קובי אוז עוד זוכר את הלילה ההוא לפני 30 שנה בחוף לבנון בכנרת, כשאת טיפקס חיממה זמרת אלמונית בשם שרית חדד בת ה-17. "היא ניהלה את הקהל בצורה מדהימה, שלא לדבר על הקול שלה שהגיע עד חדר האומנים. ידעתי כבר אז שאני הולך לכתוב לה ולארח אותה בטיפקס", הוא אומר בשיחה עם ynet. "שרית כאישיות היא אישיות מנצחת, מרוכזת בדרך, אנטי-דרמטית ואנטי-בכיינית. היא דוגמה לאישה עצמאית ועוצמתית - ידענו שכשאנחנו עוזרים לשרית, אנחנו עוזרים למנהיגה מוזיקלית חדשה, מישהי שלא תתברבר בדרך".
1995 הייתה שנת מפנה במוזיקה הישראלית. אל הזירה הטורקית שסחפה אז את המוזיקה המזרחית נכנס שם חדש, שעד אז אמר בעיקר הרבה ליושבי המועדונים, אלה שהיו יושבים על בקבוק ברנדי שטוק 84 או שיבאס טוב עד השעות הקטנות של הלילה. מצוידת בסיפור אישי שכמו נגזר מסרט טורקי, על ילדה שבורחת מהבית דרך החלון כדי להופיע כי אבא לא מרשה, שרית חדד הפכה לשם החם של המוזיקה המזרחית-ישראלית, בז'אנר שלא היה משופע בזמרות.
הפזמונאי דוד זיגמן: "שרית נתנה את כל כולה לעבודה. מאז שאני מכיר אותה היא רק עובדת ועובדת, וגם ויתרה הרבה על חיים אישיים. רואים את זה עד היום. צריך להבין ששרית עושה מוזיקה, היא מבינה מוזיקה, והיא לא הולכת למקומות שהיא לא רוצה להיות בהם"
"כשנפגשנו, שרית אומנם הייתה אז בת 17, אבל היה בה קסם מיוחד, הבנה אמיתית של המוזיקה ויכולת שירה אדירה, שנטעו בנו את התחושה שזו זמרת לטווח ארוך", מספר דוד זיגמן, שחתום על שמונה מתוך 11 שירים באלבומה הראשון, "ניצוץ החיים" שיצא בנובמבר 1995. האלבום נמכר ב-80 אלף עותקים ושותפים לו, בין היתר, יהודה קיסר, הכנר פליקס מזרחי ז"ל ואבי סינגולדה. "ניסיתי לתת כמה שיותר סגנונות שירה, וכך קיבלנו אלבום שמצד אחד יש בו בלדות, שירים עצובים, לצד חפלה ושמחה גדולה. לא היה מדובר רק בעניין של התאמת שירים לזמרת, אלא יצירת מתווה של שירים, בדגש על כך שכל אחד מהם הוא סיפור מוזיקלי שונה".
7 צפייה בגלריה
"כשיש זמרת מוזיקלית, שמבינה עניין, העבודה הופכת להיות יותר זורמת". שרית חדד
(צילום: צביקה טישלר)
זיגמן הוא האיש שלמעשה תחילת הקריירה של חדד הופקדה בידיו. על לחנים טורקיים וערביים הוא כתב לה את שיר הנושא "ניצוץ החיים", הדואט "שלום חבר" עם שריף, "מתלהבת", "בוא", "הנסיך שלי" ועוד. "אני מודה לך על המחמאה אבל זמרת לא נמצאת ביד של הכותבים, אלא בידיים של הקהל. כשיש זמרת מוזיקלית, שמבינה עניין, העבודה הופכת להיות יותר זורמת", מחדד זיגמן, שב-1999 יכתוב לחדד גם את "כמו סינדרלה" העל זמני.
