זאת לא הגזמה לכתוב שרביד פלוטניק הוא הקול של הדור שלי. עוד כשקראו לו נצ'י נצ' הוא הצליח כאילו לסרוק את כל המוח שלי ולהפוך אותו לשיר - "בדיוק כמו שאני" הוא הכי מרגש אי-פעם, "סמוראי" זו פצצה לפנים - חיית כוח שנותנת מוטיבציה בימים קשים, וכמובן "חסידה צחורה" שזכה לפרק עצום בפודקאסט שיר אחד של כאן 11. אינספור להיטים לכל מצב, אפילו לחופות. זה לא ייאמן כמה שהוא טוב, מדויק, חד, כל קלישאה שעולה לכם בראש כשמדובר במוזיקה. תקופה ארוכה הרגשתי כאילו אני הולך יד ביד עם חבר נפש, ולראות אותו מצליח זה תענוג.
כשרביד פלוטניק מצליח זה אומר שהטובים מנצחים. לא זמר מריאליטי ולא פופ דביק, אלא אמן של דרך. כשהוא ממלא את יד אליהו, פעם אחרי פעם, כולם מנצחים ביחד איתו. זה לא רק נשמע ככה, אני באמת מעריץ אותו, הוא הקול של האנדרדוגים בישראל. כל מי שהרגיש חלש, שלא היה מלך הכיתה, שלא ידע איך לבטא את עצמו - הרגיש כל שיר של רביד פלוטניק בעצמות שלו.
דווקא בגלל זה, מותר גם להתאכזב ממנו ומ"הדרך לשביל הזהב" החדש שלו, שמרגיש כמו אלבום אמצע הדרך. האנדרדוג שבעט בכולם בדרך לפסגה עכשיו מנסה להיות כמוהם. מדבר על אחדות, על פוליטיקאים "משמאל ומימין", כמו אמן שמנסה להתחנף למאזיניו. "כשאני כותב על אחדות זה נשמע לכם פרסומת?" הוא שואל בשיר הפותח של האלבום - "בוקר טוב חיים שלי". ואיך לנסח את זה ברביד פלוטניקית? וואלה כן, הכי כן שבעולם. 1,000 פעמים כן. ולא רק שזאת פרסומת, זאת עוד פרסומת לחברת ביטוח או בנק. אלה שהכי מנסות לדבר אל העם ולא מצליחות, כי כל אחד מרגיש את החרטוט.
להגיד שהמצב לא טוב כל אחד יכול, בטח לזעוק: "איפה הרוב המתון שכולם מדברים עליו?" כמו בשיר "בחשכה (הכל זה גם וגם)". "ארורים אתם משמאל וימין, מאחורי הקלעים", הוא שר ב"עת הלבנה". נו באמת, זה בא מבנאדם ששר "ממשלה זה פשע מאורגן" ב-2015? נכון שגם השיר הזה לא הכיל זעם ספציפי, אלא זעם שמופנה כלפי כל ממשלה. אבל הוא הרגיש אמיתי. פלוטניק עצוב מאוד מהמצב, כמו כולנו. אפשר להבין את זה. איך אפשר שלא להתייאש מכל מה שקורה? אבל הייאוש של פלוטניק מכוון כדי שידבר לכמה שיותר אנשים כמו פרומו לסדרה חדשה בקשת 12.
אנחנו עצובים, ובטח שאנחנו כולנו רוצים ש"השמש תזרח עלינו" כמו שם השיר שסוגר את האלבום. "תודה על כל מה שיש לי, תודה על כל מה שאין", פלוטניק שר בשיא הרצינות. "תודה על הבוקר הזה, תודה על הערב הבא/ תודה על האוכל על השולחן, הרווחתי אותו בזיעה". מה הלאה, פוסטים על תודעת שפע? ציטוטים מהספר "הסוד"? אלבום שמתחיל בזעם ומסתיים בהודיה "על הכל", זה אלבום של אמן שבע.
