בשיתוף עברית
2013
המרכז
"קבעתי איתו פגישה."
היא אמרה את זה כאילו באה אל רופא השיניים או אל מטפל או אל המוכר הטרדן של המקררים, שהבטיח לה ולוולטר אחריות לכל החיים על חלב קר וירקות טריים וגבינה לא מקולקלת, אם רק ירכשו את הדגם החדיש ביותר הזה.
וולטר ניגב את הכלים, מבטו היה נעוץ במגבת המטבח ובהדפס שעליה - פרגית צהובה שמחזיקה מטרייה. הוא לא התווכח. נטייתו של וולטר אַרצ'ר ללוגיקה, יכולתו להניח להיגיון לגבור על הכול, היו עדות לכישרונה של רוֹיָא להפעיל שיקול דעת ראוי בשיפוט של אנשים. האם לא נישאה לגבר הגיוני ומבין במידה שלא תיאמן? הרי בסופו של דבר, היא לא נישאה לבחור ההוא, זה שהכירה לפני עשורים רבים בחנות קטנה למכשירי כתיבה בטהראן, אלא קשרה את חייה במקום זאת אל עמוד היציבות הזה שנולד במסצ'וסטס. אל וולטר זה. שאכל ביצה קשה בארוחת בוקר כמעט מדי יום ביומו, שאמר בעת שניגב את הכלים, "אם את רוצה להיפגש איתו, אז כדאי שתעשי זאת. אני חושש שבזמן האחרון את קצת שפופה."
רויא כבר היתה אז כמעט אמריקאית, ולא רק באמצעות נישואים, אלא בזכות שהות של יותר מכמה עשרות שנים בארצות הברית. היא זכרה ילדוּת ברחובות הלוהטים והמאובקים של טהראן, משחקים בתופסת עם אחותה הקטנה זַרִי, אבל חייה עכשיו היו ממוקמים היטב בניו אינגלנד.
עם וולטר.
ביקור אחד בחנות אחת, רק לפני שבוע - כדי לקנות מהדקי נייר! - שבר ופתח הכול. היא שוב בוססה בבוץ ב-1953. קולנוע מטרופול במרכז העיר הגדולה ביותר באיראן, באותו קיץ של מחלוקות וריבים. הספה המעגלית האדומה במבואה, שמעליה נוצצת נברשת הבדולח כאשכול של דמעות עבות, ועשן הסיגריות שמרחף באוויר במעין אניצים דלילים. במעלה המדרגות, והלאה אל אולם הקולנוע שהוא הוביל אותה אליו, ושם על המסך, כוכבי קולנוע עם שמות נוכריים, מתלטפים. אחרי הסרט הוא טייל איתה באור הדמדומים של הקיץ. השמים היו בגון הלבנדר, מרובדים בשכבות של סגול בגוונים רבים כל כך, שלא מן העולם הזה. הוא ביקש את ידה ליד השיחים ספוגי היסמין. קולו נסדק כשאמר את שמה. הם החליפו אינספור מכתבי אהבה, תכננו את איחודם. אבל לבסוף, שום דבר. החיים משכו מתחתיהם את כל מה שתכננו.
אין דאגות.
אמה של רויא תמיד אמרה שגורלנו חקוק על המצח כשאנחנו נולדים. אי־אפשר לראותו, אי־אפשר לקראו, אבל הוא בהחלט שם, כתוב בדיו בלתי־נראית, והחיים נמשכים על פיו. יהיה אשר יהיה.
היא מחצה את המחשבות על הבחור ההוא, גירשה אותן מראשה במשך עשרות שנים. לפניה היו חיים שהיא נדרשה לבנות, ארץ חדשה להכיר. וולטר. ילד לגדל. הבחור ההוא מטהראן נדחק אל תחתית החבית, כסחבה מהוהה שאין בה חפץ, ודורדר לעומקים שעד מהרה כמעט השכיחו אותו.
אבל עכשיו היא תוכל סוף־סוף לשאול אותו מדוע עזב אותה שם באמצע הכיכר.
