בטקס האוסקר ה-41 שנערך באפריל 1969 התנהל קרב אימתני על פרס השחקנית המצטיינת. על הפסלון המיוחל התעמתו קתרין הפבורן ("אריה בחורף"), ג'ואן וודוורד ("רחל, רחל"), פטרישה ניל ("הנושא היה שושנים"), ונסה רדגרייב ("איזדורה") והזמרת ברברה סטרייסנד, שזאת הייתה המועמדות הראשונה שלה - הודות לתפקידה ב"מצחיקונת", סרט הביכורים שלה כשחקנית. בסופו של דבר חברי האקדמיה התקשו להכריע, הקולות התפצלו ונרשם תיקו: את הפרס חלקו הפבורן, שזאת הייתה הזכייה השלישית שלה, וסטרייסנד הטירונית. "הפתעה", הכריזו עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", כשבישרו על ניצחונה של "הזמרת היהודייה". הפתעה משום שהיא זכתה בפרס "בהופעתה הראשונה אי-פעם על הבד".
סטרייסנד פרצה בסערה אל עולם הקולנוע ואפילו המבקרת הנחשבת והסמכותית פאוליין קייל הרעיפה עליה שבחים. את הביקורת שלה על "מצחיקונת", שפורסמה ב-1968, קייל פתחה במשפט: "ברברה סטרייסנד הגיעה לקולנוע בדיוק כאשר הקולנוע נזקק לה", ובהמשך כתבה: "המסר של ברברה סטרייסנד ב'מצחיקונת' הוא שכישרון הוא יופי". הכותרת של הביקורת הייתה אגב: "בראבו".
למעשה, "מצחיקונת" והזכייה באוסקר היוו עבור סטרייסנד השקה של קריירה קולנועית מרתקת, אך מורכבת ולא אחידה ברמתה: הצלחות וכישלונות, להיטים שהפכו לקלאסיקות ויצירות זניחות ונשכחות. ההשקה הזאת הייתה גם ספתח של מערכת יחסים מורכבת ואף טעונה עם הוליווד בכלל ועם האקדמיה לקולנוע בפרט. המולטי טאלנט החרימה/נעדרה בהפגנתיות מטקסי האוסקר לא אחת, גם משום שאינה מחבבת טקסים וגם בשל טענות מצידה על קיפוח והדרה, במיוחד כשמדובר היה במלאכת הבימוי שלה. "בכלל, אני שונאת את הטקסים של קבלת הפרסים", התוודתה כבר בשלהי שנות ה-60, "זה מביך". נציין, בהקשר הזה, שסטרייסנד היא אחד האנשים הבודדים שזכו בכל ארבעת הפרסים הנחשבים של השואו-ביזנס: האוסקר, הגראמי, הטוני והאמי, ה-EGOT היוקרתי.
חיידק המשחק תמיד היה שם
סטרייסנד, שחוגגת ממש היום (א') יום הולדת 80, גילתה את כישורי המשחק שלה כבר בילדותה הענייה בברוקלין, ניו-יורק. "כשהייתי בת 11, אמי כיבדה אותי בסטירת לחי לאחר שעוללתי משהו, ואני נקמתי בה על פי דרכי: ארבע שעות 'לא שמעתי', שיחקתי ילדה מסכנה שהתחרשה ממכות", שיחזרה בריאיון. "כעבור חמש שנים, כשהייתי בת 15, עשיתי קטע מ'השושנה המקועקעת' והתחלתי להימשך אל התיאטרון. למדתי את הדמויות שגילמו שחקניות גדולות. קראתי מחזות רוסיים וטרגדיות יווניות".
סטרייסנד סיימה את התיכון בהצטיינות בגיל 15, עזבה את ברוקלין והשתקעה בדירת סטודיו מעל שוק הדגים במנהטן. במקביל עבדה במשרד פרסום של ידידת המשפחה והייתה נחושה לכבוש את הבמות. ואז, ב-1964, היא מימשה את חלומה עם המיוזיקל "מצחיקונת" על חייה של הבדרנית היהודייה פאני ברייס, כוכבת ברודוויי וקומיקאית ידועה בראשית המאה ה-20. בהצגות ההרצה בפילדלפיה "מצחיקונת" סומן ככישלון ובאחד העיתונים נכתב ש"זה רק נס שסטרייסנד לא פוטרה באותו ערב". אבל כש"מצחיקונת" הגיע לברודוויי הכול כבר השתנה, וכעבור ארבע שנים הוא הפך לסרט. "שיחקתי את פאני ברייס כתפקיד", אמרה סטרייסנד. "לא חקרתי את תולדות חייה ולא התעמקתי בניתוח האופי שלה. הרגשתי שאנחנו דומות מאוד, ולא היה עליי לעבוד קשה כדי להגיע אליה".
