הוצאות מחודשות הן רק לא רק אפשרות טובה לרענן את התקליטייה הביתית (ולשפר את המאזן של חברת התקליטים) - הן גם דרך לא רעה בכלל לבדוק כיצד אלבומים מסוימים עמדו במבחן הזמן. דוגמה נהדרת לאלבום שמסמן וי ענק בסעיף הזה הוא Station To Station של דייויד בואי, שיזכה בהמשך החודש למהדורות חדשות על גבי תקליטי ויניל לרגל יום הולדתו ה-50. ולמרות שהוא לא נחשב לרוב בין חמשת האלבומים הגדולים של בואי שחייבים להחזיק בבית או לפחות להאזין להם פעם אחת בחיים, זוהי בהחלט יצירת מופת ששווה להכיר.
2 צפייה בגלריה
דייויד בואי בתקופת "הדוכס הלבן הרזה"
(צילום: Central Press/Hulton Archive/GettyImagesIL)
בעשור שחלף מאז שבואי עזב אותנו במפתיע בגיל 69, יומיים בלבד לאחר שהוציא את אלבום הרקוויאם המצמרר שלו, Blackstar, יורשיו וחברת התקליטים שלו עשו ככל שביכולתם על מנת להנגיש ולהפיץ את היצירה שלו, בפורמטים פיזיים ובשירותי הזרמת המוזיקה. נראה שכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו יצאה מחדש לאורך עשר השנים האלו, כולל קופסאות מקיפות (לעיתים מדי), הופעות חיות מתקופות שונות ואפילו אלבומים שבואי החליט לגנוז בזמן אמת.
אצל בואי, Sound and Vision הוא לא רק שם של שיר מפתח מאלבום המופת שלו Low. זו הייתה תפיסה הוליסטית, והמראה והסאונד השתנו אצלו כל אלבום-שניים, בהתאם לתקופה. באמצע שנות ה-70 בואי היה בין שתי תקופות מדוברות וחשובות יותר בקריירה שלו: בין ימי הגלאם החללי של זיגי סטארדסט מתחילת העשור ובין התקופה הברלינאית של שלהי העשור. למעשה בואי היה אז בשתי תתי-תקופות: ימי ה"פלסטיק סול" הקצרים של האלבום Young Americans מ-1975, שבו הוא שיתף פעולה עם ג'ון לנון בשיר Fame, ולאחר מכן בשנה שבה הסתובב תחת הכינוי "הדוכס הלבן הרזה" והקליט את האלבום Station To Station.
אחרי שבואי זנח את הגלאם-רוק, הוא רצה לגלות את אמריקה, וקיווה שגם היא תגלה אותו. השיר Fame זכה אמנם להצלחה, אך אלבום הסול המלא של בואי מאותה שנה התקבל ברגשות מעורבים. זה לא ריפה את ידיו ובואי רץ לפרויקט הבא שלו. בתחילת 1976 בואי כבר לא היה רק עוד כוכב רוק מצליח, אלא גם שחקן קולנוע מבטיח הודות לתפקידו בסרט המדע בדיוני "האיש שנפל מכוכב אחר" שכמו נתפר למידותיו. בואי תכנן גם להקליט את פסקול הסרט, אך לבסוף ירד מהעניין. הוא היה מותש מעבודה ומחוק מקוקאין, או להפך. למרות כל אלו, הוא הציג באלבומו העשירי את אחד משיאיו כיוצר וכמגיש שירים.
לפחות על הנייר, Station To Station לא נהנה מתנאים אופטימליים שיהפכו אותו בהמשך לאלבום אגדי באמת, ולפריט חובה לכל מי שמבקש להכיר לעומק את הפנים המשתנות תדיר של בואי. הוא קצר (פחות מ-40 דקות, כשרק שיר הנושא תופס למעלה מרבע מאורכו). הוא אמנם מכר אז לא רע, אבל לא הוליד להיטים בשרשרת, ואפילו העטיפה שלו - שנלקחה מפריים מהסרט, ובואי התעקש שהיא תיצבע בשחור-לבן - נחשבת לפחות אייקונית מאלו שפיארו אלבומים דוגמת Ziggy Stardust או Aladdin Sane. כל הנתונים היבשים האלו די מתבטלים ברגע שמתחילים להאזין לששת השירים שמרכיבים את האלבום.
בדומה לשם האלבום, גם בואי של ראשית 1976 עבר בין תחנות. רגל אחת שלו ניצבה חזק בימי הדוכס הלבן הרזה, בעוד השנייה כבר שולחת למאזין רמז מטרים על טרילוגיית האלבומים שבואי ישלים עד לסוף העשור בברלין החצויה והאפלה. שיר הנושא נפתח עם השפעות אלקטרוניות מקרפטוורק הגרמנית וציטוטים מניטשה ומהקבלה ("From Kether to Malkuth"). אחרי הפתיחה המרהיבה, מגיע Golden Years, הלהיט הגדול שיצא מכאן, שיועד במקור לאלביס פרסלי. רק שהמלך החליט לוותר עליו והפסיד. הדוכס, ובעיקר אוהדיו, זכו באחד מהרגעים היותר מזהירים של בואי בסבנטיז, ובכלל.
חלק גדול מהקרדיט ומההנאה שבהאזנה (מחודשת או ראשונה) ל-Station To Station מגיעים לחבורת הנגנים המשובחת שהמפיק הארי מסלין כינס כאן: קרלוס אלומר וארל סילק בגיטרות, הבס הנהדר של ג'ורג' מארי והתופים הבשרניים של דניס דייוויס (Word on a Wing ו-Stay הן הדוגמאות הכי בולטות), כמו גם פסנתר ההונקי-טונק הנהדר של רוי ביתן שמתחבר יפה עם הסקסופון של בואי (TVC15).
האלבום נחתם עם קאבר ל-Wild is the Wind שהפך לקלאסיקה בפי זמרת הג'אז נינה סימון, שאותה פגש בואי במהלך שהותו בלוס-אנג'לס, העיר שבה הוקלט האלבום. בואי הקליט קאברים עוד לפני Wild is the Wind, והוא עשה זאת גם בהמשך, אך אם צריך לבחור את הקאבר האחד שבו הוא סיפק ביצע קאנוני שמתקרב למקור - וכמעט עולה עליו - זה כנראה השיר.
יובל שנים אחרי שהופיע לראשונה, Station To Station נותר אלבום חובה לכל חובב בואי מתחיל או מתקדם. מי שכבר מכיר את היצירה הזו ישמח להעביר עליה סיבוב נוסף. אלו שעדיין לא, מוזמנים לגלות עכשיו את אחד מהפרקים היותר יפים והפחות מוכרים ביצירה של האיש שכבר עשר שנים נמצא רחוק מאיתנו, אבל המוזיקה שלו ממשיכה להיות קרובה.
