כמה חודשים אחרי הפרידה מנינט טייב, ואחרי שנים בלוס אנג'לס, יוסי מזרחי מצא את עצמו במרפסת בצפון הישן של תל אביב, חושב על האוטו שלו שנשאר באיזו פינת רחוב באל-איי ומחכה שמישהו ייקח אותו לשטיפה. "אתה שבור, ואתה אחרי פרידה, החיים שלך במקום אחר", הוא נזכר בריאיון ל-ynet. "ואתה אומר 'בשביל מה אני פה? כל החיים שלי שם. למה אני פה?' והתשובה היא כי יש לי פה שתי ילדות שאני נורא-נורא אוהב, ואני רוצה להיות כאן בשבילן". הרגע הזה, כמו רגעים רבים אחרים בשנתיים האחרונות, נכנס לאלבום הבכורה שלו בעברית, "כל כך הרבה שנים איתך". "אני אוהב את הצפון הישן של תל אביב", הוא כותב ב"מדריד", השיר הפותח, "אבל אם לא אתן/ אני לא הייתי כאן".
"כן, משפט דרמטי קצת", הוא מודה, "אני אגיד לך מה שאני אומר לילדות שלי כשהן מקשיבות לשירים באוטו: מבחינתי ככותב, שיר זה תמונת פולרואיד. אתה עושה 'קליק' והרגע הזה יוצא על הנייר. כשכתבתי את השיר לא רציתי להיות פה ולא היה לי טוב. זה היה מאוד בהתחלה, כשרק הגענו. היום אני מרגיש אחרת לגמרי. ואני שמח להיות פה ולחגוג את היציאה של האלבום".
אלבום ראשון בעברית. יוסי מזרחי
(צילום: יריב פיין)
את "כל כך הרבה שנים איתך" ישיק מזרחי בסבב הופעות שייחתם במועדון הצוותא בתל אביב ב-7 בינואר, "המקום שבו התחלתי כגיטריסט של מאיר בנאי", הוא מוסיף. בדרך לשם הוא יעצור גם להופעה אקוסטית בעשן הזמן בבאר שבע ב-8 בדצמבר, ולהופעת להקה במזקקה בירושלים ב-26 בדצמבר.
מזרחי, שיחגוג 37 בדצמבר, הוא אחד הגיטריסטים והמפיקים העסוקים בארץ, אבל גם אחד האלמונים שבהם. כלומר, היה אלמוני עד שהכיר את נינט טייב כשהפיק את אלבומה, "כל החיות ידעו". הם התחתנו, הביאו לעולם את אמיליה (כיום בת 12), אחרי שנתיים עברו ללוס אנג'לס וחזרו לישראל כדי ללדת את בתם השנייה, לונה-רחל בת החמש ("נינה התעקשה ללדת בארץ, ואני כזה 'מה שתגידי, את האמא, את יולדת'"). בשנת 2024 השניים הודיעו על פרידה.
הרקורד המוזיקלי של מזרחי כולל עבודה עם מגוון אמנים, החל מההרכב הקולקטיב, נגינה עם הדג נחש והפקת אלבום לערן צור, וכלה בעבודה עם יוצרים רבים מעבר לים. לאורך השנים נשאר בעיקר מאחורי הקלעים, כמעבד ומולטי אינסטרומנטליסט, או כמו שהוא מכנה את זה "תומך יצירה". אבל אחרי שנים שבהן היצירה האישית שלו הוגבלה בעיקר לרשימות פרויקטים עתידיים בטלפון, הפרידה פרצה סכר רגשי שהוביל אותו לקדמת הבמה ככותב, מבצע ומפיק של אלבום חשוף בעברית: עשרה שירים, שלושה מהם נכתבו בתקופה שקדמה להקולקטיב וחיכו בדיוק לרגע הזה, ושבעה שירים שזרמו ממנו בעקבות הגירושים.