"מצחיקונת", שרבים רואים בו את סרטה הטוב ביותר, עשה כותרות לא רק בגלל הביצועים של סטרייסנד או הניצחון באוסקר: במהלך הצילומים פרץ רומן בין הכוכבת הראשית ובין עומר שריף המצרי, שגילם בסרט את בעלה המהמר, מה שהכעיס את ארצות ערב.
"מעולם לא פגשתי מישהי כמו ברברה, לא ראיתי מישהי שנראית וששיחקה כמוה, שהייתה מצחיקה ושרה כמותה", סיפר שריף כשראיינתי אותו בפסטיבל ונציה 2003. "בדיוק כשעבדנו על 'מצחיקונת' פרצה מלחמת ששת הימים והיינו צריכים להתגונן מפני העיתונות שרדפה אחרינו, בגלל שהם רצו שניתן הצהרות בנושא. את ברברה הם שאלו, 'כיהודייה, איך זה לעבוד עם שחקן מארצו של נאצר?', ואותי שאלו: 'מה אתה אומר על זה שבמצרים אתה שנוא בגלל שנישקת את ברברה סטרייסנד?', אז עניתי: 'אף פעם לא שאלתי נערה מהן הדת או הלאומיות שלה לפני שנישקתי אותה'. אחרי שהתשובה הזאת התפרסמה במגזין 'טיים', ברברה אמרה לי: 'אתה חושב שהמצרים מטורפים? אתה צריך לראות את המכתב שקיבלתי מדודתי רוז'. בקיצור, לקחנו את כל הסיפור בהומור".
סטרייסנד הרגיזה לא רק את דודתה רוז או את המצרים - הנטייה שלה להביע דעות, השגות ואף להתערב בתסריט ובבימוי, הטריפו את אנשי ההפקה. "הבמאי וויליאם וויילר דווקא העריך את ההצעות שלי", טענה סטרייסנד. "ובסוף הצילומים הוא נתן לי מגפון של במאים ואמר: 'את צריכה להיות במאית'".
לקח זמן עד שסטרייסנד מימשה את חזונו של וויילר, ובינתיים הופיעה בשורה של סרטים: "הלו, דולי!" שביים ג'ין קלי על פי המחזמר שהלחין וחיבר ג'רי הרמן. סטרייסנד התערבה בעבודתו של קלי. הדעתנות שלה, ויש שיאמרו השתלטנות, הצליחה לעצבן את הסובבים. אנשי אולפני "פוקס המאה העשרים" זעמו על עיכוב הצילומים, ומי ששיחק לצידה, וולטר מתאו, נשבע שלעולם לא יעבוד איתה שוב "אפילו אם תהיה השחקנית האחרונה עלי אדמות. היא צריכה לעבוד לבדה מול המצלמות והמיקרופונים. כך איש לא יפריע לה". מתאו לא הפסיק לריב איתה, המציא לה שמות גנאי ועלב בה בפני הצוות. סטרייסנד הכריזה שמתאו מקנא בכישרון שלה וניסתה להצדיק את התנהלותה. "אינני סתם בובה מטומטמת, שכולם אומרים לה מה לעשות ולה אין מה להציע. אני רוצה לומר את מה שיש לי לומר, במה שאני מבינה".
