בשיתוף "עברית"
שיחת הטלפון החזירה את יפתח באחת אל האירוע שהרעיד את הקרקע תחת רגליו ושינה את מסלול חייו. תחילתו של האירוע בברלין, שש שנים מוקדם יותר, כאשר היה קצ"א (קצין איסוף) ותיק ומיומן של המוסד, או בשמו המלא - המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
מטוס הנוסעים של חברת התעופה הלבנונית נחת זה עתה בשדה התעופה של ברלין. האיש שזכה במוסד לכינוי המבצעי "סולטן" ירד ממנו ועשה את דרכו אל המונית שתיקח אותו עד המלון. במרחק קצר ממנו השתרך גבר צעיר שחזותו מזרח-תיכונית, ואחרי שסולטן עלה למונית, הגיחה מכונית מרצדס שחורה מעבר לפינה, נעצרה ליד הגבר והוא זינק לתוכה.
יפתח, שכבר עמד סמוך למלון "ארקוטל", המתין בפינה אפלולית וצפה בסולטן יורד מהמונית וחומק פנימה, אל המלון. מכונית המרצדס חלפה על פניו ונעלמה במורד הרחוב. יפתח הספיק, כהרגלו, לחרוט בזיכרונו את מספר לוחית הזיהוי שלה. אחר כך שלף את הטלפון מכיס הז'אקט והתקשר אל סולטן, "ניפגש מחר, קפה איינשטיין, בשעה עשר," אמר לו יפתח בקול נמוך, כמעט בלחש.
"יש שני סניפים," הזכיר לו סולטן, תוך שהוא פורק את המזוודה בחדרו.
"אני מתכוון לזה שבאונטר דן לינדן, כמובן, שם שקט יותר. תגיע לקפה מכיוון שער ברנדנבורג, שב עם הגב לכניסה ותזמין שטרודל תפוחים."
יפתח היה אומנם קצ"א ותיק, מיומן ועתיר ניסיון במוסד. יחד עם זאת, לקראת כל פגישה עם סולטן, הסוכן הוותיק שלו בצמרת החיזבאללה, נדרך כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, ולא בכדי. כל פגישה טמנה בחובה סכנות, והן ארבו לו בכל פינה, בין אם מהחיזבאללה שבשורותיו פעל אותו סוכן, ובין אם דווקא מהסוכן עצמו, שימאס יום אחד בקשר החשאי ויחליט להיפרע ממנו.
בלילה התקשה יפתח להירדם. המחשבות רדפו אותו. בשעת בוקר מוקדמת יצא לריצה ברחובותיה הקרים של ברלין, כדי לעשות סדר במחשבותיו, להתכנס בעצמו ולהתכונן לפגישה שלפניו. אחרי מקלחת מרעננת בחדרו ירד לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון, קרא את העיתון המקומי, ומחצית השעה לפני הפגישה עם הסוכן כבר התמקם בדוכן העיתונים שבמרכז שדרת אונטר דן לינדן, ידיו טמונות עמוק בתוך כיסי מעיל הצמר הארוך, מחפשות מפלט מהקור. בזווית העין ראה את הסוכן פוסע לאיטו לאורך השדרה. מכונית מרצדס שחורה חלפה בשדרה, וכשיפתח התקרב כדי לראות את לוחית הזיהוי שלה, התרחקה ונעלמה מעיניו.
סולטן חלף על פניו בצעדים מדודים והמשיך בדרכו לעבר בית הקפה.
יפתח נדרך לפתע. בזווית עינו הבחין בגבר מזוקן פוסע בעקבות הסוכן ומאותת בידו לעבר זוג צעירים שהלכו שלובי זרוע במדרכה ממול. לשבריר שנייה נפגש מבטו בזה של הגבר המזוקן. עיניו של הגבר היו קרות, הליכתו נמרצת, זקנו מטופח בקפידה. פניו היו נאים וצלקת קטנה עיטרה את גבתו השמאלית.
יפתח שלף את ידיו מכיסי מעילו. אגלי זיעה קרה כיסו את מצחו. לא טוב, מלמל לעצמו, לא טוב. הוא חש כאב חד ברקותיו. מוחו קדח. אתה חייב להחליט, אמר לעצמו, והמשיך ללוות במבטו את הסוכן עד שזה נבלע בתוך בית הקפה הווינאי ששמו הלך לפניו בכל העולם. שמעם של שטרודל התפוחים והשניצל הווינאי שהוכנו במקום על פי מיטב המסורת הווינאית, יצא למרחוק ומשך למקום מבקרים רבים.