"העבודה על האלבום הייתה מאוד משפחתית. שרית מבינה מוזיקה, היא הייתה שומעת את הסקיצות, נותנת הערות, ופעילה מאוד בטקסטים ובהפקה. נוטים לזלזל בקהל המזרחי, אבל הוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שחושבים, ומחפש טקסטים עם עומק, עם משמעות. האלבום של שרית נגע לאנשים בנשמה, 'ניצוץ החיים' ו'שלום חבר' תפסו בצורה פנומנלית, ואם גם היום, 30 שנה אחרי, עדיין שומעים את השירים, כנראה שהיה שם משהו מיוחד. האלבום היה מאוד מגוון, גם אם היו מי שקטלגו אותו כמוזיקת דיכאון או טורקי בלבד. שרית הגיעה אלינו עם ידע מצטבר נרחב מאוד, היא באה מלמטה למטה ועלתה למעלה, ולא עשתה הקלות לעצמה לאורך כל הדרך. ממש חצבה בסלע".
ייתכן שחלק מההצלחה שלה בתחילת הדרך נבע מצימאון לזמרות מזרחיות, בתקופה שבה היו פעילות רק מרגלית צנעני, אביבה אבידן, לינט וזהבה בן?
זיגמן: "לא, זה ממש לא אותו סגנון, לכל אחת יש את המקום שלה, וכל אחת כבודה במקומה מונח. שרית נמצאת בליגת האלופות. היא הצליחה במשך שלושה עשורים לפתוח דלתות, ונמצאת כיום בכל בית בישראל".
מה להשקפתך אפשר לה לשרוד 30 שנה, במציאות שבה אנחנו יודעים שזמרים קמים ונעלמים במהירות?
זיגמן: "שרית נתנה את כל כולה לעבודה. מאז שאני מכיר אותה היא רק עובדת ועובדת, וגם ויתרה הרבה על חיים אישיים. רואים את זה עד היום. צריך להבין ששרית עושה מוזיקה, היא מבינה מוזיקה, והיא לא הולכת למקומות שהיא לא רוצה להיות בהם. כך היא יכולה לקחת שירים מעברי לידר, אהוד מנור, שלמה ארצי, דוד זיגמן, הנרי או יוסי גיספן. היא תמיד שמרה על הז'אנר המזרחי, הים-תיכוני, ויצרה גם את המיינסטרים שלה. גם במעמדה הנוכחי היא לא שכחה את האנשים שפתחו לה דלתות, מזמינה את כולם להופעות וזה נדיר, כי הרבה שוכחים מאיפה הם באו".
את החיבור התמידי של חדד לתחילת דרכה, מדגים היטב יוסי גיספן. "בתחילת הקריירה שלה, שרית הופיעה במועדונים כמו הבה נגילה בתל אביב, שנמצא בקומה השנייה בתוך איזה כוך. כשהיא הייתה בשיא התהילה שלה, ואני מדבר איתך אחרי שהיו מופיעים בהיכל התרבות, בקיסריה, במופעי ענק, אבי גואטה היה מביא אותה להבה נגילה לא בשביל הכסף - אלא כדי לזכור מאיפה באנו, ולהופיע לאותו קהל שהיה איתנו בהתחלה. לזה אני עומד ומוחא עד היום כפיים גם לשרית וגם לאבי", אומר גיספן. "אני מצדיע לאנשים כמו שרית, שזוכרים מאיפה הם באו ולא שוכחים את הקהל שבנה אותם. אמן לא יכול להתנתק מהמקום שהוא בא ממנו. זה הסולם שטיפסת עליו, האנשים שאתה רואה בתחילת הדרך, אותם תראה גם בסוף".
וזה אולי סוד הקסם שלה, שמשאיר אותה בצמרת כבר שלושה עשורים?