8 צפייה בגלריה
לא הסתדרו. ברברה סטרייסנד עם וולטר מתאו בפרמיירה של "הלו, דולי!" בשנת 1969
(צילום: AP)
חלק מהמבקרים טענו שסטרייסנד הייתה צעירה מדי להיכנס לנעלי השדכנית היהודייה המקשישה, ותהו למה הוליווד הפקידה בידיה את התפקיד ולא ליהקו את קרול צ'אנינג שהופיעה במחזמר. "הלו, דולי!" כשל בקופות והכניס את "פוקס" למשבר קשה. גם הסרט הבא של סטרייסנד – "ביום בהיר אפשר לראות לנצח" (1970) על גלגול נשמות, שביים וינסנט מינלי ("אמריקאי בפריז"), לא זכה להצלחה המיוחלת. "הקהל לא הבין את הסרט", רטנה סטרייסנד המאוכזבת. "הקהל ציפה למחזמר סטנדרטי וקיבל משהו מתוחכם. זהו סרט נפלא, ובעתיד יגלו אותו ויאהבו את יופיו".
באותה שנה, סטרייסנד ביצעה תפנית והופיעה בקומדיה נטולת שירה – "הינשוף והחתלתולה", שביים הרברט רוס על פי מחזה מצליח בברודוויי, על מערכת יחסים בין גבר משכיל ויציב ובחורה לא יציבה הנעה בין עבודות שונות, כולל זנות ופורנו. סטרייסנד גנבה את ההצגה מג'ורג' סיגל. הוא מצדו התקשה לשרוד את השיגעונות שלה.
ב-1971 סטרייסנד כוננה עם פול ניומן, סטיב מקווין, דסטין הופמן וסידני פואטייה את חברת ההפקות "פרסט ארטיסט", ובין היתר החברה הנפיקה את "מה נשמע דוק?" (1972), שבו הופיעה לצד ראיין אוניל והרומן בין השניים נמשך שנה. זוהי קומדיית טעויות של בלבולי/חילופי תיקים זהים של ארבעה אורחים במלון בסן-פרנסיסקו, שביים פיטר בוגדנוביץ' והיוותה מחווה ל"צער גידול חיות" של הווארד הוקס מ-1938.
באותו עשור, סטרייסנד רשמה כישלון עם "ארגז החול" (1972) הנשכח – אחד הסרטים הראשונים שעסקו בתנועה הפמיניסטית והצלחה גדולה עם הדרמה הרומנטית המרגשת "כך היינו" (1973) של סידני פולק – תפקיד שנכתב במיוחד עבורה ובזכותו קיבלה מועמדות שנייה לאוסקר. הסרט עקב אחר אהבתם של פעילה פוליטית יהודייה מרקסיסטית לבין סופר נוצרי אמיד ויפה תואר (רוברט רדפורד). שיר הנושא, אחד מלהיטיה הגדולים והמרטיטים של סטרייסנד, קטף אוסקר. כעבור שנה, היא עשתה את "הכול למען פיט", שביים פיטר ייטס והביקורת סברה שמדובר ב"קומדיה חסרת טעם". כשנשאלה סטרייסנד מה קל עבורה יותר, לשחק או לשיר, היא השיבה: "לשיר. שרים כשלוש דקות. ואם הקול ערב וכלי הביטוי טוב, נפתחת הדרך אל ההצלחה. המשחק זה עניין אחר. את ההצלחה במשחק אי-אפשר להגדיר". בהזדמנות אחרת אמרה: "כשאתה שחקן, אתה מרגיש שאתה חייב להיות שחקן. אתה לא שואל את עצמך: 'להיות או לא להיות'. גם אצלי לא הייתה שאלה. זה היה דחף".
("כך היינו", טריילר)
סרטה הבא היה "פאני ליידי" (1975), המשכון של "מצחיקונת", והפעם פאני ברייס גרושה ומנסה לשרוד בתקופת השפל הכלכלי הגדול – הסרט זכה להצלחה קופתית נאה, אבל הפעם סטרייסנד אפילו לא הייתה מועמדת לאוסקר. אחריו התייצב "כוכב נולד" (1976) – עיבוד נוסף למעשייה על הרומן בין זמרת צעירה ונוסקת לזמר מפורסם שדועך בגלל הרס עצמי. את "כוכב נולד" היא הפיקה עם בן זוגה דאז – מעצב השיער ג'ון פיטרס (דמותו הופיעה לאחרונה ב"ליקריץ פיצה" בגילומו של בראדלי קופר).
