כמעט חצי מאה אחרי שנכתב, הפסקול של ג'ון וויליאמס ל"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" עדיין נחשב לאחת הפסגות של המוזיקה הקולנועית. אז אלו היו נגני התזמורת הסימפונית של לונדון, שעבדו עם וויליאמס כשבועיים בסך הכול, חלקם אף קיבלו את התווים ביום הראשון להקלטות, ובניצוחו הקליטו עשרות קטעים בלתי נשכחים, שהם חלק בלתי נפרד מהמעמד המיתי שקיבל הסרט.
הפילהרמונית מבצעת את מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה ב היכל התרבות
הופ, קפיצה בזמן 49 שנים קדימה, ליום שישי האחרון בהיכל התרבות בתל אביב, שם קהל של כ-2,500 אנשים בכל הגילים – אבל באמת בכל הגילים, מילדים וילדות בני שש ועד זוגות מבוגרים בעשור השמיני לחייהם – התקבצו להם כדי לצפות בלוק סקייווקר, האן סולו, הנסיכה ליאה, אובי וואן קנובי, ארטו דיטו ודארת' ויידר מחוזקים בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביצעה את הפסקול האייקוני כולו במקביל להקרנת הסרט.
כיום קשה לדמיין את "מלחמת הכוכבים" בלי הפסקול הסימפוני המוכר, אבל ב-1977 הבחירה הזאת הייתה יוצאת דופן במיוחד. דווקא בסרט מדע בדיוני, בתקופה שבה הז'אנר נטה למוזיקה אלקטרונית וניסיונית, ג'ורג' לוקאס ביקש להחזיר לחיים את הצליל התזמורתי הגדול של הוליווד הישנה. וויליאמס לקח את הרעיון צעד קדימה והעניק לגלקסיה הרחוקה מנגינות מקוריות שהפכו למזוהות איתה לא פחות מהדמויות עצמן.
את הגישה המחויטת, שאנו רגילים לראות בקונצרטים קלאסיים, החליפה אווירה קלילה ומחויכת, אצל הקהל וגם אצל התזמורת והמנצח ההולנדי ארנסט ואן טיל, שבקשתו היחידה מההיכל הייתה "ליהנות". ואז כבו האורות ולאורך כשעתיים וחצי, הפילהרמונית הראתה ש"הכוח" בהחלט חזק אצלה. כולם יודעים מה הולך להגיע מספר שניות אחרי הופעת הפריים הראשון בסרט ובו המילים "לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה...", אותה תרועת חצוצרות מפורסמת שמבשרת על תחילתו של הסרט, אבל כשהמוזיקה מנוגנת בלייב, מולך, זו חוויה אחרת לחלוטין. אלו עוצמות ורגש שקשה להתכחש להם – מספיק היה להביט בפרצופים הנדהמים בקהל, בעיקר של הדור הצעיר, כדי להבין כמה הדבר שקורה על הבמה הוא קסם של ממש.
זו לא הייתה הופעה, וגם לא הקרנת סרט – זה היה משהו בין לבין. ופה טמון סוד ההצלחה האמיתי של הפורמט. נערה מתבגרת בשורות הראשונות עם תסרוקת ולבוש זהה לזה של ליאה, אבירי ג'דיי בכל פינה באולם וחרבות אור בשלל צבעים שהפכו את ההקרנה הזו לאירוע של ממש. אם אתם רגילים לשמוע כל מיני "שששש... תהיו בשקט" כשאתם הולכים לקולנוע, להצגה או לקונצרט, אתם לא במקום הנכון; מחיאות כפיים בכל פעם שהופיעה דמות אהובה, שאגות שמחה והתפעלות מעוד תמרון של לוק עם האקס-ווינג ושריקות עידוד נשמעו ללא הפסקה. וכך בדיוק זה צריך להיות.
לא מקום ל"שששש... תהיו בשקט". מתוך "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה"
(צילום: דיסני)
זה הולך להיות כנראה דל"פ, ומוזמנים לקצת הייט בתגובות, אבל אני לא ממעריצי "מלחמת הכוכבים" – לטעמי הסרטים, ישנים וחדשים כאחד, פשוט לא מספיק טובים וסוחפים. לצד הכיפיות, ההומור והאקשן, יש הרבה חלקים לא סבירים בתסריט שמסתדרים יותר מדי בקלות. ומלבד האן סולו, הדמויות פשוט לא מספיק מעניינות. אבל! את הפסקול, הו, הפסקול, אני יכול לשמוע עוד מיליון פעמים ברצף, בטח כשהוא מבוצע ברמה כזו.
הקטע המוזיקלי האהוב ביותר עליי, וארשה לעצמי להמר שגם על רבים אחרים, מלווה את סצנת השקיעה בטטואין, כשלוק מביט בשתי השמשות השוקעות. הנעימה, שנקראת Binary Sunset, מאופקת ורגועה הרבה יותר מהפתיחה החזקה, ועדיין מצליחה להעביר צמרמורות בכל הגוף. קרנות היער מובילות את המנגינה, שמתחילה בעדינות ומתרחבת לצליל תזמורתי מלא וחם. זה היה, מבחינתי, רגע השיא, אותו אפקט וואו, שבו כל האולם השתתק ברגע אחד ונשאב למוזיקה של וויליאמס, בביצועם של ואן טיל והפילהרמונית הנפלאים.
קטעים שמצליחים להעביר צמרמורות בכל הגוף. "מלחמת הכוכבים" בליווי הפילהרמונית
(צילום: דביר רשף)
קשה לחזות מה היה קורה אם לוקאס לא היה שומע בעצת סטיבן ספילברג ובוחר בג'ון וויליאמס כדי שייצור עבורו את הפסקול: האם "מלחמת הכוכבים" היה מצליח כפי שהצליח, האם גם 49 שנים קדימה היינו אוחזים בחרבות אור, שואגים בשמחה כשהאן מחייך חיוך ממזרי כשהוא מכניס את המילניום פלקון להנעת-על ומתפעלים מהמוזיקה, שהיא התמצית של הסרט? אבל כל כך טוב שהוא עשה את זה.