סולטן התיישב בחלקו הפנימי של בית הקפה והזמין שתי מנות של שטרודל תפוחים.
השעה הייתה 10:00. אותות המתח ניכרו היטב בפניו ואצבעותיו טופפו בעצבנות על השולחן. הוא סקר את הנכנסים לבית הקפה וחיפש בעיניו את יפתח, לשווא.
יפתח קפא במקומו מחוץ לבית הקפה. בראשו צלצלו פעמוני אזהרה, כמו היה זה מפגש מסילות ברזל רגע לפני ששתי רכבות דוהרות זו לקראת זו. משהו אמר לו להסתלק. המרצדס, הגבר המזוקן שאותת לזוג שפסע יד ביד = כל אלה נשזרו זה בזה. האומנם? תהה יפתח, ואולי גם הפעם הוא רואה צל הרים כהרים? הרי בעבר כבר ביטל פגישה עם סוכנים ושלח אותם חזרה לארצותיהם מבלי להיפגש עמם. רק מאוחר יותר התברר שטעה בהערכתו וחומר מודיעיני יקר ערך הלך לאיבוד.
רבע שעה תמימה המתין סולטן למפעילו, ומשזה לא הגיע, קם ממקומו והניח את המעיל על זרועו, מוכן ליציאה.
יד מהססת הונחה על כתפו וחסמה אותו. סולטן נרתע.
יפתח עמד מולו חיוור, אולי מהקור שבחוץ, ופניו חתומים.
"הייתה לי תחושה שעוקבים אחרַי," ירה לעברו סולטן במהירות.
"לא. היית נקי לגמרי." יפתח שיקר. מאי נפקא מינה? חשב לעצמו, אם לא היה עיקוב אחרי מה יועיל להכניס בו פחדים נוספים?
סולטן לא היה רגוע. "אתה בטוח?" שאל בדאגה.
"צפיתי בך כשהלכת בשדרה ועד שנכנסת לכאן." יפתח התחמק מתשובה ישירה והשפיל את עיניו.
"יופי, אם כך נוכל ליהנות מהשטרודל." סולטן חש הקלה, אלה היו הרגעים המפחידים ביותר שלו כסוכן.
"לא, לא אשב," הבהיר יפתח ונשאר לעמוד, "אני כבר מסתלק."
"מה?" סולטן התקשה להאמין, "חיכיתי כל כך לפגישה הזו, קורים הרבה דברים מסביבי, אני לא ישן בלילות, אני מרגיש שהאש מתחילה ללחך את שולי הבגדים שלי."
"נדבר על זה בפעם הבאה," לחש יפתח.
סולטן התקשה להאמין. "בפעם הבאה?! זה בעוד חצי שנה?!"
"אני יודע," אמר יפתח, וכמו לא ראה את התחינה בעיניו של הסוכן, שאל, "המעטפה אצלך?"
"מעטפה? אתה שואל אותי על המעטפה?!" הזדעק סולטן כלא מאמין.
"כן, המידע שהבטחת להביא."
"בשביל זה גררת אותי לכאן?" התקומם סולטן, "יכולתי להניח את המעטפה באחת מנקודות המִשְלַש שלי בביירות, ומשם הייתם אוספים אותה מבלי לסכן אותי." הוא העביר בכעס את המעטפה לידיו של יפתח. אפילו לא ניסה להסתיר אותה מעיניהם של היושבים בבית הקפה.
"אני מתנצל," לחש יפתח, תחב את המעטפה לכיס מעילו והושיט את ידו לפרידה. ידו נשארה תלויה באוויר.
שלוש שנים חלפו מאז גויס סולטן למוסד הישראלי, במהלכן סיפק מידע איכותי ובעל ערך רב שזכה לשבחים וגם לתגמול נדיב. לבד מהתועלת החומרית, הפיק סולטן הנאה מרובה מהפגישות עם יפתח. זמנו של יפתח היה בידו, כך לפחות הרגיש, הוא התעניין בקורותיו של הסוכן שלו ונתן לו כר נרחב להביע את תחושותיו ואת פחדיו. בסבלנות רבה ידע להפיג את חששותיו, להרגיע אותו ולהחזיר לו את תחושת הביטחון.
דבר מכל אלה לא קרה הפעם. יפתח היה שונה. המתח שבפניו לא נעלם מעיניו של סולטן. מעולם לא ראה אותו מבוהל כל כך. יפתח שמר תמיד על קור רוחו והפגין ביטחון רב, ממנו שאב סולטן את הכוח להתמודד עם האיומים שהקיפו אותו.