תפקיד האליל המתדרדר והמכור הוצע לאלביס פרסלי, אבל "המלך" סירב וסטרייסנד הימרה על כריס כריסטופרסון. אחד משיאי הסרט הייתה הופעה שצולמה באצטדיון של קבוצת הפוטבול אריזונה קרדינלס, ובה השתתפו 60 אלף ניצבים. הרכילאים ידעו לספר שסטרייסנד הטריפה את הבמאי פרנק פירסון והתערבה בעבודתו. "מאחר שלפירסון אין עבר קולנועי עשיר והוא לא בעל שם ידוע הרשיתי לעצמי לעשות זאת", טענה אז. המבקרים אולי לא התרשמו מהסרט, שהושווה לשתי הגרסאות הקודמות, אבל הצופים נהרו לאולמות וסטרייסנד זכתה באוסקר עבור השיר "ירוק עד".
אחרי "כוכב נולד", סטרייסנד שיחקה בעוד שני סרטים: "כפפה לאוהבים" (1979), קומדיית ספורט רומנטית חביבה, שוב לצד אוניל ו-"All Night Long" משנת 1981, הפחות מוכר – קומדיה רומנטית עם ג'ין הקמן ודניס קווייד ובו שיחקה זמרת-יוצרת לא מוכשרת שנשואה לכבאי וחייה עוברים טלטלות ותהפוכות. הסרט כשל בקופות, קיבל ביקורות מעורבות וסטרייסנד הייתה מועמדת ל"פטל הזהב" (הראזי) בקטגוריית השחקנית הגרועה ביותר.
8 צפייה בגלריה
ברברה סטרייסנד וג'ון פיטרס בטקס קבלת פרסי גלובוס הזהב על "כוכב נולד" בלוס אנג'לס בינואר 1977
(צילום: AP)
אפילו ספילברג אישר
ואז הגיע פרק הבימוי בחייה, שכולל שלושה סרטים. הראשון היה "ינטל" (1984) - חלום שהתגשם, אחרי 15 שנות מאמצים. סטרייסנד רכשה את הזכויות על סיפורו של יצחק בשביס זינגר מאחר ש"זהו סיפור נחמד ומשעשע על בחורה שרצתה ללמוד בזמנים שעדיין היה אסור הדבר, ולאחר מות אביה היא מתחפשת לבחור ולומדת בישיבה, שם היא גם מתאהבת". אחרי שאולפנים רבים דחו את הרעיון שהיא תביים, סטרייסנד מכרה חלק מרכושה הרב, השקיעה בו ארבעה מיליון דולר והסתפקה בשכר צנוע. רק לאחר שההפקה התקדמה, השתכנעו חברות הפצה לרכוש את זכויות ההפצה. סטרייסנד הפכה לאישה הראשונה שביימה, כתבה, הפיקה וכיכבה באותו סרט. "בהוליווד, אם גבר שיחק, ביים והפיק הוא נחשב לרב-כישורים, אבל אישה שעושה זאת נחשבת לאגוצנטרית", היא התקוממה פעם. "את הגברים מעריכים לפי מה שהם עושים ואת הנשים לפי המראה שלהן".
סטרייסנד הקדישה את הסרט לאביה עמנואל, שהיה מורה משכיל, ומת כשהיא הייתה בסך הכול בת שנה ושלושה חודשים. כשחשבה לביים את "ינטל" היא הלכה לבקר בפעם הראשונה בקברו. "עד אז לא עשיתי זאת, משום שכעסתי כנראה שהוא מת לי. אחרי שביקרתי בקבר הזמנתי מדיום לבית אחי הבכור שלדון. ישבנו סביב שולחן והוא התחיל לפתע לזוז, כל כך נבהלתי שברחתי לאמבטיה. בשבילי זה היה אות שעלי לביים את 'ינטל". הרגשתי שכמעט יצרתי בו את אבי – היה לי אב בסרט הזה, הוא חי. אמנם זהו אבא שיצרתי בעצמי, אך גם זה משהו".
סטרייסנד נלחצה ביום הראשון של הצילומים אך התעשתה מהר מאוד. לקראת סיום ההפקה, היא פנתה לחברה הטוב סטיבן ספילברג והראתה לו את הסרט כדי שיביע את דעתו ויציע הצעות תיקון. ספילברג פסק: "אין מה לתקן".