וולטר תמרן את המכונית אל המקום החלקלק שסוללות של שלג הצרו אותו. לאחר שעצרו בטלטלה, לא הצליחה רויא לפתוח את דלת המכונית. איכשהו, במשך הנסיעה הארוכה שלהם יחד, הם נכלאו בפנים.
הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת, כי הוא היה וולטר, כי אֵם גידלה אותו (אליס - טובת לב, מתוקה, עם ריח של סלט תפוחי אדמה), לימדה אותו איך מתנהגים עם גברת; כי הוא היה בן שבעים ושבע ולא הבין מדוע הצעירים היום אינם נוהגים בנשותיהם כאילו הן עשויות זכוכית עדינה. הוא עזר לרויא לצאת מהמכונית ווידא שהצעיף הסרוג שלה מגן על אפה ועל פיה מפני הרוח. יחד הם חצו בזהירות את החניון ועלו במדרגות הבניין האפור של מרכז דאקסטון לאזרחים ותיקים.
פרץ של אוויר מחומם יתר על המידה קיבל את פניהם במבואה. צעירה כבת שלושים, עם שיער בלונדיני אסוף בפקעת, ישבה מאחורי מכתבה. תג פלסטיק ועליו השם קלייר היה מוצמד אל חזה. עלונים שהוצמדו אל לוח המודעות שמאחורי שולחנה בישרו, "ערב סרט!" ו"ארוחת צהריים בווארית!" הכול מודגש בסימני קריאה, גם אם קצות העלונים הסתלסלו, גם אם אנשים כמושים בכיסאות גלגלים התקדמו לאטם על רצפת הלינוליאום, ואחרים דחפו הליכונים במאמץ לא ליפול.
"הַיי! אתם מצטרפים אלינו לארוחת הצהריים של יום שישי?" קולה של קלייר היה רם.
וולטר פתח את פיו כדי לומר משהו.
"שלום, הוא לא," השיבה רויא במהירות. "בעלי יטעם היום את כריך חיקוי־הלובסטר המפורסם בדנדליון דֶלי. חיפשתי ומצאתי את זה ביֶלפּ. כל כך קשה למצוא כריך לובסטר באמצע החורף, נכון? גם אם זה חיקוי." היא ברברה. היא השתדלה כל כך לא להישמע מתוחה. "הדֶלי הזה קיבל חמישה כוכבים."
"הדֶלי הזה?" פקידת הקבלה נראתה מופתעת.
"כריך הלובסטר שלהם," מלמלה רויא.
וולטר נאנח. הוא הרים חמש אצבעות כדי לרמז לקלייר שאשתו מאמינה בחמישה כוכבים.
"אה, אוקיי. לובסטר!" קלייר הנהנה. מפיה נשמעה המילה לוֹבּסטָה. "אין ברירה אלא לסמוך על הסקירות ביֶלפּ!"
"קדימה, וולטר, צא לדרך," אמרה רויא בעדינות לבעלה. היא התרוממה על קצות אצבעותיה כדי לנשק את לחיו, שגולחה שעה קלה קודם לכן. קמטי העור היבש, ניחוח סבון האביב האירי שלו. היא רצתה להרגיע אותו.
"כן, בסדר גמור." וולטר הנהן. "טוב, אז אני זז." אבל הוא לא זז.
היא לחצה את ידו, הלפיתה הרכה, המוכרת של חייה.
"תשגיחי עליה שלא תסתבך יותר מדי עכשיו," אמר וולטר לבסוף לפקידת הקבלה. קולו היה מתוח.
משב עז של אוויר קר מילא את הלובי כשוולטר יצא מפתח הדלת הכפולה וירד אל החניון הקפוא.
רויא עמדה באי־נוחות לפני המכתבה. היא הוצפה לפתע בריח של אמוניה ונזיד כלשהו. בשר בקר? ללא ספק בשר בקר ובצלים. החום, שהועצם כדי לפצות על הקור של ניו אינגלנד, חיזק את ריח הנזיד והשליט אותו על הסביבה. היא התקשתה להאמין שהיא באמת באה לכאן. הרדיאטורים רחשו, כיסאות גלגלים חרקו, הכול עורר בה פתאום תחושה כאילו מדובר בשגיאה איומה.
"ועכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה קלייר. צלב זהב היה תלוי על צווארה. היא הביטה ברויא בהבעה מוזרה, כאילו היא מכירה אותה.
"קבעתי פגישה עם מישהו," אמרה רויא. "עם אחד המטופלים בדיור המוגן שלכם."
"אה, את מתכוונת לדייר. יפה. ובמי מדובר?"
"מר בַּהְמַן אַסלַן." המילים יצאו מפיה של רויא באטיות, כמו טבעות עשן, ברורות ואמיתיות. שנים עברו מאז אמרה את שמו המלא בקול רם.
הצלב שעל צווארה של קלייר נצץ באור הפלואורסצנט. וולטר כבר היה מחוץ לחניון.
קלייר קמה והקיפה את המכתבה כדי לעמוד מול רויא. היא אחזה בעדינות בשתי ידיה של רויא ועטפה את כפות ידיה באלה שלה. "נחמד כל כך להכיר אותך סוף־סוף, גברת ארצ'ר. שמי קלייר בֶּקֶר, אני עוזרת אדמיניסטרטיבית במרכז דאקסטון. תודה שבאת. שמעתי עלייך כל כך הרבה. אני מעריכה מאוד את ביקורך כאן."
אם כן, היא אינה פקידת הקבלה - היא חלק מהמנהלה. איך יודעת קלייר בקר את שמה של רויא? זה ודאי רשום ביומן הפגישות. היא הרי קבעה פגישה. אבל מדוע מתנהגת הצעירה הזאת כאילו היא מכירה אותה? ואיך קרה שהיא שמעה עליה כל כך הרבה?
"בואי, בבקשה," אמרה קלייר חרש. "אקח אותך ישר אליו." הפעם לא הוסיפה את סימן הקריאה הנדרש, שנראה כאילו היה נחוץ כדי לחפות על האומללות שבמקום.
רויא הלכה אחרי קלייר במסדרון אל אולם גדול, מרוהט בשולחן ארוך שכיסאות פלסטיק מתקפלים מסודרים משני צדדיו. אבל איש לא ישב ליד השולחן ושיחק בינגו או ריכל.
קלייר הצביעה על הקצה המרוחק של החדר. "הוא מחכה לך."
ליד החלון ישב גבר בכיסא גלגלים, לידו עמד כיסא פלסטיק ריק. גבו היה מופנה אליהן. רויא לא ראתה את פניו. קלייר החלה להתקרב אליו, אבל נעצרה על עומדה. היא הטתה את ראשה וגמעה את דמותה של רויא מכף רגל ועד ראש, כאילו היא מנסה לעמוד על פוטנציאל הבטיחות, על מידת הנזק או הדרמה שיש בה. קלייר התעסקה בעצבנות בשרשרת שלצווארה. "אני יכולה להגיש לך משהו? מים? תה? קפה?"
"אני בסדר, תודה ששאלת."
"את בטוחה?"
"יפה שאת מציעה, אבל באמת לא."
עכשיו היה תורה של קלייר להשתהות. אלוהים יודע שאיש אינו רוצה להשאיר את רויא לבדה עם ה... דייר הזה. באמת. כאילו יש לה, לאישה הקטנה הזאת בשנות השבעים לחייה, עוד כוח השפעה כלשהו עליו או על מישהו אחר. כאילו היא, רויא ארצ'ר, יכולה לשרוף את המקום כולו על תושביו, לפוצץ אותו בעצם היותה בו.
"אני בסדר," אמרה. היא למדה להגיד את זה מהאמריקאים: אני בסדר, אין שום בעיה, הכול טוב, מאה אחוז. אמריקניזם קליל. היא ידעה איך לעשות זאת. לבה הלם, אבל היא הביטה בקלייר במבט יציב.
קלייר הרכינה את ראשה, סבה לאחור לבסוף ויצאה. נקישות עקביה שנשמעו בצאתה מהחדר הלמו את דפיקות הלב הרמות במיוחד של רויא.