פניו של סולטן התכרכמו. כעוס ומאוכזב יצא אל הקור שבחוץ והחל לפסוע בשדרה לעבר המלון.
מבעד לחלון הראווה של בית הקפה עקב יפתח אחר הסוכן שיצא זה עתה. בעיניים כלות ראה את הגבר המזוקן חולף על פני חלון הראווה ופוסע בעקבות סולטן. יפתח זינק ממקומו, אך מיד התעשת וחזר לשבת.
הגבר פנה אחרי סולטן אל הרחוב המוביל למלון, שם נעלמו השניים מעיניו של יפתח. קצרה ידו מלהושיע. הוא ידע - גורלו של סולטן נחרץ.
*
שש שנים חלפו מאז.
הרעיון לצאת להפלגה בת שבוע ימים ביאכטה לאורך חופי טורקיה, נולד במוחו של בני וכבר בלידתו הבשיל והפך למסע של גברים בלבד, כמו נועד להוות המשך לעולם הסגור שהעבירו בו את מרבית שנותיהם. אך טבעי היה מבחינתו להתחיל באבנר. החברות בין בני לאבנר החלה ביום בו גויסו שניהם למוסד ועברו יחד את מסלול ההכשרה המפרך.
במשך חודשים רבים ולאורך לילות ארוכים ישבו על ספלי קפה ותִכננו את פעילות היום הבא, ישבו בדירה שהוקצתה להם וניתחו במשך שעות ארוכות את התרגילים שביצעו באותו יום, מכים על חטא על טעויות שעשו ומתייסרים על החלטות שלא עשו וגרמו לכישלון המבצע. יחד חוו את ההצלחות, וגם את הכישלונות. הם ידעו לתמוך איש באחיו בשעות הקשות עד שנוצרה ביניהם חברות קרובה, חברות ששרדה את פגעי הזמן ורק העמיקה והלכה, מרחיבה את המעגל שהצטרפו אליו ברבות השנים גם נשותיהם.
אבנר ובני היו שונים זה מזה, אופיים מנוגד. האחד שקט ומופנם ואינו מרבה במילים, והאחר, בני, חסר מנוחה כמו קפיץ דרוך שהשתחרר, מוחו החד לא נח לרגע וכך גם פיו. כמו זוג נשוי למדו להשלים זה את זה, עד שלעתים לא נזקקו למילים, די היה בחיוך הדק של האחד או בעיניים הרושפות של האחר.
"גוּלֵט? מה זה גוּלֵט?" תמה אבנר.
"ספינת משא טורקית מעץ שעברה הסבה ליאכטה מפוארת," הסביר לו בני.
אחרי שאבנר נתן את הסכמתו להצטרף למסע, המשיך בני ופנה אל שלומי. כה שונים היו באופיָם וכה דומים. שניהם היו נמרצים וטעונים, אבל בעוד בני היה צבר מחוספס בנשמתו, ישיר עד כאב ובוטה, שלומי היה מתוחכם והדיף ניחוח נעים של זרות אירופאית, פרי שהות ארוכת שנים עם הוריו בארצות המערב, שהביאה איתה גם אנגלית משובחת וגינונים תואמים. כעת, שְׂערו המאפיר הזכיר רק בקושי את רעמת השיער הבלונדיני שהייתה לו כאשר התחיל את דרכו במוסד.
דובי היה החבר הרביעי בחבורה - גבוה מכולם, גמלוני ופתוח, צחוק רועם מקדים את הגעתו, איש רעים להתרועע.
אחר כך עלה שמו של יפתח.
בני ידע שהבחירה בו תקים עליו את האחרים, לפחות את חלקם, אבל הוא ראה בה הזדמנות לסגור פצעים שנשארו פתוחים ומדממים. אחרי הכול יפתח היה המפקד שלהם בקורס הצוערים של המוסד והאיש שהוליך אותם כמו שמובילים עוללים, מהעולם הבטוח והמוכר אל עולם חדש ומסתורי שישנה את אורחות חייהם לעד. מיומם הראשון בקורס הצוערים הותיר בהם יפתח רושם עז, אבל דמותו נשארה בגדר חידה וסימני שאלה רבים ריחפו מעליה. בני קיווה שהמסע הימי יספק מענה לחלק מהם, גם אם לא לכולם.
