לא בכל יום פונה יוצר של סדרה לצופים שלו וממליץ להם להימנע מצפייה בחלק מהפרקים. כשההפקה של "פאודה" בחרה לשחרר אזהרת צפייה חריגה מפרקים 7 ו-8 של העונה הנוכחית, ואפילו טרחה להבהיר שמי שרוצה יכול לדלג עליהם ועדיין להתמצא בעלילה, היה ברור שלא מדובר בעוד סצנות אקשן-מסתערבי מהסוג הרגיל. שני הפרקים האלה, ששודרו השבוע ב-yes, שחזרו את אימת 7 באוקטובר ונוגעים בפצע הישראלי הפעור והכואב ביותר בעשורים האחרונים. רואד עאזר, שחקן ערבי ישראלי בן 37, כבר גילם בעבר לא מעט תפקידים של מחבלים, עבריינים ושאר מרעין בישין - עבודה שחורה אבל מישהו חייב לעשות אותה - אבל אפילו הוא חש מטולטל מההצעה לגלם ב"פאודה" מחבל נוחבה ב-7 באוקטובר.
"זה לא היה קל", הוא מודה, "היו לילות שלא ישנתי. רק לחשוב מה האנשים האלה עשו זה כבר טראומה נפשית לשחקן, והרי אני צריך להיכנס לזה ולהיות כזה. זה הרגיש קרוב מדי כי שניים מהחברים שלי נחטפו - גלי וזיו ברמן - שעבדנו יחד בפסטיגל. הם חזרו בעסקת השבויים האחרונה וכל הזמן הייתי רואה את האח והדודה שלהם".
"ב-7 באוקטובר התקשרתי לחברים שלי מכפר עזה, וחבר אמר לי בטלפון, 'אחי, תספר לכולם שהורגים פה אנשים, יורים בכולם' - וניתק. לא ישנתי כמה ימים. באותה תקופה עבדתי בתפקיד 'כוח התערבות' במסיבות כמו הנובה (יחידה המוקפצת במהירות למצבי חירום ואירועי קיצון, ס"ש). אנחנו שם במקרה של איום, מכות או כל דבר אחר, ומתערבים. הציעו לי לעבוד בנובה אבל בגלל שהייתה לי באותה תקופה הצגה חדשה אמרתי להם, 'לא, תעזבו, אני רוצה לבנות את הקריירה שלי כשחקן', ולא הלכתי. ההצגה הצילה את החיים שלי. אולי זה סימן שאלוהים אומר לי שזה הכיוון שלי".
הצילומים התישו אותך רגשית?
"כן, וגם מחוץ לסט הייתי מסתכל שמאלה וימינה לחפש משטרה, שלא יחשבו שאני באמת מחבל בדרך הביתה. כשהייתי יוצא לעשן סיגריה היו משאירים איתי בן אדם, כי אנשים עברו שם ופחדו. הייתי קרח כמעט ועם זקן כזה", הוא מסמן בידיו, "נראה אותך, תעברי לידי באותה תקופה. ממילא אנשים פחדו והגיעו תלונות על היריות".
"זה לא היה קל. היו לילות שלא ישנתי". רואד עאזר
(צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של השחקן)
היה קשה לצאת מזה?
"לקח לי זמן לשחרר, אלה תפקידים קשים. גם ב'רחל מאופקים' (סרט תיעודי שגולל את סיפורם של רחל ודוד אדרי, ס"ש) שיחקתי דמות אמיתית של מחבל שהרגו אותו. מפקד בנוחבה. גם שם לקח לי זמן. זאת דרמה, אני צריך להרגיש את זה, וכל זה ביחד לא קל לבן אדם - כל הרגשות שאנחנו מוציאים על הסט - אבל בסוף משחררים כי חייבים לשחרר. חייבים להמשיך הלאה".
