בערך בגיל 12, ג'יין אוסטן, ילדה שובבה בפאבילטון, אנגליה, הבינה שהיא יודעת לכתוב. את הסיפורים הפרועים שלה היא כתבה על דפים קטנים ויחד עם האחים שלה הם המחיזו אותם לטובת שאר אנשי המשפחה בארוחות הערב. היה לה מזל - אבא שלה, כומר שגם ניהל את הספרייה המקומית, זיהה את הכישרון, עודד אותה לכתוב וגם שמר את הכתבים הראשונים שלה. כשהיתה בת 19 היא כתבה את "תבונה ורגישות", אחד הרומנים הבולטים שלה, אבל פרסמה אותו רק כ-20 שנה מאוחר יותר, בהוצאה עצמית, כשבמקום שמה הופיע הכיתוב By a Lady. הוא הניב לה 110 פאונד, הישג עצום לסופרת לא מוכרת בתקופתה, ועוד ממין נקבה. אוסטן המשיכה לכתוב אבל שמה כסופרת נחשף רק לאחר מותה, ב- 1817, כשהיא רק בת 41.
בעולם שבו יצירות מאבדות רלוונטיות ונשכחות עוד לפני שהעורך מספיק להגיד "אבל אין לנו תקציב ל-CGI", היצירות של אוסטן לא רק שורדות היטב - אלא גם ממשיכות להתנחל בלבבות ולזכות בעיבודים חדשים. החל מאלה הקרובים ביותר למקור – מ"גאווה ודעה קדומה" (1995), המיני-סדרה שהציעה לעולם את קולין פירת' כמר דארסי, מגיח מהאגם בחולצה לבנה ורטובה ואידך זיל גמור, דרך "קלולס" המצוין, שלקח את אמה הפריווילגית טובת-הלב אל תיכון בקליפורניה, ועד "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", שהעתיק את הדינמיקה בין אליזבת ודארסי אל עולם הרווקות הלונדוני.
השעתוק של היצירות האוסטניות לעת הזאת הוא לא מקרי. הן אומנם נכתבו לפני שתי מאות, אבל הן עוסקות בנושאים נצחיים: משפחה, רומנטיקה, דואליות חברתית ואפילו אינדווידואליזם. "גאווה ודעה קדומה" הוא המקור הקלאסי לז'אנר האהוב "מאויבים לנאהבים" (שעליו נשענים "יש לך הודעה", "שבועיים מראש", "האמת העירומה", "עשרה דברים שאני שונאת אצלך" ושלל אחרים), הקונפליקטים שהיא שוזרת פנימה עדיין רלוונטיים וקל לייבוא אותם לעולם המודרני מבלי שהעלילה תקרוס. העין הצינית והחדה ניכרת כבר בכתבים המוקדמים שלה, והיא זאת שהפכה את הרומנים המאוחרים לעל-זמניים.
מעבר לזה, מה שלעולם אינו מזיק, לאוסטן היה הומור נהדר. למעבדים אומנם לקח זמן להפנים את ההומור הזה, והאדפטציות הראשונות נצמדו לפרטים היבשים התקופתיים, אבל דווקא פרשנות מאוחרת יותר, כמו "קלולס" ו"אמה" למשל, הצליחו ללכוד את הקומדיה הרומנטית שאוסטן התמחתה בה וגם את הסאטירה החברתית העוקצנית. לא עוד מבטים ענוגים ליד הפסנתר אלא דיאלוגים שנונים והבנה שההומור שלה נשען על אבחנות חברתיות ולא על גגים תקופתיים.
גם אם חלק מהעיבודים מפלרטטים עם פנטזיות פרועות (כפי שנראה מיד) או מתמסרים למחוכים ולביקורי תה רשמיים, כולם מבינים שהיצירות של אוסטן שרדו הודות לכישרון שלה לפענח התנהגות אנושית. ההוכחה הטובה ביותר היא כנראה רשימת העיבודים המופרעת שתבוא מיד: אפשר לשתול את אוסטן בתוך עולם של זומבים, רשתות חברתיות, פארודיות או סיפורי מדע בדיוני וזה עדיין יעבוד.