יפתח היה גבר נאה ומרשים ונשים רבות במוסד לטשו אליו עיניים. קומתו תמירה, גופו אתלטי ושערו קצר, תווי פניו חדים ועצמות לחייו גבוהות. מפניו השזופים והמנומשים ניבטו עיניים ירוקות, עזות וחודרות. מדי פעם העלה חיוך נסתר שלא התרחב דיו, כאילו משהו עוצר בעדו מלהתפשט. קולו היה רך ושקט, אם כי לא הותיר מקום לִטעוֹת בעוצמה המסתתרת מאחוריו.
במהלך הקורס בני וחבריו שתו בצמא את דבריו כששרטט בפניהם קווים לדמותו של המפעיל האידיאלי, זה המצליח לקשור את נפשו של הסוכן בנפשו שלו, או לפחות לטעת בסוכן את התחושה הזו, גם אם היא מדומה.
"אתם בונים אותו בצלמכם ובדמותכם, וכל חייו יישא את הדי־אן־איי שלכם," סיכם את משנתו והעביר את מבטו באיטיות מחניך אחד למשנהו, בוחן את תגובותיהם לדברים.
יפתח ראה הכול. את בני שמטופף באצבעותיו בעצבנות, הפיקה שבגרונו עולה ויורדת בהתרגשות, עיניו יוקדות והוא סופג את דבריו בשקיקה. חיית שטח, פסק יפתח בינו לבינו ומבטו נדד הלאה אל אברי, שחייך למשמע הדברים ומתח את חזהו. מאלה שלא הישירו מבטם אליו או לִחששו כאילו יש להם דבר-מה להסתיר, יפתח למד להיזהר. הוא שונה מהאחרים, חשב יפתח, אבל ניסיונו הרב עמד לו כדי להאמין שגם אם אברי יתקשה תחילה, עוד תבוא לו עדנה במרוצת השנים. אברי הזכיר לו חמין, מרגע ששמת בסיר את כל המרכיבים והנחת על אש קטנה, התערובת הזאת תבשיל בבוא העת וטעמה ישתבח.
חיוכו התרחב כשמבטו נח על שלומי, בחור מעט זחוח, ציני במידה, ויפתח ידע כי החניך הזה עשוי מהחומר ההוא וברבות הימים יתקדם וימצא עצמו בראש הפירמידה הצרה.
רוני. כן, גם אותה הוא ראה, ולא אחת תהה לפשר המבט הרך והמצועף שלה. היא הייתה הצעירה שבחניכי הקורס, מה שזיכה אותה ביחס אבהי מצד חבריה. נמרצת, חדורת התלהבות, חדה, מלאת ביטחון עצמי ומעט קופצנית, הפכה עד מהרה לקמע של הקורס. בעוד שאר החניכים נשקו לאמצע שנות השלושים שלהם, רוני הייתה רק בשלהי שנות העשרים שלה, גופה נערי ושערה החלק גולש עד כתפיה. לרוב התהלכה במכנסי ג'ינס ובנעלי ספורט, אותם המירה בלבוש אלגנטי ומחויט בשעת הצורך, וצורך בעיניה היה רק פעולה מבצעית. אז עטתה על גופה שמלה שחורה וצמודה, נעלה נעלי עקב שפיצו על קומתה הנמוכה, והקרינה סביבה קסם רב.
נפשה יצאה תמיד אל המחוזות המסוכנים, הלא בטוחים, אלה שקוראים תיגר על הביטחון ומערערים את תחושת הנמנום שבחייה. תחילה מצאה עניין בריצות למרחקים ארוכים והשקיעה את כל כולה באימונים מפרכים לקראת ריצות המרתון שתכפו והלכו. משחדלו אלה לספק את ליטרת הריגושים, עברה לריצות של האולטרה מרתון בהרי האלפים. רק אחרי שכבשה גם את היעד הזה, הבינה שהפתרון נמצא במקום אחר, עמוק יותר. ההכרה הזו חלחלה בה עד שקעקעה את החומה הדקה שהגנה עליה. פגישה אקראית עם חבר שעובד במוסד הביאה אותה לעשות מעשה. אחרי תהליך ארוך ומתיש של מיונים, הצליחה להימנות עם יחידי הסגולה שהתקבלו לקורס היוקרתי של המוסד.
