ריהאנה ודרייק – Work
רגע לפני שהיא חותכת לביזנס ונעשית מיליארדרית, ריהאנה שלחה אצבע משולשת לתעשיית המוזיקה עם האלבום ANTI (שכולל קאבר לטיים אימפלה!) ולא שכחה לשתול בו להיט מכונן: Work לא רק סייע בעיצוב הטרנד הקאריבי בפופ ובהיפ-הופ, הוא גם סיכם במילה אחת את מה שבעצם כולנו עושים כל הזמן: במשרד, בזוגיות, עם המשפחה, עם עצמנו – וורק, וורק, וורק, וורק. ובמקרה של הקורונה – וורק מהבית. השאלה היא מה יוצא מכל הוורק הזה, אם בסוף קמים בבוקר ומגלים שעבר עשור מאז שריהאנה הוציאה שיר נורמלי ולא קשקוש מעליב לכבוד הסרט של "הדרדסים". עינב שיף
ג'סטין ביבר ודי-ג'יי סנייק - Let Me Love You
אחד הדברים הכי מעניינים לגבי הלהיט הענק מאותה השנה, הוא שבעצם יש לו שני פזמונים: בראשון ביבר שר "תני לי לאהוב אותך", והשני הוא החלק האלקטרוני והמחשמל שמגיע אחריו - ליין סינתיסייזר וקולות רקע שכל מי שהיו לו צמד אוזניים באותו הזמן ידע לשחזר בדיוק מושלם. הפזמון הזה מזקק את הסאונד של 2016: קצת מעצבן, מאוד תמוה, מעורר חיוך ומידבק בטירוף. לפני עשר שנים חשבנו שככה נשמע העתיד, שזו הקדמה שהבטיחו לנו. בדיעבד אלו צלילים של תמימות, של ארצות הברית שבה דונלד טראמפ עוד לא עלה לשלטון, רק התחלנו לגלות שרשתות חברתיות הן תרמית ושהעולם מתחמם לנו מתחת לרגליים. עשר השנים האחרונות הפכו את אחד השירים המטופשים ביותר של 2016 לכמוסת נוסטלגיה מנחמת. שירה נאות
רדיוהד – A Moon Shaped Pool
כמעט 20 שנה לאחר שהוציאו את יצירת המופת שלהם, OK Computer, תום יורק, ג'וני גרינווד וחבריהם הגישו את אלבומם האחרון (לפחות נכון לעכשיו) - A Moon Shaped Pool, ושנה לאחר מכן גם קפצו אלינו לביקור. רדיוהד של 2016 כבר לא הייתה הרכב הרוק החשוב בעולם, אך ביצירה האולפנית האחרונה שלה היא הפנימה את מעמדה החדש – ואת מה שקרה לז'אנר מאז שהיא הפכה לשחקנית מובילה בו. למרות שיציאת האלבום לוותה בקמפיין נרחב, A Moon Shaped Pool לא עצר את העולם. מצד שני, אף אלבום רוק לא עושה זאת כבר שנים, בלי קשר לשם המודפס על עטיפתו.
כבר מרפרוף על שמות השירים (המסודרים לפי האלף בית), קולטים את הקו. מ-Burn the Witch הפותח עם כלי המיתר הדומיננטיים, דרך הריחוף של Daydreaming והגיטרות הפולקיות היפות של Desert Island Disk, עבור ב-Glass Eyes הנוגה ועד לבלדה הסוגרת True Love Waits. בהאזנה חוזרת ממרחק של עשור מגלים שהוא נותר אלבום מצוין, מינימליסטי ושברירי, ובעיקר כזה שהצליח להחזיר הביתה לא מעט מעריצים ותיקים. אמיר שוורץ
מק מילר - The Divine Feminie
באלבומו הרביעי הראפר ביקש לחקור לעומק את נושא האהבה, ולטובת כך הוא גייס כמה מומחים: אנדרסון פאאק (שמככב בשיתוף הפעולה המבריק Dang!), אריאנה גרנדה - בת הזוג דאז - שמפציעה בקולה בסינגל הפותח, בדואט המתוק של השניים My Favorite Part והייתה המוזה ל-Cinderella עם סי לו גרין, ולקינוח - קנדריק למאר שנותן את הדין ב-God Is Fair, Sexy Nasty.