בשיר "בורות היא ברכה" פלוטניק שר: "בבקרים עשינו מדיטציות/ בלילות חווינו אינטראקציות/ לזה התכוון המשורר בתבונה/ עניינים של בינו לבינה". סליחה, מה זה פה? ברכת יום הולדת ששולחים בוואטסאפ המשפחתי ויצאה משליטה? לצידו יש גם את השיר הסופר-בינוני "גלות לוס אנג'לס", שבו פלוטניק תוהה על מה זה לרדת מהארץ. "ברחובות הזרים/ בארצות הנוכרים/ תגידי מה זה השיעור הזה?/ למה פה יהודים מאוחדים?/ אירופאים, אירופאים נאורים [...] שיעבדו חצי עולם/ ואז קוראים לנו כובשים"? זה שיר או פוסט הסברה? כן, האירופאים צבועים. שמענו את זה אלפי פעמים רק ביממה האחרונה, ולהעצמת הקיטש השיר מסתיים בקטע מתוך נאום של מנחם בגין. כאילו תוכחה. יש מישהו שלא רוצה אחדות בעם? כולם רוצים. כולם רוצים גם כסף, בריאות ולהיות מאושרים. זאת לא ממש מוזיקה שנוגעת בלב. זה הכי רחוק בעולם מיצירת המופת החד-פעמית "בדיוק כמו שאני" ("לא חולם להיות המלך לא חולם להיות כלום/ רק להיות עצמי"). בכיתי מהשיר הזה יותר ממספר הצופים שהגיעו לראות את פלוטניק בכל הופעותיו. כאדם עם מגבלה פיזית, השיר הזה היה אחד מהדרכים שלי לקבל את מצבי.
ויש גם שירים מעולים באלבום, רביד פלוטניק במיטבו וגאונותו מתפרצת. כמו ב"תהום" שמדבר על חברות שנגמרה, "אין מה לחפש בחוץ" על האתגרים שבזוגיות מונוגמית ("הרצון להרגיש נאהב התחפש לתשוקה/ חרמנות וריגוש לעיתים בדידות ומועקה/ עוד רווק מזדקן מחפש לאיטו נחמה/ מכלה את עצמו במרדף חסר תקנה" כשהמוזיקאי כן ואמיתי, כשהוא שר ש"כל הטוב שבעולם נמצא ממש ממש פה לידך", מאמינים לו בלב שלם. הוא בין הבודדים שיכולים לשיר על סקס בלי להישמע קרינג'י ("יש מה לתפוס ואני אוהב את זה") גם השיר עם שי צברי שמוקדש לאחותו "יש לך אותי" הוא שיר נפלא, נהדר. לברט הארט המתאבק האגדי היה משפט קבוע "אני הכי טוב שהיה, הכי טוב עכשיו והכי טוב שאי פעם יהיה". פלוטניק לא רחוק מהשלמות הזאת. הוא נוגע בשמיים כשהוא רוצה, וזה בא לו בקלות.
ואולי זה אלבום מושלם, ואולי זה אני שכועס על כלום. פלוטניק מנסח את המחשבות שלי הרבה יותר טוב ממני, ואני מתכוון לכך בשיא הרצינות. אחזור לשיר הפותח של האלבום "כמה קל להניף אצבע מאשימה כלפי מישהו. הרבה יותר מלבדוק את עצמי לעומק. מה זה לצעוק? לצעוק זה להרים ת'קול כשאתה מרגיש שהצד השני לא מקשיב ואתה מרגיש חלש". אולי הוא התבגר ואני לא, אולי אנחנו בשלבים אחרים בחיים. אולי אני תקוע ב"ברוכים הבאים לפתח תקווה" ופלוטניק כבר בעתיד. אני מקווה מאוד שאנחנו לא נפרדים ושנתראה באלבום הבא. אני לא פוסל שאתחרט גם על הביקורת הזאת בעוד חודש, והאלבום הזה בסוף יגיע לתוך הנשמה שלי. אולי זה בעצם שיעור שאף אחד לא מושלם, אף אחד לא יהיה בדיוק לטעמי תמיד. אולי רביד פלוטניק שוב גרם לי להבין משהו על החיים. אולי אפשר, כמו שהוא מציע, להניח קצת לכעס. הוא נתן לי כל-כך הרבה. הוא עזר לי במכשול הכי גדול של חיי שהוא הנכות שלי, אז בסדר. אלבום פחות לטעמי. נעבור הלאה.