"אף אחד לא יודע לפצח את סוד הקסם של שרית חדד, אחרת היו משתמשים בו. הכול מתחיל באהבה הגדולה מאוד שלה למוזיקה, בשונה מחלק מהאמנים שיש להם אהבה לפרסום או להצלחה ולהון. היא אוהבת לשיר, אוהבת ליצור, אוהבת את הבמה, כאילו נולדה אליה. נולדה עם הכישרון הזה, שהוא מתת אל. והכי חשוב זה שלכל אורך הדרך, מאז שאני מכיר את שרית ועד היום, יש לה תיאבון, וזה הדבר הכי חשוב שצריך שיהיה לאמן. כי כל עוד יש לך את התיאבון, את הרצון ליצור, לעשות, לשיר, לעלות, לשמח, לרגש, אז אתה יודע, גם אלוהים יעזור לך בדרך. היא לוקחת את זה כאהבה, וכל מי שעושה מוזיקה מאהבה, סביר שיהיה לו פוטנציאל להצליח יותר ולגעת יותר באנשים".
"זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבכיתי כאדם בוגר"
האהבה למוזיקה והעבודה הקשה הובילו את שרית חדד לפסגות שלא הכירה. מי שנאלצה בתחילת הדרך להוציא אלבום בערבית תחת השם "סירִית חדאד אל-מוטרבת אל-כּרְמַל" (הנסיכה מהכרמל), נעה במהירות אל המיינסטרים הישראלי, שם קיבלו אותה בזרועות פתוחות אתניקס (שיכתבו וילחינו לה את "הכל סגור"), אהוד מנור ("הייתי בגן עדן") וקובי אוז, שהצליחו ללטש את היהלום.
"החיבור בין טיפקס לבין שרית חדד היה טבעי, במיוחד כשהקלטנו את 'למה הלכת ממנו' - סוג של בלדה לעוזבת עיירה - אני עזבתי את שדרות והיא את חדרה", משחזר אוז. "נדהמנו לשמוע את הקול חודר השריון שלה מתגנב דרך הזכוכית האטומה באולפן. גם כשסגרנו את המוניטורים - היא מיד הבינה איך ומה צריך לשיר. 'למה הלכת ממנו' הוא לחן בסגנון קצת טריפוליטאי שיושב על מצע של רוק בסגנון 'מחכים למשיח'. המילים אומרות 'הייתי חלשה, הייתי עצובה, הייתי גלמודה', שעם זמרת אחרת יכלו לצאת בכייניות, אבל ההגשה הווינרית שלה הזריקה למילים את הסרקסטיות הנדרשת".
"אני חושבת שהיא עשתה לאורך השנים הרבה בחירות נכונות, וגם פגשה אנשים כמו קובי אוז או זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס, שידעו לזהות מה שיש בה וגם לתת לה במה", מסבירה השדרנית מיכל אסולין סלם, לשעבר מגישת אגן הים התיכון בכאן ג'. "שרית היא בין הראשונות ששרו ים-תיכוני, גם בהארדקור של המזרחית, וגם דילגה למיינסטרים. חמסה חמסה, יש בה כל כך הרבה הכול מהכול. הקול שלה, המוזיקליות, והיכולת לבחור נכון, זה סוג של כישרון. להפוך כל שיר לשלך, ולא משנה מי הכותב ואיזה סגנון".
קובי אוז: "שרית היא ספורטאית מוזיקה וסוס עבודה רציני של במות. היא יהלום בלב של כל ישראלי, סמל של עבודה קשה והישגים עצומים, סמל של חופש ופמיניזם, סמל של מישהי שיכולה להקפיץ חתונה באולם ולמלא פארק עם עשרות אלפי אנשים"
ההחלטות האלה הן שלוקחות אותה החוצה מהים-תיכוני, מהטורקי, ושמות אותה במיינסטרים, שרה בסגנונות משתנים?