כשהוא מנווט בין מערכות היחסים בחייו, ומנסה להבחין בין רגש מובהק לבין סתם חרמנות, מק מילר הבין היטב את המשימה והשחיל את עצמו לתוך פסקול התקופה. אז, היה קשה להאזין לאלבום בלי לחייך למשמע הטקסטים השובבים, אבל היום - עם הידיעה ששנתיים לאחר יציאתו מילר עזב את העולם בטרם עת, בלתי-אפשרי שלא לתהות לאיזה מוזיקאי הוא היה הופך עם היה נשאר איתנו עוד קצת. עומר טסל
מייק פוזנר - I Took a Pill in Ibiza
ב-2016 האיש הכי מגניב בעולם היה הדי-ג'יי השבדי אביצ׳י, והעדות לכך הונצחה בלהיט אחר של מוזיקאי בריטי נשכח בשם מייק פוזנר. גרסת הרמיקס לשיר הזה הפכה ללהיט בינלאומי, ולאף אחד לא היה אכפת שהמסר האמיתי של השיר הוא הרהור אישי של פוזנר בהצלחה ובקריירה שלו כמוזיקאי. מבחינת כל המאזינים, השיר הדגיש שאיביזה היא מקום שבו כדי להרשים כוכב כזה או אחר - כל האמצעים כשרים. שנתיים אחרי אותו הלהיט אביצ'י שם קץ לחייו, פוזנר חזר לאנונימיותו, ועשור אחר כך המוזיקה האלקטרונית האופורית שמזוהה עם התקופה ההיא פינתה את מקומה לסגנונות מוזיקליים אחרים. שירה נאות
ביונסה – Lemonade
ההתרסקות המוזיקלית של ביונסה בעשור האחרון מצדיקה כמה כתבות, אם לא ספר. רבות מהן ייפתחו בכך ש-Lemonade הוא לא רק האלבום האחרון הטוב שלה, אלא גם היצירה הכי משכנעת ומרשימה של קווין בי.
Lemonade על 12 שיריו הוא כמעט אלבום קונספט, וביונסה הפוליטית – כמו זו שב-Formation החותם, לא נחה בו לשנייה. ב-Don't Hurt Yourself, הדואט המצוין עם ג'ק ווייט, היא סוגרת חשבון עם הבגידות לכאורה של בעלה ג'יי זי ("עם מי לעזאזל אתה חושב שאתה מתעסק? אתה לא נשוי לבחורה ממוצעת"). ב-6 Inch, שיתוף הפעולה עם דה וויקנד, היא מתארת את סדר היום הקשה של האישה השחורה בארצות הברית ו-Freedom המצוין עם קנדריק למאר הוא מפגן סוחף של כוח שחור. גם בבלדות הרגועות לכאורה הזעם צף, כמו למשל ב-Pray You Cacth Me או ב-Sandcastels, אולי הרגע הכי הגדול שלה כמבצעת. אמיר שוורץ
קניה ווסט – The Life of Pablo
קניה ווסט תמיד האמין שהוא מרכז העולם, והאמת שבשנת 2016 היה ביניהם תיאום מקסימלי: שניהם נראו כמו תאונה בהתהוות. וכמו שמלמד הטרנד של 2016, נדמה שרבים ורבות מאיתנו היו מוכנים להסתפק במה שקרה לו ולכולנו אז כדי לא להגיע למצב של היום. נכון, The Life of Pablo לא מגרד את האלבומים הגדולים של ווסט, ויש בו את הביזיון של Famous והשורה המבחילה על טיילור סוויפט, אבל היו בו גם שירים טובים ורגעים חזקים ושיר מופתי כמו Real Friends. אז, האדם מאחוריו עוד עסק לפעמים באמנות ולא רק בכאוס, כך שעוד אפשר היה להתמודד עם נפילה פה ושם. מאז התברר שאת האיש הזה, כנראה כמו העולם כולו, אי אפשר להציל. עינב שיף
דייויד בואי – Blackstar
גם מי שבקי בגוף היצירה של דייויד בואי, עשוי היה לסיים את ההאזנה הראשונה ל-Blackstar, האלבום האחרון שהוציא בחייו - יומיים לפני מותו בגיל 69, עם סימן שאלה אחד לפחות, ועם הרבה דמעות שיורדות על הלחי. על אף הנוכחות הגבוהה של הסקסופונים (גם בואי ידע לנגן על הכלי), הרקע הג'אזי של הרכב הנגנים בהובלת דוני מקסלין והמבנה המתפתל של חלק מהשירים, מהתו הראשון של שיר הנושא הפותח הנמשך כעשר דקות, מבינים שזהו אותו בואי מוכר וכאן הוא בשיאו. מבלי אף להיט פוטנציאלי ועם שירים ארוכים בעלי טקסטים אניגמטיים - ב-Lazarus הוא ניסה להסביר לנו שהוא גוסס, וסתם לא רצינו לקלוט? - ועם קליפים מזרי אימה, בואי שב והדגים כאן עד כמה הוא לא מסוגל להתחנף למאזין.
