מי שצפה בסרט הדוקו "במסתרים", בבימויה הרגיש של לינה צ'פלין, התוודע אל אבי תפילינסקי, נצר לשושלת מיוחסת בקהילת הפרושים החרדית. תפילינסקי, בעל השם המחייב, היה מורה, ראש ישיבה ופוסק בקהילה שלו, אבל במקביל ניהל במשך 12 שנים חיים כפולים כחילוני. כבר אז, בסרט שיצא ב-2020 ותיאר את חייהם של ה"אנוסים" (החרדים שמנהלים בסתר חיים חילוניים), זאת היתה דרמה עם כל המרכיבים הנחוצים לסיפור טוב. אחרי 12 שנים, בגיל 36 ועם שישה ילדים, תפילינסקי הרגיש שהוא אינו יכול עוד. הוא עזב את העולם החרדי ובעקבות כך נוכרו ממנו ילדיו. רק כמה שנים מאוחר יותר הוא פגש אותם במקרה במחנה יהודה, והקשר חודש. שש שנים אחרי הדוקו ההוא תפילינסקי הוא ויוסי מדמוני הם היוצרים של דרמה חדשה שעלתה אתמול (ראשון) בכאן, "בהסתורה", ובמרכזה קבוצת אנוסים ירושלמית בימי הקורונה.
"בהסתורה" - הצצה
(באדיבות כאן)
"בהסתורה" מגיעה למסך בנקודת זמן שקשה לדמיין נפיצה ממנה. המשברים סביב חוק הגיוס וההעברות התקציביות שמתרחשות בחסות כספים קואליציונים מפוקפקים בתקופה כל כך קריטית מבחינה כלכלית, מעמיקים את הפער והקיטוב בין חילונים לחרדים. היא גם חוליה נוספת בשרשרת סדרות וסרטים שעוסקים בקהילה החרדית. אבל בעוד שרובן נחוו כחומלות ונוסטלגיות - בין "שטיסל" ל"בחורים טובים" וכלה ב"ווארט" - הסדרה של מדמוני ותפילינסקי מציגה תמונה מורכבת של קבוצת אנשים שמתנהלים באזור הדמדומים שבין הקהילה החרדית לחילוניות. לא מבחינת האמונה, כלומר לא רק, אלא בעיקר מבחינת הדילמה הלא פשוטה שהם מנסים להימנע מההשלכות שלה: האם להיות אדם חופשי או לשמור על המרחב הקהילתי והמשפחתי שמקיף אותי? לרוב הדילמה הזאת מסתכמת בשתי אופציות – שפיות נפשית או קשר עם המשפחה, שבאורח כמעט אבסורדי לא יכולות להתקיים בו זמנית באותו יקום.
למרות שהשפה הטלוויזיונית שלה לא זהה ליצירות הקודמות של מדמוני ("מתיר עגונות", "מלנומה אהובתי"), "בהסתורה" עדיין נהנית מהיופי העדין שמאפיין את הכתיבה שלו. הכוכבת הבלתי רשמית של הסדרה היא דירת המסתור של קבוצת אנוסים הממוקמת בנחלאות. הם מתקבצים שם באמתלות שונות תוך שהם משקרים ללא הרף לסביבה שלהם כדי לטעום פה ושם משהו מאורח חיים שאינו חרדי.
בעל הדירה ויוזם ה"עמותה" הוא יוסי זוכמיר (גל תורן), עסקן חלקלק שמאמין שלאנוסים אין מה לחפש בעולם החילוני והם צריכים להישאר שם, על קו התפר. אין בו שום דבר נאצל או חדור צדק, הוא מאוד אנושי – לעתים מקסים ולעתים בלתי נסבל, בחירה תסריטאית אמיצה וחכמה שנותנת ל"בהסתורה" עוד רובד של אמינות ומורכבות. הוא צודק חלקית, אגב. חלק מהדמויות שיעזבו לצד השני יגלו שהם לא בהכרח מתאימות לעולם החילוני, שהן משתייכות למחנה אחר – דתי במובן התרבותי אבל לא שומר מצוות, כמו שנרמז בפרק החמישי בעונה.
סביבו מתנהלים טיפוסים שונים – שרה (נועה קולר), שאירוע לא צפוי עוצר אותה מלבצע את היציאה לעולם החילוני, רוחל'ה (נעמי הררי), שהגיעה לקבוצה כדי להימלט משידוך כפוי ומנהלת רומן מהוסס עם צעיר שמתכנה דונלד טראמפ (ליהוק מבריק של אורי קומאי), ודמויות נוספות שמגלמים מוריס כהן, אלמה דישי, חני פירטנברג ואחרים. כולם נקרעים בין שני המרכיבים הדומיננטיים בזהות שלהם וכולם זקוקים נואשות למנוחה.
הסדרה כוללת תשעה פרקים (חמישה נשלחו לביקורת) ומתהווה במבנה אונתולוגי – לכל פרק דמות מרכזית אחרת, אבל לכולן מכנה משותף – הם צריכים מנוחה. על פני השטח נדמה שהם משלמים את המחיר על חוסר ההחלטיות שלהם, אבל מדמוני ותפילינסקי, בשקט נטול הפאתוס שלהם, עם הבימוי הלא מקובע של אסף סבן, מצליחים להעביר את המהות הטרגית של הקיום הבלתי אפשרי הזה, את האופן שבו אף אחת משוכני הדירה לא באמת פותרת את המצב אלא רק מושכת זמן. התוצאה היא דרמה יפה ונוגעת ללב, על אנשים שעבורם כמה ימים בלי שקר בנפשם הם סוג של מותרות. "בהסתורה" גם לוכדת, למרבה ההקלה, את המורכבות של העולם החילוני בהצצות הקצרות שלה פנימה, ולא מציגה סטריאוטיפ שטחי שסדרות על חרדים נוטות להתדרדר אליו.
הפתיח שמרפרר ל"לוטוס הלבן" עושה זאת לא במקרה – שתי הסדרות מתארות את האופן שבו אנשים מגשרים בין העולם הפנימי המוסרי שלהם ובין התפקיד שהחברה מצפה מהם למלא. השם "בהסתורה" מהדהד את ההבטחה המפורסמת של הרבי נחמן, "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם מלובש השם יתברך"), אבל דירת המסתור של הדמויות של "בהסתורה" דווקא מסתירה את הגיבורים שלה מאלוהים, או לפחות מהשליחים שלו. כאן טמון האבסורד של הכינוי "אנוסים" – אם האנוסים המקוריים היו יהודים שהתחפשו לנוצרים כדי להינצל, היהודים האלה הם חילונים שמתחפשים לחרדים כדי לעשות את אותו הדבר. המותג המגזרי ניצח את האנושיות הבסיסית. וכן, "בהסתורה" אינה הסדרה האסקפיסטית שתעשה לכם מסז' לשחרור המתח אבל היא פותחת את הלב ומעוררת מחשבה על מחנות ומגזרים, ובמובן הזה היא כנראה עלתה בטיימינג הכי נכון.
