוע הוא נהנה לחזור ולבקר בו, ולא רק כי הוא יודע שהקהל מצפה לזה ממנו. לגילמור היו כמה וכמה רגעים מרשימים לאורך שנותיו בפינק פלויד. אבל ב-Wish You Were Here הוא התעלה על עצמו, ולא סתם הוא נחשב לאלבום של הלהקה שהכי קרוב לליבו. זהו אלבום שמציע לאורך 44 הדקות שלו מעט מלל והרבה מאוד אוויר ואווירה שמגיעים מהקלידים של ריצ'ארד רייט. עוד לפני שהחלה העבודה על האלבום, גילמור ידע שהפרויקט הבא של הלהקה צריך להיבנות - ובעיקר להישמע – אחרת מהאלבום הקודם והסופר-מצליח שלה, The Dark Side of the Moon. גם רוג'ר ווטרס חשב כמוהו. ההבנה שהפעם הם יצטרכו לעבוד באופן מעט שונה הופנמה במהירות, אך הדרך אל התוצאה לקחה זמן.
המתחים בין חברי הלהקה שילכו ויחריפו בשנים הבאות עד לפיצוץ הבלתי נמנע, החלו מיד לאחר שהם הגיעו לשיאם המסחרי ב-1973. פינק פלויד פוסט The Dark Side of the Moon הייתה בבעיה. מחד, הלהקה הייתה חתומה על האלבום הכי נמכר באותם ימים שהפך את חבריה ממוזיקאים שמחפשים הכרה רחבה מצד הקהל למיליונרים. מאידך, הלחץ עליהם בעקבות סיבוב ההופעות המצליח, ובעיקר הציפייה של חברת התקליטים שיטילו ביצת זהב נוספת - ומוטב בקרוב – נתן את אותותיו. הם הרגישו שהם הולכים ומתרחקים אחד מהשני, וחיפשו כיצד להתחבר מחדש.
במקביל, גם הרוק המתקדם, הז'אנר שפינק פלויד הייתה אחת ממובילותיו, עבר לא מעט תהפוכות באמצע הסבנטיז. עוד לפני הופעת הפאנק שראה בלהקות דוגמת פינק פלויד דינוזאורים עשירים, מסואבים ומנותקים שחובה להכחיד, הפרוג הגיע למעין מיצוי וחיפש את המשך דרכו. ג'נסיס נפרדה תוך שנתיים משניים מחמשת חבריה; גם בלהקת יס נרשמו כמה זעזועים פרסונליים שגרמו לה לאבד מזוהרה; ג'טרו טאל המירה את הרומן קצר הימים שלה עם הפרוג בשירי פולק קצרים; קינג קרימזון נכנסה לשנת חורף ארוכה, והרכבים אחרים בז'אנר החלו לשלב במוזיקה שלהם אלמנטים של ג'אז-רוק. פינק פלויד, לפחות במבט מן החוץ, ניסתה לשדר עסקים כרגיל.
4 צפייה בגלריה
לך תשחזר את ההצלחה של "דארק סייד אוף דה מון"...
(צילום: MAGO/Gruppo LiveMedia via Reuters Connect)
אבל בבית פנימה הקירות החלו לזוז. בינואר 1975, לאחר סיבוב ההופעות של האלבום The Dark Side of the Moon (פעם הופעות נועדו לקדם את מכירות האלבומים ולא להיפך), הם החלו לעבוד על האלבום התשיעי שלהם. אלן פרסונס, טכנאי הסאונד שטיפל ברב-המכר הקודם שלהם, יצא לדרך עצמאית ואת מקומו מאחורי הזכוכית באולפני אבי רואד בלונדון תפס בריאן האמפריס. בדומה לאלבום הקודם גם כאן שולבו אפקטים מהחיים, ובהם דלת שנפתחת ומזמינה את המאזין להיכנס או הרעש של המעבר בין תחנות הרדיו באינטרו של Wish You Were Here שהוקלט במכונית של גילמור. פינק פלויד אמנם חיפשה כיוון חדש, אך הרעיון של רוג'ר ווטרס היה ללכת על אלבום קונספט נוסף, אבל כזה שיעסוק במצב של הלהקה מול תעשיית המוזיקה.
