הפרק האחרון של "מקום שמח" ישודר הערב (רביעי) בתאגיד, ומה לא נאמר על הסדרה שמזגה קומדיה נהדרת ושברון לב קיומי אל שמונה פרקים קצרים מדי? אז נכון, היא הותירה אותנו מתגעגעים וסופרים לאחור לפרויקט הבא של נועה קולר ורם נהרי, אבל גם חכמים ולמודי ניסיון. מה למדנו מ"מקום שמח"? הנה סקירה קצרה של לקחי החיים שאספנו בדרך.
מתוך "מקום שמח"
(באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
מה שלא יהיה, אל תהיו נכים במדינת ישראל
אני לא אומרת שזאת בחירה, אבל אם יש לכם אפשרות לוותר – תוותרו. תצטרכו להקיא דם לפני שמישהו ינגיש לכם משהו, כל הזמן יקצצו לכם בקצבאות ויסתכלו עליכם עקום כאילו אתם מתעלקים על ביטוח לאומי. השירותי נכים שלכם תמיד יהיו תפוסים על ידי לא נכים וכן, גם החניה, לרוב על ידי מישהו שזייף את השלט "נכה באוטו". אז תחסכו לעצמכם את הבירוקרטיה, ואם אתם בכל זאת מתעקשים להיות נכים ולא הצלחתם להתארגן על התאבדות פשוטה והירואית (פחות זיהום ברגל, יותר ציאניד בשן), פשוט תקחו את עצמכם למדינה אחרת. אותו כנ"ל, אגב, גם לגבי נכות רגשית.
10 צפייה בגלריה
תצטרכו להקיא דם לפני שמישהו ינגיש לכם משהו. מתוך "מקום שמח"
(צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
אפילו הבחורה הכי חכמה בשכונה יכולה ליפול על שרלטן
אף אחד אינו חסין, רבותיי, ושרלטנות אינה בררנית. חשבת שאם את מבינה אירוניה ותואר ראשון בפרקטיקה הומניסטית יישומית אז אין מצב שתיפלי בפח? עוד לא נולד האדם שאין לו נקודה עיוורת. מה גם שהשרלטנות המודרנית חמקמקה הרבה יותר מזאת המסורתית. היא כבר לא מציעה בהכרח פתיונות חומריים בצורת הכנסה כספית קלה או תזונה שתחסוך לכם כריתת רגל, היא מציעה משהו הרבה יותר נדיר: היא פשוט תקשיב לכם, תראה אתכם, תתן לכם מקום. כנראה מוצר הצריכה הנדיר והמבוקש ביותר בעולם התזזיתי שאנחנו מתמרנים בו (אחרי חלב שועל כמובן). אז שימי לב וכמו שאומר הסלוגן, שימרי על הצ'אקרות שלך.
אדם לא צריך לעבור שואה יותר מפעם אחת בחיים
קונספט מאוד מעניין וחדשני אם לשפוט על פי החיים שלנו כאן, מדינה שבה דור שלא חווה שואה כלשהי, שתתכתב עם השואות שחוו אבותיו ואבותי אבותיו, עד לחורבן בית שני, מרגיש שהוא חי חיים חסרי עומק. השוק כמובן לא מפסיק לייצר אותן - והשואות רק הולכות ומשתכללות, עדכוני תוכנה יוצאים על בסיס דו שנתי ופעם בכמה זמן מגיחה שואה ממש מפתיעה, שמאתחלת את המערכת. אבל למה לכם להיות הנסיינים? כמה תאי זיכרון אמורים לאכסן את ימי הזיכרון? החכמה היא להישאר עם השואה שאתם מכירים ולא להתפתות לחדשות. פשוט תגידו לא. הגיע הזמן שעם הנצח יתחיל לחשוש קצת מדרך ארוכה, וישקיע יותר בלקחי השואה הקודמת.