"גאווה ודעה קדומה וזומבים" (2016)
"גאווה ודעה קדומה" נחשבת לאם הקומדיות הרומנטיות, אבל בעיבוד הנוכחי אליזבת בנט והאחיות משודרגות לדרגת נינג’ות לוחמות בגרסה אלטרנטיבית של אנגליה, שנאבקת במגפת זומבים. השנה, אגב, היא 1813.
ברומן המקורי חמש אחיות מתגוררות בכפר, ללא נדוניה - אבל עם אמא היסטרית, והן חייבות למצוא בעל לפני שהאחוזה תעבור לקרוב משפחה רחוק. אליזבת בנט, נסיכת הסרקזם, מחליטה שמר דארסי הוא חתיכת סנוב, עד שכמה נשפים, בריחות ללונדון ושמועות מאלצות אותם להודות שהם מאוהבים (אח, הקתרזיס!).
7 צפייה בגלריה
האם תרצי לרקוד, או לערוף ראש? מתוך "גאווה ודעה קדומה וזומבים"
(באדיבות Sony Pictures ו-Lionsgate )
לסרט האקשן הקומי הנוכחי יש גיבוי ספרותי, כשהוא מבוסס על הרומן הפופולרי של סת' גראהם-סמית': בנט (ליל ג'יימס) היא מאסטרית קונג-פו שמאמנת את האחיות שלה בטכניקות לחימה בזומבים עם חרבות ורובי מוסקט תוך כדי מאמציהן למצוא לעצמן שידוך הולם. הגרסה הזאת תאתגר אתכם עם סצנות קרב שנערכות במהלך נשף כשהזומבים פורצים אליו דרך החלונות, דיאלוגים כמו "האם תרצי לרקוד?", שניה לפני שראשים נערפים וליידי קתרין דה בורג נלחמת בזומבי באמצעות שיפוד בשר ענק. הליהוק שיחכה לכם בפינה הוא לנה הדי (סרסיי מ"משחקי הכס") כג'יין, אחותה היפה של אליזבת, שחובשת את פצעיהם של הזומבים. הביקורות מן הסתם חלוקות, אבל חובבי טראש יודעים מה טוב בשבילם.
"למצוא את מר דארסי"(2013)
תחשבו "ווסטוורלד", אבל עם עלילות של ג'יין אוסטן, וקיבלתם את Austenland (בעברית: "למצוא את מר דארסי"), עם ידידתנו קרי ראסל ("הפוליטיקאית"), שמגלמת את ג'יין הייז, רווקה אמריקאית בתחילת שנות ה-40 לחייה שאובססיבית ל"גאווה ודעה קדומה" ובעיקר למר דארסי. הייז מתגלגלת לפארק שעשועים בסגנון רג'נסי שמעניק לאורחות שלו את הפנטזיה האוסטנית המלאה, כולל שמלות מחוך, נימוסים מופרזים ומר דארסי פרטי לכל אורחת. אבל גם פה הכסף מדבר – בגלל שלא יכלה להרשות לעצמה את החבילה היוקרתית היא נאלצת להסתפק ב"חבילת משרתות", ומסתובבת באוסטנלנד עם כובעים שטוחים ומגוחכים ותחתונים ויקטוריאנים מגרדים. הבונוס: לקח אנושי כמיטב המסורת של אוסטן הנבונה.
"למצוא את מר דארסי" – טריילר
(באדיבות Sony Pictures Classics)
"אבודה בעולמה של ג'יין אוסטן" (מיני-סדרה, 2008)
עוד אישה שבויה שמעדיפה את מר דארסי על הגברים שחגים סביבה היא אמנדה פרייס (ג'מימה רופר), שיום אחד מחליקה דרך האמבטיה שלה ונוחתת ישירות בעולם של "גאווה ודעה קדומה". אמנדה מחליפה מקום עם אליזבת בנט (ג'מה ארטרטון) ומגיעה לפמברלי עם ג'ינס והמון ספוילרים, אבל כמו שתמיד הזהירו אותנו בכל סרטי "בחזרה לעתיד", ברגע שאמנדה מתחילה להתערב בעלילה, הכול מתחיל להתפרק. פרייס ידידתנו לא מתאפקת ומנשקת את מר דארסי (אליוט קאוואן) מוקדם מידי, משדכת לג'יין את וויקהאם ומאלצת את הבנטים ללמוד את "ווג" של מדונה במקום סונטות פסנתר. בינתיים, בדירה שלה, אליזבת נהנית מאמבטיות חמות לפי דרישה, מאמצת חתול ומתאהבת בבוס שלה, עד ששני העולמות קורסים זה לתוך זה. בונוס: מאמא בנט שמנסה לשדך את כולם לכולם תוך כדי שהיא זועקת על "זומבים מהמקרר".