תחילת הדרך המוזיקלית. יוסי מזרחי (מימין) בהופעה של הקולקטיב בבארבי ב-2014
(צילום: נמרוד גליקמן)
"יש אנחת רווחה, אם להיות כן", הוא מודה, "היציאה של האלבום משחררת אצלי המון. סיימתי תקופה מאוד סוערת, מלאה ברגשות ובעליות וירידות אחרי הפרידה. לקחתי חוויה, הטבעתי אותה באודיו, וזהו, סיימתי איתה. נקסט". מזרחי לא ידע שיש לו אלבום מיד. השיר הראשון, 'יש לי עוד זמן', הגיע כחודש אחרי הגירושים. "אני זוכר שנסעתי לאולפן והקשבתי לאיזה פודקאסט על זוגיות", הוא משחזר, "דיברו שם על לב שנשבר. ואז הגיעה לי השורה הזאת: 'נשבר לי הלב, נכון, זה כואב, אבל יש לי עוד זמן', במן פלצט, שירה גבוהה בריינג'ים שאני לא שר בהם בחיים, ובכלל אני בקושי שר. והיה לי רגע של 'וואו, אני כותב שיר בעברית', זה לא קרה יותר מעשור, הייתי בהלם".
מזרחי המשיך לעבוד על השיר בהפוגות ותוך חודש וחצי הוא היה בחוץ. "היה ברור שבזכות זה שכל הדברים האלה קרו בבת אחת - גם העברית, גם השיר והפסנתר, ומיליון דברים שהם לא בנוף הטבעי שלי - שהשיר הספציפי הזה חייב לצאת. אתה רוצה להוציא את זה כשמשהו בבטן עדיין מבעבע. זה סיפור כל כך אישי וחשוף, שלהוציא את זה אחרי שאתה מרגיש שאתה כבר לא שם, זה פספוס. והאלבום הזה היה להיכנס פנימה ולארוז את עצמי. אתמול מישהי שאני לא מכיר שלחה לי הודעה שהיא כל כך מזדהה וזה מהדהד בחיים שלה. הפחד הכי גדול שלי היה שאני בסרט פנימי ואישי שלי. זאת הייתה הקלה עצומה לדעת שזה מדבר לעוד אנשים.
"אני עובד המון עם אמנים על חומרים שלהם. לפעמים אנשים כותבים דברים כל כך אישיים שאני אומר: 'תשמע, זה יפה, אבל אולי תעשה את זה טיפה יותר אוניברסלי, שלא ירגישו שקוראים את היומן שלך?' היה לי חשש שאנשים לא יצליחו להתקרב לזה. ואז מישהו העלה את עצמו שר את אחד השירים עם גיטרה באינסטגרם. אני המון שנים בתעשיית המוזיקה, עבדתי על מיליון שירים שאנשים אוהבים. אבל לראות מישהו שר את המילים שאתה כתבת כשהיית מפורק לחלוטין – זה לא ייאמן".
יכול להיות שבעצם סינדלת את עצמך עם העברית, כדי להרשות לעצמך להיחשף?
"אני לא חושב הרבה כשאני יוצר, זה רק הורס. אני משתדל לא להפריע לעצמי. כשסיימתי לעבוד על 'יש לי עוד זמן' חזרתי הביתה מאיזה בר, והתחלתי לכתוב את הטקסט של 'מדריד'. תוך כדי זה חלק ממני אומר 'מה? למה עכשיו בא לי עוד טקסט בעברית?
"ברגע הזה הבנתי שיש אלבום. עוד לא היה כלום, היו רק שיר שנגמר ובית שהתחלתי לכתוב. אבל הבנתי שזה מה שקורה עכשיו. וכשסיימתי את השיר השני אמרתי לטכנאי שעבדתי איתו 'תסגור לי ארבעה ימים בסוף אפריל, אנחנו מקליטים אלבום'. והוא אמר 'מגניב, איזה שירים?'. אמרתי לו 'אין שירים, אבל אני אומר לך שהם יגיעו'. כשאתה יוצר מספיק שנים, אתה יודע שכשהרגעים האלה קורים אתה משאיר את הדלת פתוחה".
למרות שהעבודה על האלבום נעשתה במקטעים מרוחקים זה מזה, התוצאה אחידה ואורגנית, תכונה שמזרחי מייחס לכך שהאלבום נחצב מדם ליבו ושהוא יצר אותו (כמעט) לבדו, כולל נגינה בכל הכלים (למעט כלי המיתר והצ'לו), הכתיבה וההלחנה, ההפקה וכמובן הביצועים.