אם אנשים רוצים למות, קחו אותם לטיול בחו"ל
דאגלס אדמס פתח את הספר המופתי שלו, "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" במשפט "שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה'". סליחה, דגלאס. זאת אולי הפעם היחידה שאחלוק עליך – שדה תעופה הוא לא רק מקום יפהפה ומעורר השראה (האם שיערתם אי פעם שאפש לדרוש מחיר כזה על קפה? בבקשה), לא פעם במהלך חיי אני נתקפת ממש דודא, כמיהה עזה על גבול הקריז, לנשום את אוויר המזגנים של נמל התעופה הרחוק ממקום מגורי. לגלגל אחרי מזוודה, לבדוק כל חמש דקות אם הבאתי את הדרכון ואז להידחק לכסא צר ולעוף, לעוף רחוק. למקום שאת מזג האוויר שלו לעולם לא אוכל לשער וכל הבעיות שלי יפתרו משום שהשארתי אותן מאחורי, בארץ. נעמי רוצה לראות את וילנה ולמות, אבל אם משהו עשוי לשנות את דעתה זה כנראה מזרון עבה ובורשט קר. אל תחששו מאדם שמבקש למות, הישמרו מאדם שאומר לכם שהוא מתעב שדות תעופה.
דעו מתי אתם יפים
"כשהייתי יפה לא ידעתי", זועמת נעמי במונולוג המאלף שלה על חייה. אמנם נעמי היא קורבן נצחי אבל גם קורבנות נצחיים צודקים פעמיים ביממה. אתם מסתכלים במראה ולא מרוצים? תחשבו על זה ככה: עוד עשר שנים תקחו את הלוק הזה בשתי ידיים. אז למה שלא תקחו אותו עכשיו? לא מאמינים? קחו אלבום תמונות שלכם מלפני עשר שנים לידיים ותכניסו לכם את זה טוב טוב לראש: עכשיו אתם הכי יפים שתהיו מעתה ועד עולם.
את לא צריכה לשקר, את פשוט לא צריכה לספר הכול.
לא יודעת מי האדם הלא אחראי שהפיץ את התפיסה לפיה כנות טוטאלית היא המפתח לזוגיות טובה. המדע ו"מקום שמח" הוכיח שהיא פשוט הדרך הכי מהירה להרוס ארוחת ערב. ואולי מקור הטעות הוא בהבדל בין ההגדרה של "אמת" ובין ההגדרה של "לומר את כל מה שעובר לי בראש בלי פילטרים". אנחנו חיים בעידן שבו
כל זלזל ריאליטי הולך עם האמת שלו, משוכנע, בלי שום אחיזה במציאות, שהאמת שלו משמעותית כל כך שהיא מקדשת את כל המטרות שהוא פוגש בדרך, כולל דריסה והעלבה של ישויות אחרות ואמונה שהוא אוחז במפתחות לסוויטה הממוקמת בפופיקו של היקום. אז לא. אתם לא כל כך חשובים, האמת שלכם לפעמים (כמעט תמיד) לא מעניינת אף אחד ואתם בהחלט מוזמנים לשמור אותה לעצמכם.
נאדים זה עניין של טיימינג
צדקנות בצד, אי-אפשר לכפור בקסמם של נאדים. ואם אתם צריכים את זה ביותר אינטלקטואלי כדי להרגיש פחות בבונים, נאדים הם הסאב-טקסט של החיים. שריד והוכחה להיותנו יצורים שנושאים בקרבנו את הניחוחות הבלתי נסבלים האלה, עדות לחלקים המבאישים בתוכנו, לא משנה כמה נשקיע בקירצוף החזית. הם אחת מאבני הדרך בכל זוגיות ואחריהם אין דרך חזרה, אבל גם אם הגעתם לשם, אל תשכחו שאנחנו עדיין משתייכים למשפחת האדם. גם אם אתם מרגישים בנוח לנפוח בפורומים מסוימים, אתם עדיין חייבים לסמן את הגבול, ולו כדי לשמור על שבריר אחרון של היפרדות, של הבדלה, בינכם ובין האדם שלידכם. נאדים במצבים אינטימיים מסמנים את ההתמזגות הסופית, המוחלטת, אתם כבר לא בני זוג, אתם אחד במובן הפחות סקסי של המילה. לימדו לעצור את עצמכם, להתאפק או לפחות להחריש.