"ינטל", שדרש ממנה תחקיר מעמיק ביהדות (ממפגשים עם רבנים ולימוד תלמוד וכללי הלכה ועד ביקור בבתי כנסת) מסתיים בכך שינטל מחפשת פתרון למצוקות שלה ועולה לארץ ישראל. אז לא מפתיע שסטרייסנד הגיעה ב-1984 להקרנת הבכורה של "ינטל" בישראל והתקבלה בכבוד ששמור למלכות. בבכורה אמרה ש"הסרט מוקדש לאבי ולכל אבותינו – אברהם, יצחק ומשה". במהלך הביקור גילתה ל"ידיעות אחרונות" שאין בכוונתה לטרוח להגיע לטקס האוסקר מאחר ש"ינטל" אינו מועמד באף אחת מהקטגוריות המרכזיות (הוא היה מועמד לחמישה פסלונים וזכה באחד – על הפסקול). "הבעיה עם אנשי הוליווד היא שהם יעניקו אוסקר לאישה על תקן של זמרת או כוכבת. אבל בשום פנים לא על תקן של במאית". סטרייסנד זעמה גם על מבקרות קולנוע. "הביקורות שקיבלתי על 'ינטל' מנשים היו גועליות".
אחרי "ינטל" היא הופיעה ב"שאלה של שפיות" (1987) של מרטין ריט, המבוסס על מחזה מ-1979. סטרייסנד הפיקה את הסרט, כתבה את המוזיקה, הייתה מעורבת בתסריט ושיחקה בו – היא גילמה אישה בתעשיית הזנות הנאשמת ברצח, ונטען שהיא פעלה מתוך הגנה עצמית לאחר שהותקפהפעלה מתוך הגנה עצמית לאחר שהותקפה. בית המשפט נדרש לפסוק אם הייתה שפויה כשרצחה את אותו אדם. סטרייסנד הייתה מועמדת ל"גלובוס הזהב" על הופעתה בסרט.
ב-1991 יצא "נסיך הגאות והשפל", דרמה פסיכולוגית קיטשית ומרגשת, שביימה על פי רב-המכר של פט קונרוי. עלילתו עסקה במאמן פוטבול מובטל (ניק נולטי), שחיי הנישואים שלו שרויים במשבר ומוזעק לניו-יורק כדי לטפל באחותו המשוררת, שניסתה להתאבד. המאמן משחזר בעזרת הפסיכיאטרית (סטרייסנד) היהודייה של אחותו את הסיפור הטראגי של משפחתו הדרומית והבעייתית. המאמן והפסיכולוגית מתאהבים כמובן. התפקיד דרש ממנה להופיע בסצנות סקס חושניות. "כשחקנית, אני לא נהנית מסצנות אהבה, אני ביישנית מאוד. ניק סיפר לכולם שבכל פעם שהוא חשב שהסצנה עומדת להיות חמה מאוד, אני צעקתי קאט. הלוואי שהיה לי יותר אומץ להרחיק לכת, אבל אחרי הכול, הייתי גם הבמאית וזה היה הצוות שלי שצפה בי, והתביישתי, אז קיצרתי את הסצנות".
בסרט הופיע גם ג'ייסון גולד, בנה של סטרייסנד מנישואיה לשחקן אליוט גולד. ג'ייסון מופיע בתפקיד בנה והתאמן שלושה חודשים בנגינה בכינור לכבוד התפקיד. "אני מנסה להגיד לו כל הזמן כמה הוא יפה, משגע, חכם ומוכשר", אמרה פעם סטרייסנד, אבל זה לא ממש עזר לצאצא, שלא עשה קריירה כמו הוריו.
ב-1996 שיגרה סטרייסנד את "שתי פנים למראה" - קומדיה רומנטית, המבוססת על סרט צרפתי מצליח. סטרייסנד הופיעה בתפקיד פרופסורית כעורה המתאהבת בקולגה (ג'ף ברידג'ס) מצודד, שנמשך לאינטלקט שלה. המרצה מחליטה לעבור שינוי חיצוני כדי לכבוש את ליבו והופכת לאישה מושכת. מבקרים רבים השוו בין סיפור חייה של סטרייסנד שהפכה מברווזה מכוערת לברבורה, אבל היא הדפה את הפרשנות. "זאת לא אוטוביוגרפיה, אם כי אני מניחה שיש בו רגעים מחיי. אם יש מסר בסרט, זה שהעולם ראוי לדרך שבה אנחנו מתייחסים אל עצמנו. אם אנחנו מרגישים יופי בתוכנו, תחזיר לנו הסביבה יחס דומה".