7 צפייה בגלריה
ברגע שהיא מתערבת בעלילה - הכול מתחיל להתפרק. מתוך "אבודה בעולמה של ג'יין אוסטן"
(באדיבות ITV)
"מעושר לעוני" (2011)
ברומן המקורי האהוב "תבונה ורגישות" (Sense and Sensibility), צמד האחיות דאשווד נזרקות מהקומה העליונה של החברה האנגלית לדירת חדר וחצי בכפר, ואיתן אמא עם חגורה שחורה בהיסטריה. אלינור היא מבקרת הפנים של המשפחה, שותקת וסופרת פרוטות, בעוד מריאן מאמינה שכל אהבה שלא מגיעה עם סופות, בוץ ושברים בקרסול היא לא אהבה שראוי להיסחף אליה. בין מחוות אביריות מוגזמות וביקורי ריכולין מנומסים, שתיהן מגלות העובדה שהבחור הפואטי שלך כותב שירה ממש לא מבטיחה שהוא גם ישלם את שכר הדירה.
ב-From Prada to Nada, העיבוד הלטינו לרומן (קחו רגע לנשום), שתי אחיות עשירות מבוורלי הילס מתרסקות כלכלית אחרי שאבא שלהן מת, והצוואה הלא מחמיאה מאלצת אותן להגלות את עצמן לבית צנוע בשכונה היספנית - ביתה של הדודה המנוכרת שלהן באותה העיר אבל היקום אחר. הקוויאר הפך לטאקוס, מר גרנט הפך לברונו החתיך, והנשפים המאופקים הופכים למסיבת קוויסניארה, שזה כמו בת מצווה לטינית אבל בגיל 15 עם אסתטיקה של נשף אמריקני וחיבה חזקה לדרמה. העיבוד החופשי מאוד הזה ל"תבונה ורגישות" מלא בסטריאוטיפים הוליוודיים כמו קריקטורות מגזריות, והלקח האנושי, כמובן, הוא שהמעבר מ"פראדה" ל"נאדה" הוא בסך הכול שיעור בהסתגלות למציאות חדשה ובמירוק האגו.
"כלה ודעה קדומה" (2004)
על פניו אין חיבור יותר טבעי מהשידוכים בתרבות ההודית ואלה של אנגליה הרג'סטנית, ובאמת בגרסה הבוליוודית של "גאווה ודעה קדומה" תוכלו לפגוש את ליטה, הבת של בעל מלון והמקבילה של אליזבת בנט, כלומר אישה הודית שהגיעה לפרקה ויש לה מעט מאוד סבלנות לשידוכים מהונדסים כמו גם לגברים מערביים. ליטה פוגשת את וויל דלסי, אמריקאי עשיר וקולוניאליסט (טוב, לא נלכלך על האנגלים בעיבוד של ג'יין אוסטן!) שסבור שהודו היא "פרימיטיבית".
השניים מנהלים דו-קרב של אי-הבנות תרבותיות, היא מתעצבנת מהפטרונות שלו, הוא נדהם לגלות שלא כל אישה נופלת לרגליו העשירות. לשאר ההודים אין סבלנות והם לא מבזבזים את זמנם על כל מה שהוא לא חתונות הודיות עם פילים, ריקודים המוניים שמגיעים משום מקום טעויות חברתיות ששום ספר של אוסטן לא היה מאשר, אבל הז'אנר הבוליוודי דווקא כן. מלחמת המעמדות מוחלפת בביקורת על גלובליזציה אבל כמו כל דבר שיוצא מהוליווד, קיטשי וממכר ורק הטוב ביותר עבורכם.