הכריז על אלבום לפני שהיו שירים. יוסי מזרחי
(צילום: יריב פיין)
"עבדתי בהתחלה עם טכנאי הקלטות ותוך כדי הבנתי שהרבה מהחומרים מפעילים אותי רגשית, וכדאי שאני אעשה את זה בטריטוריה שלי, בשקט שלי. הוא הבן אדם הכי נעים והכי שקוף והרגשתי שאם אפילו לידו אני מרגיש שאני צריך ספייס - כדאי שאני אעשה את זה עם עצמי".
גם מחוץ לאולפן העדפת להיות לבד?
"אולי רק בהתחלה, באופן טבעי. אבל בגלל שאני חי על הקו בצורה די אינטנסיבית, הלבד הוא חלק מובנה בחיים שלי. גם כשהיינו בזוגיות היו טורים, טיסות. יש הרבה לבד. אז לא הייתי צריך להסתגר, פשוט הזמנים שלי לבד נראו קצת אחרת.
"פרידה זה דבר טראומטי וקשה וכואב אבל עשינו את זה ממש יפה. אני לא מאחל את זה לאף אחד אבל אם חלילה זה קורה למישהו, אני מאחל לו את הסיפור שלנו"
"אולי בגלל שגדלתי הרבה שנים כבן יחיד אני מכיר טוב את הספייס הזה. הרבה פעמים ביצירה שלי, אני מנגן את כל הכלים. אם כבר, אחד הדברים המדהימים שהרווחתי מהפרידה הזאת, זה את היכולת להיפתח ולהתעמק.
"העובדה שהייתי יותר בארץ מבדרך כלל עזרה לי להיות עם המשפחה ועם חברים קרובים שנתנו לי פרספקטיבה. עכשיו מישהו קרוב אליי בחיים עובר פרידה מאוד קשה ואני שמח שבמקום לדבר אליו בסיסמאות אמרתי לו 'זה לא משהו שעוברים לבד. יהיה לך את הלבד שלך בכל מקרה, בסוף אתה הולך לישון, אתה לבד. אתה קם בבוקר, מצחצח שיניים, אתה לבד. אז איפה שאפשר להיתמך, בטח להיתמך".
רוב הביצועים אגב, נותרו אלה שמזרחי הקליט למטרת דמו, אבל אחרי שניסה לבצע אותם בתנאים סטריליים יותר הבין שהרגש שבביצוע המקורי מתעלה על כל דיוק או ליטוש. "אני שר ותוך כדי אני שואל את עצמי 'בשביל מה אתה שר את זה עוד פעם? זה היה הרגע שבו זה קרה, זהו. זה לא יהיה יותר אמיתי מזה'", הוא נזכר. "קרה גם כשניגנתי גיטרות וקלידים ואני קולט שיש דברים שלא רוצים להיות שם".
כלומר?
"לא צריך, מספיק, זה עשוי מידי. היו קטעים במאסטרינג שהסאונד חזר מלוכלך קצת, כמו ב'לבד בברים', שסוגר את האלבום. זה שיר שמדבר על פחד, כאב, על כעס וחוסר יכולת לשחרר. הרגשתי שזה נכון שזה יהיה מלוכלך. סביר להניח אף אחד בכלל לא ירגיש בהבדל. אבל בשבילך, באותו רגע, אתה אומר 'תשאיר את זה שבור'.
"כי כשאין לך מישהו עזר כנגדך לחוות דעה, אתה חייב להקשיב לקול הפנימי. היו הרבה רגעים ביצירה שהאלבום הכתיב את עצמו, ולא מתווכחים. מצחיק, הילדה הגדולה שלי חיה את העולם של הגיל שלה. היא אומרת לי: 'אבא, אתה מוציא שיר של חמש דקות?'. אני אומר לה 'כן. היה לי הרבה מה להגיד'. פעם אחת אני כותב את השיר הזה. ולמזלי, או לא למזלי, אני לא מתחרה בעומר אדם עכשיו".
