לכאורה "היפה והחיה" הוא חלק מטרנד מחזות הזמר שפורח בקיץ 2025 כאנטי-תזה למה שמתחולל בחוץ. אבל אם לשפוט על פי האנשים, ובעיקר הנשים, שהגיעו לצפות בו - הוא בכלל חלק מצונמי הנוסטלגיה ששטף אותנו לאחרונה, ושתחת חסותו קיבלנו את הקאמבק הכיפי של "לא כולל שירות" ואת הנחמה הכמעט יחידה שיש לנו בימים אלו: האיחוד של "הכבש השישה עשר".
בשלישי בערב הקהל במשכן לאמניות הבמה בתל אביב היה מורכב בעיקר מאימהות עם ילדים ובחבורות של נשים צעירות שבאו לבחון מה עוללו לסרט המצויר של דיסני מ-1991 שעליו הן גדלו (עם הביצועיים הקלטיים של רינת גבאי בגרסה העברית). כצפוי, זה לא קהל קל. הם אמנם מצטרפים לשירה בקטעים המתבקשים, אבל גם מודדים ובוחנים כל הרמת יד ושינוי באינטונציה. זאת שישבה בשורה מעלי, למשל, התלוננה שהסצנה שבה החיה נחשפת בפני היפה לא דרמטית כמו בסרט כי אין שם מספיק משחק בין אור לצל. אבל בסופו של דבר, גם היא הייתה מסופקת - וזה אומר די הרבה.
כנראה שגלי הנוסטלגיה שעליהם נישא "היפה והחיה" עוזרים להעניק לאגדה הקלאסית לגיטימציה גם בעולם של 2025. בלעדיו הסיפור הזה, שבו הגיבורה הצעירה היא קודם כל "היפה" ורק אחר כך היא בל, ושהתפקיד שלה הוא להיות זו שתגאל את החיה ואת הטירה מהקללה, לא היה עובר בלי איזו הפגנונת בפרמיירה (למזלה של דיסני, עיבוד הלייב-אקשן לקלסיקה יצא כחצי שנה לפני שפרצה מהפכת MeToo, כך שנחסכה ממנו קטסטרופה נוסח זו שראינו במקרה של "שלגיה").
בהקשר הזה, גם קשה שלא לחשוב על פער הגילים בין שני הכוכבים – כמעט 30 שנה מבדילות בין יחזקאל לזרוב שמגלם את החיה ובין ליהי טולדנו היפה, ולפחות מאיך שהעולם נראה כרגע, כשהיא תגיע לגילו אף אחד לא יעלה על דעתו ללהק אותה לתפקיד הראשי במחזמר הזה. אבל אם משחררים את כל מה שהפנמנו בשנים האחרונות ומתייחסים אל "היפה והחיה" כפיסה מהתמימות של פעם, אפשר להתמסר לאירוע הבימתי המרשים ופשוט ליהנות – ובהחלט יש ממה.
מדובר באחת ההפקות המושקעות שנראו בישראל והיא נעשתה בשיתוף עם דיסני העולמית, בנוסח עברי של אלי ביז'אווי ובבימויו של משה קפטן. המקצועיות שלה ניכרת בכל הפרטים, קטנים כגדולים - התפאורה יפיפייה, הבגדים שעיצב יובל כספין מספקים את הצורך במנת קצפת נסיכותית, המשחק עם המסך שעליו מוקרנים רקעים יוצר אפקטים מרשימים, ובעיקר צוות השחקנים עושה עבודה מצוינת: הקטעים עם אברהם ארנסון כגסטון ואדיר שטיבלמן כעוזר שלו מרימים את הקהל, בן פרי (הפמוט לומייר) ואוראל צברי (קלוגסוורת' השעון) מצחיקים בלי שזה ירגיש מאולץ וחני נחמיאס (גברת דו-תה) מוכיחה שהיא יכולה גם לעשות את וונדי מ"פיטר פן" אם רק יקראו לה. גם שחקני המקהלה מפגינים כשרון ומקצועיות עם כוריאוגרפיה מוצלחת.
וכמובן שגם שני הגיבורים הראשיים מצליחים לעמוד בציפיות: לזרוב מפגין יכולות שירה וכרגיל נוכחות בימתית מרשימה וטולדנו כובשת עם קול והופעה של כוכבת דיסני אמיתית. ומעל לכל, יש את המוזיקה והשירים המקוריים שכתבו אלן מנקין, האוורד האשמן וטים רייס, שהם באמת על-זמניים. כל אלו הופכים את הצפייה ב"היפה והחיה" למתגמלת. היא מספקת את האסקפיזם הסכריני שאנחנו זקוקים לו, מבלי להרגיש שהורדנו סטנדרטים, ובהתאם גם ילדים שנחשפים לעלילה לראשונה וגם אלו שיודעות אותה בעל פה, יצאו מרוצים. אז אולי כבר הפסקנו לצפות שנסיכות יצילו אותנו מהחיות שבחוץ, אבל "היפה והחיה" מזכיר לנו שפעם האמנו שזה אפשרי - ובזמנים כאלה, גם זה משהו.