רוני פרחה ונמלאה חיות. עיניה שבו להאיר והיא גילתה יצירתיות רבה וכישרון משחק גדול, וכמו זיקית דילגה בין זהות אחת לאחרת כשהיא בונה סיפורי כיסוי מקוריים לפעילותה. בקלות מעוררת קנאה יצרה מגע עם "אובייקטים" מזדמנים בבית מלון או ברחוב. יפתח לא הקל עליה, ולרוב ה"אובייקטים" איתם הייתה צריכה ליצור קשר ראשוני היו נשים שישבו בגפן בלובי של בית המלון או פסעו לתומן ברחוב. שלא כמו הגברים, אשר נענו לפנייה שלה בשמחה ובסקרנות, הנשים היו עוינות וחשדניות לכל ניסיון של אישה ליצור עמן מגע.
שיחת הטלפון של בני תפסה את יפתח בגרמניה, שם שהה בנסיעת עסקים, "אתה רוצה להצטרף אלינו לשיט בגוּלֵט?" שאל אותו בני והחזיר את יפתח באחת אל החבורה ממנה התרחק ואל העבר שביקש להניח מאחוריו. הוא לא שאל למי התכוון בני כשהציע לו להצטרף אליהם. היה לו ברור כי הכוונה היא לחבורה שנצרפה יחד בקורס הצוערים והמשיכה לשמור על קשר הדוק גם אחריו.
"לאן?" שאל יפתח, ובאריכות האופיינית לו סיפר בני על מסלול ההפלגה, עד שיפתח קטע אותו בחדות:
"מה אומרים נהלי הטיסה של המשרד לגבי נסיעה לטורקיה?"
"לא בדקתי."
"תבדוק ותחזור אלי," הורה לו יפתח, כמו היה עדיין מפקדו בקורס.
בחוסר רצון בולט התקשר בני למחלקת הביטחון של המוסד.
"טורקיה?" שאלה אותו הפקידה.
"כן."
"אה, 'הכול כלול'?" צחקקה.
"לא. לא, ביאכטה," השיב לאט.
"מה יש לכם כולכם מיאכטות? אני דווקא מתה על האוניות הגדולות. מביאים לך את אייל גולן, והאוכל, חבל על הזמן."
"אז זה בסדר?" בני החל לאבד את סבלנותו.
"כן, בטח. תיהנו. אין על טורקיה."
אברי היה השישי. אומנם הרעיון לצאת להפלגה עם החבורה קסם לו, אבל אחרי ששמע את שמות המשתתפים, נרתע. "יפתח?" שאל בהיסוס והתקשה להסתיר את נימת האכזבה שבקולו.
"כן. יפתח."
"יש לי משקעים כבדים ממנו עוד מאז הקורס, ואני לא בטוח שאני רוצה לשוב ולהתמודד איתם," אמר אברי בהיסוס.
"אברי, ההפלגה הזו בעינַי היא לא פחות מסיכום מחצית החיים. מה מתאים יותר לפתיחת המורסות שהצטברו עם השנים והריפוי שלהן?"
אברי התלבט ארוכות בטרם התקשר לבני, "אולי באמת זו ההזדמנות לנקות את השולחן," אמר לו והצטרף.
עם הצטרפותו התגבשה הרשימה סופית - שישה אנשים, כולם גברים בסוף שנות החמישים שלהם. נראה היה שהגיל היטיב עמם וחזותם שמורה היטב. את החספוס הגס שבלט בתחילת דרכם במוסד, החליפה אנינות טעם מוקפדת, בלבוש כמו גם באוכל ובבחירת היין. המרץ העצבני והקופצני שהיה בעוכריהם לא פעם, התחלף בנינוחות, בשיקול דעת ובאורך רוח. ואולי יותר מכול, עם השנים התרככו, נפתחו ולמדו לחשוף את הצלקות שהסתירו מאחורי חומה שבנו סביבם כדי להגן על הנפש מהסָפֵק המקנן, או מסימני השאלה שעלו לא פעם. רק נפשם נשארה סוערת כשהייתה, תרה אחר אתגרים חדשים ולא יודעת מנוח. לאדרנלין ששצף בעורקיהם בעת שירותם במוסד לא נמצא תחליף ראוי, גם לא בדמות עסקה כלכלית מוצלחת שהניבה רווח גדול. נפשם יצאה אל הסכנה, אל המתח ואל החרדה, אל ההתרגשות הגדולה לקראת מבצע, אל רגעי הפחד והסכנה שבמהלכו, ואפילו אל התחקיר שנערך בסופו, שלעתים הפך למסע של הלקאה עצמית.
בהפלגה הצפויה הם ראו מסע אל העבר, ולו לזמן קצוב. אולי גם ביקשו להיאחז בעלומיהם רגע לפני שיגלשו למחצית השנייה של חייהם.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"גולט", דני בר, 285 עמודים, 2021