גיספן: "כאן חייבים לעשות עצירה ולהזכיר שאין דבר כזה 'שרית חדד פרק א' בלי אבי גואטה, שנתן את כל מה שהיה לו כדי שהיא תצליח. הוא הביא את ההון, האהבה והרצון, ושרית הביאה את הכישרון. באשר לשינוי המוזיקלי, תשמע, כולנו בני אדם, וזמר ששר את אותם שירים כל הזמן, בטח כאלה שנמצאים בעסקי השמחות ועושים זאת פעמים-שלוש ביום, גם רוצה להתרענן ולגעת בעוד סגנונות. זו גם סקרנות טבעית שיש לכל מי שאוהב מוזיקה, ושרית היא סקרנית בטירוף, כך שלצד זה שהיא נתנה לקהל שלה מה שהוא רוצה היא גם לקחה אותו למקומות שהיא רוצה להיות בהם".
7 צפייה בגלריה
"הגייד הראשוני היה כל כך מרגש שלא הסכמנו בכלל לשנות אותו וזה נשאר". שרית חדד
(צילום: יואב דודקביץ')
אוז: "שרית לא הייתה רק ב'דיכאון' הערבי-טורקי, היו לה לפנינו לא מעט שירים מרימים כמו 'לב זהב ו'הכל סגור' - היה ברור לי שהיא ורסטילית. די מהר שרית הצעירה הפכה לאלטר-אגו שלי, כשכתבתי לה את רוב שירי האלבום 'אשליות מתוקות' ב-2001 זה קלח ממני חופשי. כשהקלטנו, לא ידעתי שבו-זמנית גואטה ושרית מפיקים עוד כמה שירים שהצטרפו לאלבום, כולל הפקה מוזיקלית של שי ראובני לשיר שלי 'תלך כפרה עליי', שהפקתי אחרת במקור. מהאלבום המאוזן שתכננתי עם עטיפה סטייל אנדי וורהול יצא אלבום אוסף מגה להיטי שלא לוקח שבויים - ניהול מציאות מאוד עוצמתי של גואטה ושרית. 'יאללה לך הביתה מוטי', למשל, ישב על גבול המוזיקה הלטינית. חיים אוליאל פתח אותו עם גיטרה בסגנון סנטנה - זה נתן מקום אחר קצת חו"לי למסר הפמיניסטי של השיר. מוטי כמעט הדיח באותה שנה את 'יושבים בבית קפה' מראשות המצעד השנתי. התחריתי עם עצמי באותה שנה".
אחד המקומות הנוספים שבהם שברה חדד טאבו של שנים, היה פסקול ימי הזיכרון בתחנות הרדיו, שהכיל מעט מאוד שירים מהמוזיקה המזרחית, כאשר "פרי גנך" של אביבה אבידן ו"היכן החייל שלי" של אהובה עוזרי ז"ל היו אולי הבודדים שהושמעו. כשיוסי גיספן רואה את הלינץ' ברמאללה בשנת 2000, המילים של "הלב בוכה" (שמע ישראל) יצאו לו יחד עם הדמעות, והתחברו ללחן של שמואל אלבז, שנחת אצלו חצי שנה קודם לכן.
"השיר הזה נכתב בשתי דקות, וכששרתי אותו בפעם הראשונה זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבכיתי כאדם בוגר", משתף גיספן. "שרית הייתה אז במרתון של הופעות, והגיעה לאולפן כדי להקליט גייד שירה רק על פסנתר, כדי שנוכל לקחת סולם ומהירות. אחרי שבועיים, כשהיה עיבוד, היא הקליטה שוב, אבל הגייד הראשוני היה כל כך מרגש שלא הסכמנו בכלל לשנות אותו וזה נשאר. זה, למעשה, מה שאנשים שומעים, הגרסה הראשונה הספונטנית שהוקלטה בין הופעות. אני שמח ומברך על כך ששרית הגיעה למקום הממלכתי, והיום יש יותר מקום למוזיקה המזרחית בתוך ימי הזיכרון, אני רק מתפלל שלא נצטרף לכתוב יותר שירי זיכרון".