איך היית מגדיר את יצירת האלבום מבחינה רגשית?
"יש בו הרבה ריפוי, היה פה תהליך טיפולי, של התגברות ויציאה מהמחילה של הפרידה. לא רק לדבר עם מישהו, לעטוף את זה בצלילים, בחום. זה היה חייב לצאת, זה פשוט לא היה משנה. באותה מידה יכולתי גם לשים את זה בספוטיפיי, ולא לעשות את הריאיון הזה ולא לדבר עם אף אחד, ואת מה שזה היה אמור לעשות זה עשה. פרידה זה דבר טראומטי וקשה וכואב אבל עשינו את זה ממש יפה. אני לא מאחל את זה לאף אחד אבל אם חלילה זה קורה למישהו, אני מאחל לו את הסיפור שלנו".
"להפיק לנינט כמה שירים באלבום? למה לא"
קוראים החפצים בפרטים חושפניים על הזוגיות והפרידה של מזרחי וטייב, ייאלצו להמתין להזדמנות אחרת. מזרחי לא מעוניין לחלוק אותם. אבל האזנה לאלבום עוזרת לקרוא את המפה הרגשית של ההתמודדות של מזרחי בשנתיים האחרונות: סיפורו של אדם הקנאי לפרטיותו אבל רצה הגורל והוא נישא והקים משפחה עם האישה הכי מסוקרת במדינה בעשורים האחרונים. עכשיו הוא כואב את כאבו בדרך הכי אפקטיבית שהוא מכיר. "זה אלבום גירושים", הוא מצהיר. "כמו Wildflowers של טום פטי. זה כמעט אלבום קונספט".
בימים ההם. יוסי מזרחי, נינט ואמיליה הבת
(צילום: אמיר מאירי)
אתה מבין ששורה כמו "מה קורה לך? מה חשבת, שנלך כזה רחוק וזה פשוט יהיה קל?" היא שורה שתתחבר אוטומטית לביוגרפיה שלכם, אם תרצה ואם לא.
"אני יודע. אף פעם לא אהבתי את המשחק ואת ההתערבבות, אבל כשזה מגיע ליצירה, אז היצירה קודמת. לא אמרתי 'אני עושה אלבום, אני אדבר על הפרידה ואז הוא יצליח'. אם הייתי עושה את זה, הייתי עושה אלבום של שלוש דקות וקצת יותר מתקשר בסאונד".
אתה מתייחס בעצמך להשלכות, אתה שר "אני אומר מילים שיעלו לי ביוקר".
"זה דווקא מאחד השירים הישנים, אבל את צודקת, זה נורא מתאים ובגלל זה הוא נכנס. עוד שיר ישן, 'בשר', כתבתי במקור לדנה עדיני ואיכשהו משהו בווייב שלו ובסיפור האהבה המעורפל הזה התחבר לי לצבע של התקליט, למלנכוליה שלו, ל'מה נשאר לי?'.
"זה לא שיש באלבום שיר או שניים על הפרידה ואתה מתלבט אם להגיד או לא. זה האלבום. ברור שיש עריכת טקסט, אבל בסוף זה 80 אחוז התמסרות ו-20 אחוז פחד. אני שואל את עצמי אם להשאיר את השורה הזאת, ואז אני כותב עוד ארבע אופציות, ובסוף מבין שזאת השורה. יאללה, תתקדם. צורת המחשבה הזאת זה מה שאפשר לאלבום הזה בכלל לצאת. זה לא סתם שאחרי שכתבתי את השיר הראשון הקול בראש אמר לי 'אתה מוציא את זה - וכמה שיותר מהר'".
שלא יהיה לך זמן לחשוב פעמיים.
"כן, וברגע הזה עשית עם עצמך ברית. אני בן אדם עם OCD קשה מאוד. אם יש שיר בחוץ בעברית, זאת התחייבות, ואני עומד מאחורי כל מה שבחרתי להוציא. אם הייתי כותב שיר כמו 'אם לומר את האמת' על נינה בזמן הזה, אולי לא הייתי מוציא אותו. למזלי זה שיר מפעם ואני אוהב אותו, ואני לא צריך להתחבא מאחורי 'זה לאו דווקא עליה'. אני פשוט יודע שזה לא עליה. הפרטיות חשובה לי בפנימיות של הדברים. לא כי אני מפחד שמישהו יגיד עליי משהו, זה לא מעניין אותי. אני פשוט צריך לחיות עם זה בשלום".