היא עדיין יכלה לצאת אחרי קלייר ולעזוב את המקום עם הריח הלא־נעים שעמד בו, לתפוס את וולטר לפני שיגמור לאכול, ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולהעמיד פנים שמעולם לא עלה על דעתה רעיון העוועים המוזר הזה. עדיין לא היה מאוחר מדי. היא ראתה בדמיונה את וולטר רכון מעל בירת הג'ינג'ר וכריך הלובסטר שלו, יושב לבדו בדֶלי - מסכן אחד. אבל לא. היא באה לכאן כדי לגלות סוף־סוף.
רגל אחת לפני רעותה, כך עושים את זה. היא כפתה על עצמה ללכת בכיוון כיסא הגלגלים שליד החלון. עקביה לא נקשו. היא נעלה את נעליה האפורות הנאמנות, עבות הסוליה. וולטר עמד על דעתו שתנעל מגפיים, אבל היא סירבה. היא היתה מוכנה לקבל דברים רבים, אבל בפגישה עם אהובהּ משכבר הימים בפעם הראשונה זה שישים שנה, מגפי אסקימוסים שמנים היו אחד הדברים המעטים שהיא לא יכלה לקבל.
האיש לא היה ער לנוכחותה, כאילו אינה קיימת.
"אני מחכה ומחכה," אמר לפתע קול בפרסית, וגופה של רויא המה. קול זה המריץ אותה וגם עודד אותה כאשר היו יחד, צמודים בקשר שלא יינתק.
זה היה ב-1953. בקיץ. היא היתה בת שבע־עשרה. ניו אינגלנד הפשירה והתפוגגה, הקור שבחוץ והחום המדומה שבפנים התאדו, רגליה של רויא היו שזופות יפה, והם עמדו, היא והוא, ליד המחסומים, נשענו על העץ הסדוק וצעקו בקולי קולות. ההמון שאג, השמש קפחה על ראשה, שתי צמות ארוכות הגיעו עד שדיה, צווארון הפיטר פן של חולצתה היה ספוג זיעה. סביבם נופפו אנשים באגרופיהם וקראו בקול אחד. ציפייה, הידיעה שמשהו חדש וטוב יותר עומד בפתח, הוודאות שהיא תהיה שלוֹ באיראן חופשית ודמוקרטית - אלה היו כולן שלהם. היו להם עתיד וגורל, קשורים במדינה שעל סִפה של התחלה נועזת. היא אהבה אותו בעוצמה של פיצוץ. לא היה אפשר לדמיין עתיד שבו לא תשמע את קולו מדי יום.
על הלינוליאום ראתה רויא את כפות רגליה, והן היו לפתע לא מוכרות - הנעליים האפורות בדגם של זקנות, עם סוליות עבות וקשתות קטנות מעל.
האיש סובב את כיסא הגלגלים לאחור וחיוך הפציע על פניו. הוא נראה עייף, שפתיו היו יבשות וקמטים עמוקים חרצו את מצחו. אבל עיניו היו שמחות ומלאות תקווה.
"חיכיתי," הוא אמר שוב.
האם אפשר להחליק בקלות כזאת לאחור? קולו לא השתנה. זה היה הוא, כל כולו, העיניים, הקול, בהמן שלה.
אלא שאז נזכרה מדוע באה. "אני מבינה." קולה בקע עכשיו בעוצמה רבה משציפתה. "אבל כל מה שרציתי לשאול אותך הוא למה לכל הרוחות לא חיכית בפעם הקודמת?"
היא צנחה על הכיסא שלידו, עייפה יותר משהיתה בכל שנותיה עלי אדמות. היא היתה בת שבעים ושבע ותשושה. אבל כשזכרה את הקיץ האכזרי ההוא, המפכח מאשליות, שהיא לא התאוששה ממנו לגמרי, הרגישה כאילו היא עדיין בת שבע־עשרה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"החנות למכשירי כתיבה בטהראן", מרג'אן כמאלי, תרגום: צילה אלעזר, ידיעות ספרים, 340 עמודים
בשיתוף עברית