אחרי כמעט עשור של דשדוש בעולם המשחק, החליט עאזר לעשות שנת לימודים בשלוחה של בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בנצרת, ומאז, טפו טפו, הוא שחקן עסוק. מספיק עסוק כדי להשאיר מאחוריו ארבע שנות לימודי ראיית חשבון, בימים שעוד ניסה למצוא לעצמו פרנסה מהוגנת ומשעממת. אם לא זיהיתם אותו מ"תחריר", מהדוקו על חקירות להב 433, מ"רחל מאופקים" או מ"שחר אדום", שם גילם אדם שהציל ניצולים מהנובה - תהיה לכם הזדמנות לזהות אותו ב"גבעה 338" - הגרסה המחודשת של "גבעת חלפון" שתצא בקרוב ("אני משחק שם חייל מילואים", הוא מספר), מ"חברים מן העבר" שטרם יצא, שבו שיחק לצידם של יוסף סוויד וצחי הלוי, או מהתיאטרון והפרסומות שהוא לוהק אליהן.
"בדרך כלל לוקחים אותי לתפקידי עבריין", הוא מספר. "תסתכלי עליי. אני יוצא מהבית, עוצרים אותי לחיפושים. רק רואים אותי וזה מספיק. למועדונים בחיים לא הכניסו אותי, לברים בקושי מכניסים אותי, במעברים ישר מאבטחים אומרים לי, 'בוא תיכנס לבדיקה'. בבית משפט פעם הפשיטו אותי. לכל מקום שאני הולך אליו - בלגנים. אין מה לעשות".
התלבטת אם לקחת את התפקיד ב"פאודה"?
"מבחינתי זאת שליחות לעשות את התפקידים האלה. בסרטים ההוליוודיים הכי גדולים בעולם היו חייבים שחקנים בכירים לשחק נאצים. מה זה שונה ממני? וויל סמית שיחק עבד בסרט לא מזמן. ובינינו, כשנכנסו ב-7 באוקטובר לא הסתכלו אם זה יהודי, מוסלמי או נוצרי. הרגו את כולם. המחבלים לא אמרו 'זה יהודי, בוא...' - לא אמרו כלום. ערבי, יהודי, מוסלמי, בודהיסטי, אתאיסט - באו להרוג.
"מבחינתי זאת שליחות לעשות את התפקידים האלה". רואד עאזר (משמאל) עם עלי עלי, מתוך "תחריר"
(צילום: אליה ספינופולוס, באדיבות yes ו- +STING)
"אני עברתי לחיפה לא מזמן מכפר ורדים. הטיל האחרון מאיראן שהרג ארבעה אנשים נפל מתחת לבית שלי, בבניין ליד. הוא לא התפוצץ, הוא פשוט הפיל את הבניין. כל המשפחה שלי, כולנו היינו בבית, במקלט. אם הוא היה מתפוצץ - לא הייתי פה היום. אני התנדבתי למשמר הגבול. אבא שלי הוא איש משטרה לשעבר ודוד שלי נפטר בצבא בשנות ה-60. אנחנו משפחה שכולה, מהראשונים שהתגייסו לצבא".
ואיך הסביבה שלך מקבלת את העיסוק שלך?
"יש אנשים שקוראים לי עכשיו 'ציוני בוגד' רק כי אני משחק בסדרות ישראליות. יש אנשים שלא רוצים לעבוד איתי. אבל אני מקבל הרבה תגובות דווקא ממשפחות שכולות - הם אומרים לי 'תודה שעשית את זה, אתה שחקן אלוף', ואני מעודד אותם, שולח להם מילים יפות שירגישו יותר טוב. אני אפילו לא יכול לתאר לעצמי מה עבר עליהם. מצד שני יש את האיומים - שולחים לי קללות, הרבה הורידו לי עוקב, איימו שיבואו אליי. אבל אני לא מפחד, שיבואו. חופשי, באהבה, שינסו להגיע, אני פה.
"אבל האמת היא שהכי הרבה שאלו אותי על העוגה. יש ב'פאודה' קטע שמנסים לפתוח את הדלת של הבנים של הדמות של יעקב זאדה, ואני דופק בדלת 'תפתחו לי, תפתחו לי'. והבן אדם, כמה הוא יכול לדפוק? הסתובבתי, הלכתי למקרר, הוצאתי עוגה, מה זה עוגה טעימה! העוגה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. באמת, אם תראי שם יש חתיכה כזאת שחסרה, רבע מהעוגה - זה אני. הלכתי ואכלתי את העוגה ועם חיוך. אז כל האנשים שואלים אותי, 'הכי חשוב, איך הייתה העוגה? נו, נהנית מהעוגה?".