בניגוד ל-The Next Day, אלבום הקאמבק שלו מ-2013, שהגיע בתום עשור שבו לא שחרר מוזיקה, ושבו הוא נשמע רעב מאי-פעם, מ-Blackstar נושבת על המאזין רוח מלנכולית המותירה בחלל צינה גם לאחר ש-I Can’t Give Everything Away, השיר החותם בהחלט, מסתיים. אמיר שוורץ
אריאנה גרנדה – Dangerous Woman
השיר שנושא את שם האלבום השלישי של אריאנה גרנדה הפך מהר מאוד למרכיב משמעותי בטענה שהיא היורשת של מריה קארי: בשביל לשאת שיר כזה – ולא סתם לסחוב אותו במדרגות כמו שקית קניות, אלא ממש להניף אותו בראש המגדל כמו גביע העולם - דרושה לא רק זמרת טובה, אלא משהו הרבה יותר, ובכן, גרנדה. לא פלא שגם במופעים החיים שלה השיר נחשב לרגע שיא שבו כל האפקטים ומסכי העשן מתפזרים לטובת הדבר עצמו: שיר יפה ואישה אחת שנעשית מאוד מסוכנת כשהגרון שלה נכנס לפעולה. עינב שיף
אנדרסון פאאק - Malibu
את הפריצה המסחרית הרצינית של אנדרסון פאאק - מוזיקאי-מתופף-זמר ואיש שיודע לחייך מכל הלב - אפשר לסמן בסרטון מוזיקלי שמכיר כל מי שגלל אי-פעם ביוטיוב: ההופעה שלו בטייני דסק של NPR באוגוסט באותה שנה. חמוש בגורמט כסוף, משקפי שמש, מגבעת והחיוך המפורסם, קשה לא להתמסר לאנרגיה המידבקת של פאאק. לא פלא שעד היום היא צברה למעלה מ-120 מיליון צפיות.
האלבום זכה לביקורות חיוביות ונכלל ברשימות של מגזינים נחשבים כמו "פיצ'פורק", "הגרדיאן" ו-"NME", כשגם במרחק עשור הוא מה שנקרא No-Skip - אלבום שתרצו להאזין לו במלואו. רק אל תשכחו ליהנות מהגרוב הסוחף ב-Heart Don't Stand a Chance, המעבר המענג מ-Put Me Thru ל-Am I Wrong וכמובן - הסמפול של "התקווה" (ההמנון שלנו!) ב-Come Down. עומר טסל
צ'רלי XCX - Vroom Vroom
גם היום המחשבה הראשונה שהאזנה לשיר הזה מעלה היא - WTF? עם בס כבד ומעברים חדים ממתיקות לגסות. בדיעבד, Vroom Vroom היה הסנונית הראשונה לתופעה התרבותית שהיא הייפרפופ. צ׳רלי xcx, אז זמרת חצי אנונימית מבריטניה, חברה למפיקה האלקטרונית סופי ליצירת להיט אנדרגראונד שאף אחד לא ידע איך לאכול. האם זאת מוזיקה של חייזרים? האם זו המהות התזזיתית של המאה ה-21 שמקופלת בשירים? בזמן אמת לא ידענו שאנחנו חוזים באבן דרך מוזיקלית בהתהוות. היום סופי כבר איננה, אבל Vroom Vroom הפך לקלאסיקה מודרנית. שירה נאות
פרנק אושן – Ivy
זוכרים שפעם פרנק אושן הוציא מוזיקה? כן, היה דבר כזה. כמובן שגם אז שום דבר לא קרה בצורה מסודרת, אבל בסוף לחצת פליי ופתאום הקול העגמומי-מלאכי נשמע והמילים היו כל כך יפות ולא נותר ספק: זה שיר של פרנק אושן. ובאותה תקופה אפשר היה לדמיין, שאולי הניג'ס הזה מבין כמה אנשים אוהבים אותו ואת מה שיוצא לו מהפה, והוא לשם שינוי יפסיק להיות כזה בלתי (ב-2016 אמרו "בלתי", אח"כ עברו ל"בילת") ויוציא עוד אלבום מרסק כמו Blonde. ספוילר: אנחנו עדיין מחכים. עינב שיף