קחו בחשבון שמצלמים בכל מקום
זהו, נגמרו הימים שאפשר היה לצאת מנקודת הנחה שפרטיות היא דבר. אין מטר מרובע אחד שאין עליו מצלמה. אתם אולי עשויים ליהנות מזה, להרגיש נראים 24/7, להנחיל לילדים שלכם ערימת סרטוני וידאו של עצמם כילדים, כדי שיוכלו ללמוד בדיוק איפה נלקחה הפניה הלא נכונה. הדאונסייד הוא שאבדה לנצח הפריווילגיה לחטט באף בפומבי ולקוות שאף אחד לא רואה, או לנסות להשתפר מבלי שמישהו יחפור את הגרסה המוקדמת שלך מהארכיון הדיגיטלי. לקח אחד עשוי להיות להפסיק לעשות דברים מביכים, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? האפשרות היותר סבירה היא לעשות אותם רק מהצד המחמיא שלכם. מקסימום תבקשו עוד טייק.
מה למען השם הילדים שלכם קוראים?
הם לא קוראים את מה שאתם חושבים שהם קוראים, אם הם בכלל קוראים. פשוט תהיו עם היד על הדופק, טוב
כששואלים אותך על מה אתה חושב, לעולם על תסגיר שחשבת על אוכל
לא בגלל שזו בושה, פשוט כי זה בהכרח יוביל אותך תמיד לשיחה שאתה לא מעוניין לנהל. "מקום שמח" מלמדת אותנו שלמרות המקום המרכזי שאוכל ממלא בחיינו, הוא לא עולה בקנה אחד בדרך כלל עם היותנו עמוקים או רגישים. עולם המבוגרים הוא הצגה אינסופית של מחשבות נעלות ואציליות או אפילו הטחת עלבונות יצירתיים ופוצעים, אבל לא מחשבות על נקניקיה או שווארמה. אין בזה שום דבר נשגב, רק קלוריות ריקות.
תמיד תחזיקו בגדים להחלפה במכונית
אי אפשר לדעת מתי הגוף שלכם יחליט שבעצם הדרך המועדפת עליו לבטא את החרדה שלכם היא באמצעות זרימת נוזלי גוף משלפוחית השתן. אם אתן נשים שעברו הריון או שניים יכול להיות שאתן כבר מיודעות עם החירות הזאת שהגוף נוטל לעצמו, אבל גם אם לא, לא צריך שאמא שלכם תרצה למות כדי שיברח לכם פיפי. בגדים להחלפה הם ההבנה שאין דבר כזה "שליטה מלאה" בחיים, יש רק להיערך למספיק מצבי קריסה. ואם באמת הבאתם ילד או שניים, זה הרגע הנכון להתחיל להשתמש בהם בתור שעירים לעזאזל ולהטיל עליהם את האשמה על כל השתן הזה.
10 צפייה בגלריה
להיערך למספיק מצבי קריסה. מתוך "מקום שמח"
(צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
פאר טסי, או לפחות הלהיט שלו, "דרך השלום", הוא מופת פמיניסטי
תודו שלא חשבתם ככה עד שהגיעה הקריאה הפמיניסטית של נועה קולר בלהיט של טסי, וציירה לכם אחרת לגמרי את כל השיר. מה אתם יודעים, מסתבר שלא חייבים לבחור בין אנטריקוט לשוקולד, אפשר פשוט לחכות לאשה הנכונה עם הראייה התזונתית המפותחת, שתזמין לשניכם הפוך ולקינוח תלעיט אותך ביין לבן ותקח אותך למקום השמח שלך.
היטלר הוא לא סיבה מספיק טובה להתחתן
"נישואי היטלר" הפכו לשם נרדף למערכות יחסים שמתמסדות רק כדי שאף אחד מבני הזוג לא ישאר לבד, אבל כמו שזה נראה עם פרספקטיבה עכשווית, אנשים הענישו זה את זה בחיים נטולי אהבה רק בגלל איש אחד, כנראה עם מיקרו-פין, שניסה להרוג אותם פעם. על אחת כמה וכמה כמעט מאה שנה אחרי שהשואה הסתיימה (כלומר אחת מהן).
רבותיי, היטלר לא יהיה אתכם במיטה בלילות הקרים. היטלר לא יעזור לכם עם המשכנתא. היטלר לא יקשיב לכם כשתתלוננו שבת הזוג שלכם מסתובבת בחוץ ומנסה לנשק גברים אחרים. אתם צריכים לחיות אחד עם השני ואם אתם לא באמת רוצים, שום דיקטטור לא ישנה את זה. אתם מענישים את עצמכם וכנראה גם את הדור הבא, וכבר אמרו חכמותינו, אף אחד לא צריך לעבור יותר משואה אחת.