ניגן בלהיט הענק - וקיבל רק 300 פאונד
ההווה של אנשי פינק פלויד נראה מצוין בחשבון הבנק, אך הלחצים שהופעלו עליהם מצד חברת התקליטים, עוררו בווטרס ובגילמור לא רק כעס, אלא גם געגוע לימים שלווים יותר. הפתרון היה לשלב: מחד, לתקוף את ההווה תוך מבט אל העתיד, ומאידך, לחזור לעבר התמים משהו של תחילת הדרך, בה סיד בארט הנהיג את פינק פלויד. בארט עזב ב-1968, אחרי אלבום וחצי, לאחר שחבריו לפינק פלויד ראו שכבר אין טעם לאסוף אותו בדרך להופעה, כי גם באלו שהוא הגיע אליהם הוא לא היה מסוגל לעשות יותר מדי על הבמה. היהלום המשוגע לקח טריפ אחד יותר מדי ונמחק. הוא אמנם הצליח ליצור קצת מוזיקה בעזרת חבריו לשעבר ללהקה, אך הוא הלך והתרחק מעצמו ומהם.
הם המשיכו בלעדיו והתרחקו מהסאונד הפסיכדלי שהוא התווה בתחילת דרכה של הלהקה לטובת הפקות פרוג שהפכו למורכבות יותר ויותר. אבל הם לא שכחו אותו. ומסתבר שגם הוא לא בדיוק שכח אותם. במהלך העבודה על האלבום Wish You Were Here, והאגדה מספרת שזה קרה בדיוק כשפינק פלויד טיפלה במיקס הסופי של היצירה שנכתבה לכבוד בארט - Shine On You Crazy Diamond - הוא גם הגיע לביקור באולפן.
4 צפייה בגלריה
סיד בארט (שלישי משמאל) עם חברי פינק פלויד בימים יפים יותר
(צילום: Keystone Features/Getty Images)
בארט, פעם החבר הכי יפה בלהקה (גילמור שהחליף אותו, לקח ממנו גם את התואר הזה), נראה עכשיו אחרת לגמרי: עם ראש וגבות מגולחות, משקל עודף, מבט חלול בעיניים ושקית פלסטיק ביד. כשהוא הסתובב באולפן, אף אחד מחברי הלהקה לא זיהה אותו. ווטרס וניק מייסון המתופף לא ידעו מיהו, גילמור חשב שמדובר בנציג של חברת התקליטים וריק רייט הקלידן חשב שהאיש המסתורי הוא בכלל חבר של ווטרס שקפץ להגיד שלום. בגדול הם די התעלמו ממנו, ורק אחרי שהוא הלך נפל להם האסימון. וזו הייתה חתיכת נפילה. הרביעייה הייתה בהלם.
הסיפור הזה, שנראה שגם התסריטאי הטוב בעולם לא היה מסוגל לחשוב עליו, וגם אם כן - איש לא היה מאמין לו שזה אמיתי, הוא אולי הרגע הכי אנושי במהלך העבודה באולפן על האלבום שנמשכה לאורך חצי שנה. ווטרס אמנם אמר לימים ש- Shine On You Crazy Diamond לא מבטא רק געגוע לבארט, אלא שזהו ניסיון לתאר את ההתמודדות של האדם הפשוט עם הקשיים שמציבים בפניו החיים המודרניים. אך נדמה שהגרסה המקורית של הסיפור עדיפה על פני הממבו ג'מבו הזה. בטח כשנזכרים בתלאות שהוא העביר את חבריו ללהקה אז, ובעיקר בהמשך. וגם כי מה יותר מתבקש מזה שהאיש שחבריו שרים שהלוואי והיה איתם כאן, והגיטרה של גילמור בוכה על חסרונו, אשכרה היה שם.
בארט לא היה המוזיקאי היחיד שביקר אז את פינק פלויד באולפן. גם הכנרים סטפן גרפלי ויהודי מנוחין, שעבדו אז באבי רואד, קפצו לראות מה עושה הרביעייה עם השערות הארוכות. גרפלי גם הוזמן לנגן ב-Wish You Were Here, אך מכיוון שהתוצאה נשמעה כה חרישית במיקס חברי הלהקה החליטו להסיר את הקרדיט שלו ממנה. לפחות הוא קיבל תשלום בסך 300 ליש"ט. מוזיקאי אחר שבהחלט תרם לאלבום – וגם קיבל קרדיט - הוא הסקסופוניסט דיק פרי שכיכב גם באלבום הקודם של הלהקה. הסולו שלו לקראת סוף המחצית הראשונה של Shine On You Crazy Diamond, הוא פסגה נוספת בשרשרת השיאים שהיא היצירה הזו.