קייטרנדה - 99.9%
הרבה יכול להשתנות בעשור, ועבור לואי קווין סלסטין, המפיק ממוצא האיטי-קנדי קייטרנדה, דברים הסתדרו על הצד הטוב. מאז יצא אלבום הבכורה שלו 99.9% הוא הפך לאמן שממלא אצטדיונים ולשם שכולם רוצים רמיקס עם החותמת שלו: צ'יילדיש גמבינו, ביונסה, דה וויקנד, פארל וויליאמס, קלי אוצ'יס ופינק פנתרס - הם רק חלק מהשמות שעברו באולפן המיקסים הקסום שלו שיוצר זהב מועדונים.
אבל הדבר היפה ביותר ב-99.9%, הוא שכבר אז כשהיה בסך הכול בן 23, קייטרנדה ידע מי הוא. מהרגע הראשון ששמים 'פליי' אפשר להרגיש את הסאונד שמזוהה איתו - התכה מושלמת של היפ-הופ, ג'אז, אר אנ' בי ודאנס, וגם קריצות מוזיקליות למקומות אחרות על הגלובוס בדוגמת מקצבים אפריקאיים מורכבים או הסמפול של גל קוסטה מברזיל ב-LITE SPOTS. זו קפסולת זמן מרעננת שתמיד כיף לחזור אליה ואף פעם לא מאוחר להכיר אותה לעומק. עומר טסל
לאונרד כהן - You Want It Darker
לא המון זמן לפני שלאונרד כהן שחרר את האלבום You Want It Darker ב-2016, הוא התראיין ל"הניו יורקר", סיפר שהוא מוכן למות ועורר מיני סערה. כמה ימים לאחר שהריאיון פורסם הוא חזר בו, והוסיף בחצי חיוך שיש לו תוכניות לחיות לנצח. עברו עוד כמה חודשים והוא נאסף אל אבותיו הכהנים. בדומה ל-Blackstar של בואי, גם You Want It Darker הוא אלבום פוסט-מורטם שיוצרו זכה להשלים ולהוציא עוד בחייו.
שיר הנושא הפותח משרטט את הדרך לבאים אחריו. עם מקהלה שמיימית המלווה אותו, כהן מגיש טקסט שכולו השלמה וענווה ("אם אתה הדילר, אני מחוץ למשחק, אם אתה ההילר, אני שבור וצולע"), ובפזמון עולה קול החזן החוזר על המילה העברית "הנני". מבין כל המוזיקאים היהודים החשובים בתרבות הפופולרית, כהן היה הקרוב ביותר ליהדותו. הווידוי הזה מתפקד כמעין המשך ל-Who By Fire ששילב בין הפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בבית הכנסת בימים הנוראים, לחוויות של כהן מהופעותיו בפני חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
כהן אף פעם לא יצר מוזיקה שבאה להרים, אך הבלוז החם שלו קודר מבעבר לאורך האלבום הזה, בדומה לעטיפה השחורה שלו. בהשאלה למגדל הפזמון של כהן, הן בשיר הנושא והן לאורך האלבום הקול העמוק שלו צולל אוקטבה נוספת, שהולמת את ההפקה המינימליסטית עליה אחראי בנו אדם, וכוללת הרבה פסנתר ונגיעות של כלי מיתר כמו למשל ב-On the Level היפה או ב-Steer Your Way עם הכינור הנוגה. אמיר שוורץ
