זעקת נשות אנשי הצבא הופכת לשיר: היא אמא לשלושה ילדים וכבר חודשיים שבעלה, רופא במילואים, מדלג בין עזה לבית החולים. טלי סנדרו איילון כתבה שיר מליבה, ומקווה שהוא יצליח להשמיע גם את קולן של שאר הנשים שמתמודדות עם בדידות ונטל באזרחות.
1 צפייה בגלריה
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
"המציאות הובילה אותי לכתוב את השיר הזה", סיפרה סנדרו ל-ynet, "בעלי נמצא במילואים משהו כמו חודשיים. בנוסף הוא רופא טיפול נמרץ בבית חולים וגם שם מאוד צריכים אותו, אז הוא מתנדנד בין עזה לבית החולים". לדבריה, דרך השיר רצתה סנדרו להמחיש את סיפורן של הרבה נשים אחרות.
"חשוב לי להבהיר שהסיפור שלי הוא לא הסיבה העיקרית שבגללה כתבתי את השיר - אני רגילה להיות לבד עם ילדים, אבל הצטרפתי לקבוצה של נשות מילואים וראיתי נשים קורסות, נשים בהיריון, עם תינוקות, נשים שנותרו לבד ביום אחד. בתים שוויוניים עם חלוקה בנטל נשארו ככה בבדידות מאוד גדולה, ובוואקום מוחלט של תמיכה וזה נושא לא מדובר.
"מדובר בעשרות אלפים שהפכו למשפחות חסרות שעומדות על רגל אחת. אף אחד לא רואה את הנשים הללו מלבדן. אחת רואה את השנייה וזהו. לא מוסדות המדינה, לא הרשויות, לא הקהילות. אין שום התייחסות אליהן. זה סיפור נשי שאנחנו נושאות בעול גם ביומיום, אבל הפעם זה מלווה בחרדה של חיים, של 'מה יקרה אם'. השיר מוקדש לכל הנשים - עם ילדים ובלי ילדים, שחוות בדידות נוראית ואין להן את נחמת הילדים".
בּחֲזִית הָעֹרֶף/ טלי סנדרו איילון אֲנִי לֹא בַּחֲזִית אֵין רוֹבֶה אוֹ אֵפוֹד, אֲנִי לֹא בְּמַדִּים, לֹא נוֹתְנִים לִי פְּקֻדּוֹת, חוּץ ממי שֶׁמַּמָּשׁ מַמָּשׁ חַיָּבִים- הַיְּלָדִים הָעֲבוֹדָה, בֵּית הַסֵּפֶר, חוּגִים.
אֲנִי לֹא בְּתַפְקִיד מטכ"לי, כָּךְ נִרְאָה, חוּץ מֵאִמָּא וְאַבָּא בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה, פְּלוּס נַהֶגֶת בְּכִירָה, גַּם מוֹרָה, מְנַקָּה, צֶוֶת בִּדּוּר, רֹאשׁ מְדוֹר הַדְחָקָה, מְבַשֶּׁלֶת רָאשִׁית (גַּם עוֹשֶׂה מִשְׁלוֹחִים), מְטַפֶּלֶת רִגְשִׁית, מְרוֹקֶנֶת פַּחִים, מַרְדִּימָה אֶת כֻּלָּם וְנִשְׁאֶרֶת עֵרָה, כִּי בַּלַּיְלָה בְּשֶׁקֶט לֹא נוֹתֶרֶת בְּרֵרָה-
אֵין כְּבָר מָה לְתַקְתֵּק, אֵין לְאָן לְהַסִּיעַ, וּכְשֶׁהַבַּיִת דּוֹמֵם אָז הַפַּחַד מַגִּיעַ. אֲנִי נוֹעֶלֶת דְּלָתוֹת וְגַם זֶה לֹא עוֹזֵר, בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת אֵין עִם מִי לְדַבֵּר (אִם לֹא מַחֲשִׁיבִים שִׂיחַ עִם הַמְּקָרֵר). וְקַר לִי עַכְשָׁו וְקוֹדֵר פֹּה בַּחֹרֶף. אֲנִי לֹא בַּחֲזִית, רַק הַהִיא מֵהָעֹרֶף. וְיֵשׁ לִי שְׂמִיכָה וְכָרִית, לֹא שק"ש אֲבָל אֲפִלּוּ אִתָּם אֲנִי לֹא נִרְדֶּמֶת מַמָּשׁ אֲנִי לֹא בִּלְחִימָה לֹא בְּאֹהֶל, בַּקֹּר המִטָּה דֵּי רַכָּה וְכִבִּיתִי אֶת הָאוֹר אֲבָל אֵין לִי אוֹתְךָ אָז אֵין לִי שֵׁנָה, וְיוֹתֵר מֵהַכֹּל אֵין לִי שׁוּם הֲבָנָה.
הַשְּׁלָטִים מִכָּל עֵבֶר מַצְהִירִים בְּעֲנָק: בְּיַחַד נְנַצֵּחַ, הָעֹרֶף חָזָק רַק שֶׁהָעֹרֶף - עָיֵף וְהַבְּיַחַד - מְזַיֵּף לֹא נוֹשׁמת סָדִיר שָׁבוּעוֹת לְפָחוֹת, הַכַּדּוּרִים בָּאֲוִיר, הַזְּרוֹעוֹת נִמְתָּחוֹת, מִתְאָרְכוֹת, נִמְשָׁכוֹת עַד לְסַף שִׁגָּעוֹן, כִּי בָּבּית - אֲני רְצוּעַת הַבִּטָּחוֹן.
אָז תִּפְקְחוּ אֶת הָעֵינַיִם תְּחַפְּשׂוּ אֶת הַמַּבָּט תִּסְפְּרוּ גַּם אוֹתָנוּ, כָּל אַחַת וְאַחַת, רַוָּקוֹת, נְשׂוּאוֹת, כֵּן אוֹ לֹא אִמָּהוֹת אֲנַחְנוּ לֹא בַּחֲזִית, אֲבָל כל כך נִלְחָמוֹת.