עטיפה בלתי נשכחת
פינק פלויד שיצאה ב-1975 לסיבוב הופעות נוסף במקביל להקלטות, הספיקה לערוך ניסוי חי מול הקהל לשניים מחמשת הקטעים שיופיעו באלבום שהגיע לחנויות ב-12 בספטמבר. במקביל, היא ניסתה לסיים אותו – את התהליך המייגע הזה באולפן חברי הלהקה תיארו לימים כ"כאוטי" וכ"מנוכר". ווטרס, שכתב את השיר Have a Cigar, כמחאה על האופן שבו מנצלים אנשי חברות התקליטים (להלן "מעשני הסיגרים בחליפות") את האמנים שרק רוצים ליצור מוזיקה, ניסה להקליט את תפקיד השירה מספר פעמים עד שהתייאש. הוא הציע לגילמור להחליף אותו, ולאחר שזה סרב (גם כי לא התחבר לרעיון), הוזמן להקלטה המוזיקאי רוי הארפר, שהקליט אז אלבום שבו השתתף גם גילמור. גם אם Have a Cigar רחוק מלהיות רגע השיא באלבום (הנגינה של גילמור שם דווקא סבבה), הוא הקפיץ קצת את הקריירה של הארפר, וגם הוריד מעט מהמתח בין גילמור לווטרס.
בניגוד ל- The Dark Side of the Moon שהיה האלבום האחרון של פינק פלויד שבו לכל אחד מארבעת חבריה הייתה תרומה משמעותית, ב- Wish You Were Here מייסון המתופף היה שותף חלקי בלבד. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה רייט – שהיה לו תפקיד מהותי בעיצוב הסאונד של פינק פלויד עד אז – השתתף בכתיבה, כאן ב-Shine On You Crazy Diamond. יתר העבודה חולקה בין גילמור לווטרס, שהפך בהדרגה לשליט היחיד בלהקה, והכותרים הבאים שלה, Animals ו-The Wall, היו כמעט אלבומי סולו שלו שיצאו תחת השם פינק פלויד.
בניגוד למשפט המפורסם על ספרים והכריכות שלהם, יש מתאם גבוה בין איכות העטיפה של האלבום למוזיקה שממתינה על התקליט שבפנים. זה נכון במיוחד במקרה של Wish You Were Here. סטודיו העיצוב היפנוסיס, שהיה אחראי למרבית העטיפות של פינק פלויד וצמח ביחד איתה, חתום כאן על אחת מהעבודות היותר אייקוניות בקטלוג שלו. בכל תקליט גדול של פינק פלויד העטיפה היא חלק מהסיפור, וזה נכון גם ל-Wish You Were Here.
מכיוון שלא עבדו אז עם מחשבים, הכל נעשה ביד, וזו הייתה יד אמן. התמונה שעל העטיפה הציגה שני אנשי עסקים בחליפות הלוחצים ידיים (אלו שאליהם התכוון ווטרס ב-Have a Cigar) כשאחד מהם עולה באש. היא צולמה באולפני ברובנק בלוס-אנג'לס, ורוני רנדל, הפעלולן שהלהבות עלו מחליפתו (מכיוון שלא חלמו אז על פוטושופ, האש שצולמה הייתה אמיתית), גם נכווה מהן. את העטיפה היפהפייה – שאין עליה מילה – בחרו מעצבי החברה לארוז בניילון שחור ואטום ועליו מדבקה עם לוגו מצויר המתאר לחיצת יד המסמלת סגירת עסקה בין שתי ידיים רובוטיות. המהלך השיווקי-אמנותי לא רק סיקרן את מי שביקר אז בחנות תקליטים וביקש את החדש של פינק פלויד, הוא גם התכתב עם הניכור שווטרס ביקש לתאר בשיר Welcome to the Machine. עם זאת, יש מידה של אירוניה בכך שמי שתוקף את ההסכמים הרעים שחברות התקליטים מאלצות את האמנים המיוסרים לחתום עליהם, גם נהנה מהכסף הגדול שהן מזרימות לכיסו, כשאותו אלבום מחאה נמכר במיליוני עותקים.
ב"לרבע את העיגול", סרט התעודה המומלץ על העבודה של סטודיו היפנוסיס בסבנטיז (חברי פינק פלויד משתתפים בו), נואל גלאגר אומר שפעם עטיפות של אלבומים היו האמנות היחידה שהאדם הפשוט היה יכול להחזיק בבית. גלאגר - בטח מאז האיחוד של אואזיס – מסוגל לרכוש איזה פיקאסו קטן, או לפחות משהו של קנדינסקי או מירו, אבל הוא צודק. העטיפה של Wish You Were Here היא יצירת אמנות, לא פחות מהמוזיקה שהיא עטפה. בעידן שבו אנשים צורכים את עיקר המוזיקה שלהם דרך פלייליסטים, פורמט האלבום איבד מזוהרו, ומעטים שמים לב לעטיפה (כי היא בגודל מיקרוסקופי בטלפון), שווה לחזור 50 שנה לאחור, לאלבום שמספר על יהלום משוגע שזורח בכל פעם מחדש כשמתיישבים להאזין לו. אבל כמו שצריך, עם העטיפה הגדולה של התקליט בידיים.