ב"אני נינה", האלבום האחרון של נינט שמתחבר לחוויה של הגירושים מהצד השני, הפקת שלושה שירים. איך זה לעבוד על שירים שמתארים חוויה שאתה מעורב בה?
"נינה, בחוכמה רבה, לא נתנה לי לעבוד על שום שיר שמתאר חוויה שקשורה אלינו. נראה לי שהייתה לה את הרגישות המספקת לא לעשות את זה. יש לנו קילומטראז' ארוך כיוצרים-שותפים, וכשנינה הציעה לי להפיק שירים באלבום שלה היא פנתה אליי קודם כל כי אני בחירה מוזיקלית נכונה בשבילה. גם בשירים האלה משהו מתכתב עם דברים שעשינו בעבר. בעיניי 'סירת מפרש' זה אחד השירים הכי יפים שהיא כתבה. משהו ברגישות, באקוסטיות שלו. זה בשפה המשותפת שלנו.
"כבר היינו במקום הרבה יותר הארדקור מלהפיק לה שירים באלבום – זמן ממש קצר אחרי הפרידה שלנו הגיעה בקשה מאפל מיוזיק לעשות סשן לייב אקוסטי. זה משהו שקורה מהרגע להרגע - או לא קורה בכלל, ולא הייתה שאלה, הופענו יחד. כי יש איזושהי ערבות הדדית ורצון שהדבר יקרה. אז סבבה, לא יושבים לדינר אחרי זה, אבל עושים את השיר".
אנחנו באמת עם סגולה. אנחנו שורדים דברים כל כך מטורפים, כנראה שבאמת אנחנו העם הנבחר. זה פשוט מקום פסיכי. אני היום אוהב אותו עד עמקי נשמתי, אבל העובדה שהוא ממשיך להתקיים זה נס גלוי כל יום
יש לכם גם שתי בנות. זה מצריך תקשורת הרבה יותר עמוקה מחיבור מוזיקלי.
"כן, אנחנו מדברים כל יום ממילא, ואנחנו חברים. אובייסלי לא הפקתי את כל האלבום, ובפעם הראשונה לא הפקתי את סיבוב ההופעות של האלבום, אבל להפיק כמה שירים באלבום? למה לא".
ההורים שלך התגרשו כשהיית בן שלוש. המודל של הפרידה שלהם היה עבורך מודל איך לעשות את זה נכון?
"הפרידה של ההורים שלי הייתה מורכבת, היא לא הייתה פרידה קלה. קיבלתי משניהם את כל מה שהייתי צריך לקבל, במאה אחוז. הייתה לי ילדות טובה, אוהבת ומחבקת, אבל הם לא הסתדרו. היום הם אחלה, כולנו משפחה. אני חושב שמבחינתי, כשאמיליה נולדה, הבת הראשונה שלי, משהו בזה איחד את כולם. כשילד נולד כולם משחררים את מה שלא רלוונטי ומתכנסים למה שכן".
"המיניונים הקטנים בלב שלי אמרו 'אנחנו איתך'"
בדיעבד, הלידה שאיחדה את המשפחה של מזרחי גם הפכה אותו לאזרח של כבוד בנתב"ג, כשהוא ונינט החליטו לעשות רה-רילוקיישן ולחזור לישראל. כבר ארבע שנים שהוא חי על הקו, טס לעבודות בעיר המלאכים אהובתו - וחוזר לארץ.
למה אתה מתגעגע בלוס אנג'לס?