בסרט, סטרייסנד בחנה לא רק את שאלת יופייה, אלא גם את מערכת היחסים המורכבת שלה עם דיאנה, אמא שלה, שרצתה להיות זמרת, ולא פרגנה בצעירותה לברברה הנערה בכל מה שנוגע למראה ולכישרון שירה. כמה מהשיחות בין הדמות שסטרייסנד גילמה בסרט ללורן באקול, המופיעה בתפקיד האם, שאולות מהביוגרפיה הפרטית שלה. "אמא תמיד רצתה שאהיה כתבנית. היא תמיד מתחה עליי ביקורת ומעולם לא האמינה בי. היום אני מכירה לה תודה, כי חוסר האמון שלה הוא שנתן לי את המוטיבציה להיהפך למישהו".
אמנם סטרייסנד אמרה ב-1996 לצדוק יחזקאלי, אז כתב "ידיעות אחרונות": "אני לא קוראת את מה שכותבים עליי, כי זה שילוב של קנאה, חובבנות ושוביניזם", אבל היא בהחלט התאכזבה מקבלת הפנים הפושרת והלא מתפעמת ל"שתי פנים למראה" (כולל ביקורות ארסיות – מבימוי חובבני ועד בימוי צעקני וחסר בגרות). זו גם הייתה אחת הסיבות שסטרייסנד הפרפקציוניסטית חובבת השליטה החליטה לפרוש מבימוי וממשחק. בשנת 2000 פרשה גם מהופעות, בגלל חרדות הבמה שלה. מאז הסתפקה בהקלטת אלבומים, בהפקת סרטים ובהתמסרות לחיי הנישואים עם השחקן ג'יימס ברולין ולפעילותה הפוליטית.
אמנם סטרייסנד קיבלה מספר הצעות מהוליווד, אבל היא דחתה אותן, כולל סירוב להופיע בסרט "שיקגו". ואז, אחרי שמונה שנות פרישה, היא החליטה להתקאמבק, בזכות הקומיקאי בן סטילר שהצליח לשכנע אותה לככב בתפקיד רוז, אמו הסקסולוגית המעבירה סדנות חינוך מיני לקשישים ב"פגוש את הפוקרס" (2004), קומדיית המשך ל"פגוש את ההורים".
סטרייסנד סיפרה ש"בן התקשר אליי והתעקש שאגלם את אמא שלו, אז נכנעתי והסכמתי לקום שוב בחמש בבוקר, לחבוש פאה ולגלם מישהי שאני לא פתוחה כמוה בענייני סקס. גם הבמאי ג'יי רואץ', שאני מעריצה, שכנע אותי. וזה תמיד נחמד כשבמאי מבקש אותך ספציפית. רציתי גם לעשות משהו מצחיק, שיקל עליי את האווירה הקשה והמתוחה של חיינו. נהניתי הפעם לשחק ולא לביים, בגלל שלא הייתי צריכה לדאוג לכל פרט".
("פגוש את הפוקרס", טריילר)
בזכות ביצועי הסרט בקופות, דורות של צעירים התוודעו לראשונה לסטרייסנד, ששבה לגלם את הדמות של רוז ב"פגוש את הפוקרס הקטנים", שהמבקרים לא חיבבו. ב-2012 הופיעה סטרייסנד בפעם האחרונה – זה קרה בסרט "אמא מלווה", שבו גילמה אמא חפרנית, טרחנית ומצחיקה שיוצאת עם בנה (סת' רוגן) הממציא המבריק, למסע פיצ'ינג מוטרף למכור את המצאתו. מאז, לצערנו, סטרייסנד נעדרת מהמסכים. האם בהגיעה לגבורות, סטרייסנד תעשה קאמבק קולנועי? שאלה טובה וקשה.