איך וכיצד לדעתך שרית חדד שמרה על המעמד שלה לאורך 30 שנה? זו רק המוזיקה, או שיש דברים שאנחנו לא רואים מעבר?
אוז: "אמן טוב הוא אמן ששיריו וחייו מצטרפים להיות סיפור שלם, הציבור לא עקב רק אחרי הצלחותיה של שרית, הוא עקב אחרי סיפור חייה שהתבטאו בשירים עם מסר חזק ומהדהד כמו השיר 'חגיגה', וגם הציבור עקב אחרי התהפוכות המרגשות שלה בדרך להיות אמא ובת זוג. שרית היא ספורטאית מוזיקה וסוס עבודה רציני של במות. היא יהלום בלב של כל ישראלי, סמל של עבודה קשה והישגים עצומים, סמל של חופש ופמיניזם, סמל של מישהי שיכולה להקפיץ חתונה באולם ולמלא פארק עם עשרות אלפי אנשים".
יש שיאמרו ששרית חדד היא התגלמות המוזיקה הישראלית כפי שאתה רואה אותה, כפי שטיפקס משקפת, כשיש מגוון סגנונות במקום אחד.
אוז: "שרית, ככל שעבר הזמן הפכה להיות יותר סינגר-סונג-רייטרית, כלומר מישהי שמספרת את חייה בשירים. טיפקס לעומתה היא ג'וקר מוזיקלי, החפלה שלנו היא מסיבת תחפושות מוזיקלית - שרית היא מנהיגה יחידה, וטיפקס היא קומנדו של חברים כריזמתיים עם מפקד שמרוכז בקהל".
גיספן: "אין לי ספק ששרית חדד וגם אייל גולן, שהגיע גם הוא ב-1995, נמצאים שניהם בטופ עשר של כל הזמנים במוזיקה הישראלית, ואני אומר את בזהירות בידיעה שהיו ויש כאן זמרים כמו אריק איינשטיין, יהורם גאון ועוד".
בשנים האחרונות ההופעות של חדד מלאות. מנורה או קיסריה, היא תמיד שם בקצב משלה, שרה, מרגשת, מדרבקת, אפילו פותחת הופעות עם "שלום חבר" המיתולוגי, גם אם הקהל לא תמיד מתחבר אליו. "שרית היא אגדה מוזיקלית שזכינו לראות אותה, זכינו לראות את ההתפתחות שלה ואת הגדולה שלה. היא מלכת המוזיקה המזרחית כיום, והיא די ביססה את עצמה במהלך השנים, כולל קהל שהולך אחריה לכל מקום", אומרת אסולין סלם. "היא יודעת לשמח, לרגש, ואין הרבה זמרות שיכולות לעשות את החפלה ואת הרגש בצורה שהיא עושה, וזה מאוד מדבר לאנשים. היא אחת הנשים הכי מוזיקליות במדינה".
יש שטוענים שבשנים האחרונות היא מתקשה להביא להיט, איזה שיר שיקפיץ את המדינה, משהו כמו "אתה תותח" או "בחום של תל אביב" (פרחה במרצדס).
אסולין סלם: "אני חושבת שזו מגמה בקרב כל הוותיקים, לא רק של שרית חדד, ומצד שני היום אתה יכול לשמוע בעצמך את כל האלבום ולבחור את השיר האהוב עליך. זה שיש שירים שלא משודרים ברדיו זה דבר אחד, אבל יש לה הרבה שירים אהובים שהקהל יודע לדוג מתוך האלבום שלה. היא עושה מוזיקה טובה, אבל יש נטייה בשנים האחרונות להאדיר את הצעירים, וזה בא על חשבון שרית חדד, חיים משה, פיני חדד ואפילו רובי לוי. את הרפרטואר שלה אנחנו פוגשים בהופעה מלאת להיטים מכל הזמנים".