"בעיקר השקט. השלווה. זאת עיר גדולה, מאוד מרווחת. הכול באוטו, יש הרבה ספייס. אתה חווה חוויה ממש אינטנסיבית ואז אתה באוטו, מנחית אותה. האוטו זה תא קירור למוח. חוץ מזה חבל הטבור של התעשייה יוצא משם, ויש לך את האופציה לחיות את זה ברוגע. זה שילוב כל כך מיוחד, להצליח לקיים חיי משפחה שפויים, לקחת את הילדה לגן וללכת לעבוד באולפן שגדלת על האלבומים שהקליטו בו, ואז לאכול במסעדה בערב, לראות את האוקיינוס.
לאט-לאט אתה בונה משהו ששוב מרגיש כמו בית. יוסי מזרחי
(צילום: יריב פיין)
"יש שם גם הרבה קושי. אני מכיר את הדיבור - זה פייק, ההומלסים, והכול כסף ושואו, זה לא גן עדן, אבל מה שהעיר הזאת נתנה לי זה לכל החיים, ואני אסיר תודה על זה שאני שם מספיק כדי לקבל את ה-dose שאני צריך. בהתחלה היה לי מאוד קשה לחזור לחיות בארץ. בסיסמה 'ישראל זה הבית', אבל זה לא הרגיש ככה, כי היו לי חיים במקום אחר. היום כבר התאהבתי מחדש בישראל ובתל אביב. לאט-לאט אתה אוסף את החיים שלך בחזרה, ובונה משהו ששוב מרגיש כמו בית".
יש שורה אחת שאני כן רוצה לשמוע אותך מפרש אותה. "בן אדם שם את עצמו בכלא כדי לשמוח לצאת לחופשי".
"כן. היה לי קשה לכתוב אותה, אני מדבר עליה ויש לי צמרמורות. בדיעבד, נראה לי שזאת פרפרזה על ההקרבה שלי, להסכים לחיות את החיים על הקו ולא להישאר באל-איי פול-טיים. הרבה פעמים ישראל הרגישה לי קצת כלא. לא שמישהו הכריח אותי להיות פה, אבל אולי הרגשתי שישראל סוגרת אותי, שאני פה רק בשביל המשפחה והילדות, ואז כל פעם שאני טס אני..."
המציאות הישראלית היא לא דבר נורמלי. יוסי מזרחי
(צילום: יריב פיין)
יוצא מהכלא.
"יש משפט בשיר של אמן שעבדתי איתו, 'זה לא באמת כלא אם אתה מחזיק את המפתח'. זה משפט שנשאר איתי, ונראה לי שהנשמה שלי רצתה לפרגן לי 'אתה עושה את הדבר הנכון. תמשיך'. המיניונים הקטנים בלב שלי אמרו 'אנחנו איתך'.
"ישראלים שעוברים לחו"ל ואז אומרים כמה לא טוב בישראל, או ישראלים שחיים פה ומדברים רק על כמה רע לנו. מניסיוני, כשאתה יוצא ממקום ונכנס אליו שוב ושוב, אתה רואה יותר את הטוב שבו. זה נכון לגבי אל-איי וגם לישראל. אחרי שעברתי את השלב השורט של לחיות על הקו, זה דווקא עזר לי לראות את הטוב פה. אתה לא מספיק לשקוע בבוץ ואתה כבר בחוץ".
אז אני מבינה שהמשפט "מזל שמשלמים מיסים", היא לא צינית.
"אה, כן", הוא נאנח. "זה כן בציניות, לצערי. כי המציאות הישראלית היא לא דבר נורמלי. אנחנו באמת עם סגולה. אנחנו שורדים דברים כל כך מטורפים, כנראה שבאמת אנחנו העם הנבחר. זה פשוט מקום פסיכי. אני היום אוהב אותו עד עמקי נשמתי, אבל העובדה שהוא ממשיך להתקיים זה נס גלוי כל יום.
"השיחות שלנו על האלבום זה 'אם יצא אלבום ותהיה מלחמה, בואו נהיה מוכנים'. ואני לא מבין, איך אנחנו מנהלים את השיחה הזאת בסבבה? איך זה נורמלי מבחינה אסטרטגית כשאתה מוציא אלבום לקחת בחשבון שאולי תפרוץ מלחמה? שלא מדברים על זה שיעופו פה טילים של 4,000 טון חומר נפץ ואולי נמות, לא נורא. ממשיכים. אנחנו עם סגולה".