Sense and Sensibility and Sea Monsters (רומן מאת בן ה. וינטרס, 2009)
בסדר, אז יכול להיות שגרסת מפלצות הים של "תבונה ורגישות" היא לא הדבר הראשון שקופץ לראש כשאתם חושבים על עיבודים שהייתם רוצים לצרוך, ובכל זאת, הנה הן, האחיות דאשווד שחיות באי אטלנטיס, וגורלן נחרץ כשאבא שלהן נבלע על ידי "האדון של הים". הטיפוס המפוקפק הזה לא עוצר שם וגם מקלל את המשפחה בחיים של רטיבות נצחית. הסי-סיסטרס לא רק מאבדות את כל רכושן אלא גם ממש מתקשות לצאת מפתח הדלת, כי מפלצות ים אורבות בכל מקום.
בצר להן הן נאלצות לעבור לאי פסמורטון, המקום שבו כרישי ענק תוקפים ספינות, אלינור מאבדת זרוע בקרב עם קראקן, היצור המיתולוגי, לפני שמישהי מהן מספיקה להגיד "נישואי תועלת" ומריון מתאהבת בתמנון. עם הזמן מתהווים רומנים לוהטים על סיפוני צוללות ומטריה, שהיא אביזר הכרחי לכל אישה שיוצאת לטיול בפארק, מצילה את מריאן מקלמארי ענק. בקיצור, טראש ימי מגוחך על סטרואידים. אם תתמידו תגיעו לסוף הטוב, שבו תלמדו שעם קצת תבונה (והרבה זרועות פיקטיביות) אפשר לנצח גם מפלצות.
"השפעה" (2022)
אן אליוט, גיבורת הרומן האחרון של אוסטן - "הטיית הלב" היא אולי התשובה לשאלה "מה היה קורה אם אליזבת בנט היתה נכנעת ללחץ החברתי?". כשהיא היתה בת 19 היא השתכנעה לפרק אירוסין עם קצין שאהבה כי לא היה לא כסף, ונשארה בבית לשיחות ליד האח עם אבא נרקיסיסט ואחות פאסיב-אגרסיב. רצה הגורל ואותו המאהב חזר כקפטן עשיר וחתיך, עם זיכרון מעולה לעלבונות. אן צריכה לנווט בין מפגשים מביכים, תאונות על המזח וכמובן נשפים בהם אף אחד לא קורא את המתח בחדר, לכאורה, עד שבסוף שניהם מגלים שאהבה מאוחרת עדיפה על חיים שלמים של אולי.
"השפעה" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בפועל, "השפעה", העיבוד הנטפליקסאי בעיקר עצבן לא מעט אנשים. עם דקוטה ג'ונסון בתפקיד הראשי, הוא משתדל לשמור על עלילת היסוד – אן לכודה במשפחה הסנובית שלה ומוותרת על אהבת נעורים – אבל מה שאמור היה להיות פרשנות מודרנית מענגת הפך להטרלה: מעין "ברידג'רטון" פוגשת את "פליבג", כשאליוט מתעקשת לשבור שוב ושוב את הקיר הרביעי, שופכת יין על הראש ומתבכיינת טיפעלה יותר מידי. התלבושות, העיצוב והלוקיישנים נאמנים לתקופת הריג'נסי אבל דיאלוגים בסגנון שמזכיר ממים וניסיון עיקש לעשות "פליבג פוגשת את אוסטן".
Sense and Second-Degree Murder (רומן מאת טירזה פרייס, 2022)
את הרשימה הזו ננעל עם הספר השני בסדרת "תעלומות רצח ג'יין אוסטן" לנוער, להלן עיבוד רצחני ל"תבונה ורגישות" שבו מר דאשווד לא מת מוות טבעי, אלא מורעל באופיום. אלינור היא כימאית מתחילה שמערבבת ניסויים עם תה ארסני (ובודקת אותו על חתולים בשכונה המחשבים את קיצם לאחור), ומריאן היא שוליית בלש במשרד של אבא שלה. שתיהן יורשות את העסק אבל מתברר שהן ירשו בעיקר את החובות ומחליטות לגלות מי רצח את אבא שלהן. הספר אומנם מלא אי-דיוקים היסטוריים מכוונים כמו נשים עצמאיות שמפרות נורמות, ומסתיים בניצחון האחיות על פושעים, בזכות התבונה והבנה עמוקה ברעלים.
