על פניו מדובר בפרדוקס. הסרט "חמצן", שיצא לאקרנים בסוף השבוע בכיכובה של דאנה איבגי, מביט במלחמה וצבא דרך עיניים של אמא מודאגת ואפשר להגדיר אותו כבעל אג'נדה אנטי-מלחמתית. אלא שבאופן מוזר המלחמה האחרונה היטיבה עם צילומי הסרט, או יותר נכון עם סצנה אחת בולטת: דאנה איבגי בתפקיד ענת, אמא שהבן שלה בחר לדחות את השחרור מצה"ל כדי לקחת חלק במלחמה מתהווה, הולכת לחפש אותו בשטח הכינוס, שם היא מנהלת דיאלוג מעניין עם טנק שמפציר בה להסתלק משם.
חמצן – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
חלק-הארי של צילומי הסרט, שיצרה נטעלי בראון, הסתיים ביולי 2023, "אבל היו כמה דברים שלא צילמנו כי היה קשה עד בלתי-אפשרי להשיג טנק לפני 7 באוקטובר", חושפת איבגי בראיון ל-ynet. "ופתאום התחילה המלחמה והיו כל כך הרבה טנקים בכל מקום. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להגיע לשטח כינוס ולדבר עם כמה אנשים. יש סצנה שלמה שאני מסתובבת בין טנקים וברקע שומעים כל דקה פיצוצים אמיתיים לגמרי".
זה לקח יותר משנתיים עד שיוצרי הסרט הרגישו שאפשר לשחרר לקהל הישראלי סרט שעוסק במלחמה - כזה שמשולבות בו אזעקות וירידות בהולות למקלט, שאחת מהדמויות בו הלומת-קרב, שחטיפה של חייל היא אחד ממנועי העלילה שלו. "חמצן" הוא עדיין לא סרט קל לצפייה במציאות הנוכחית של ליקוק הפצעים, "אבל עכשיו יש בסרט הזה מקום חזק של ריפוי. זאת כבר לא הדחיפות שהיתה קודם אלא חמלה והכלה. עכשיו אפשר לתת את הבמה לקול הזה של האמהות", מאבחנת איבגי.
ענת היא חובבת שירה, בת למשחרר ירושלים, יקי שחר, גיבור ישראל פוסט-טראומטי. היא המתינה בסבלנות שלוש שנים עד שהבן יקיר לה, עידו (שמגלם בן סולטן) ישתחרר מהצבא והם ייצאו לטיול משותף בהודו. אבל ביום שבו הוא אמור לצאת לחופשת השחרור הגזרה מתחממת ופורצת מלחמה. כשהתוכניות משתנות ענת מרגישה שהיא מיצתה את האמהות מז'אנר "קולה של אמא", זאת שמרימה למיליטריזם. בעזרת יעל, בת הזוג של אבא שלה (שמגלמת נורית גלרון), היא לוקחת את העניינים לידיים ומוודאת שהצאצא שלה לא ימצא את דרכו לשדה הקרב. אמירה חתרנית בסטנדרטים ישראליים, במיוחד מישראל שהיא בית ההפקות של "טוב למות בעד ארצנו".
8 צפייה בגלריה
לוקחת את העניינים לידיים. דאנה איבגי ובן סולטן, מתוך הסרט "חמצן"
(צילום: איתי מרום, באדיבות בתי הקולנוע "לב")
כאמא לשני ילדים, מיכאל-אלישע בן ה-12 ואוריה-דוד בן ה-7, ולמרות שהיא מורגלת בגילום דמויות הארדקוריות, איבגי לא מיהרה לזנק אל דמותה של אמא, שלתחושתה עומדת פסע מלשכול את בנה היחיד. "כששמעתי את הנושא בהתחלה נרתעתי", היא מודה, "הדברים שאני בוחרת לעשות נכנסים לי לחיים ולנשמה, אז אני לא מכניסה לשם דברים שאני לא צריכה. אולי פעם, כשהייתי קטנה, אהבתי הארדקור, כנראה שהייתי צריכה יותר זעזועים. אבל בואי נגיד שאם התסריט היה בנושא הזה אבל שונה מבחינה עלילתית, אם לא הייתה פה האופטימיות והעוצמה של לקיחת הדברים לידיים, אם זה היה 'אשה בורחת מבשורה' אול דה וויי, אני לא חושבת שהייתי יכולה בתקופה הזאת לעשות כזה תפקיד. יש הרבה גלישות מהסרט הזה למציאות שלי".
מה למשל?
"נתחיל מזה שאף פעם לא שיחקתי את הגיל האמיתי שלי עד עכשיו. תמיד עשר שנים אחורה מינימום. רק עכשיו מתחילים קצת לגרד לי בתפקידים את ה-40. כשרצו לפגוש אותי לגבי הסרט, נטעלי שאלה: 'היא לא בת 16?', כי זה מה שאנשים זוכרים ואולי גם בגלל שאני באמת בן אדם אינפנטילי. אבל זה כבר לא ישתנה, אני תמיד אהיה ילדותית.
"בן (סולטן) הזכיר לי מאוד את אחי. יש לי אח שנולד כשהייתי בת 14 וברגע שהוא נולד, נהייתי אמא שלו. אני ואמא שלי היינו בזה יחד. בעלה השני היה רב של ישיבה והיה מגיע בעיקר בשישבת, אז אני והיא גידלנו את אחי ואחותי, שנולדה שנה אחריו. היא סמכה עלי ושיתפה אותי בהכל, כמו שזה אמור להיות.
"כשנולדו הילדים שלי אמרתי: 'אני יודעת מה לעשות, אני יודעת איך זה להיות אמא'", היא ממשיכה. "מסביבי אמרו לי שרק נדמה לי, אבל כשנולדו הילדים אמרתי: 'כן, ידעתי', כי העוצמה של הרגש שהרגשתי כלפי אחים שלי הבהירה לי איך אני הולכת להרגיש כלפי הילדים. היום שניהם יותר גבוהים ממני ויותר חכמים ממני, אז היום אנחנו קצת יותר אחים. ובן, איך שנפגשנו משהו בו זרק אותי לאחי, והוא הבן שלי עד היום. מתקשר אלי להתייעצויות ואני מאשרת בנות זוג".
יש לך גם חיבור לנושא הצבא?
"לגמרי. גם אחי היה שנים בקבע, בסיירת גבעתי, הוא עוד היה בצבא בזמן שצילמנו את זה. זה נפל לי במקום הכי 'סופט' בתוך הנפש והגוף שלי, כמו כפפה ללב. מהיום שהוא התגייס הייתי שם. בכל פעם הוא בא לעשות לי שיחה של 'נראה לי שאני הולך לחתום עוד', והוא כאילו מתייעץ איתי אבל לא באמת, הוא פשוט מנסה שאני אתחרפן פחות. וזה נמשך ונמשך האירוע הזה, ואני מנסה להגיד לו: 'מספיק, עשית מספיק, תראה כמה כבר נתת.
"אני רוצה שהסיפור הזה ייגמר, אנחנו כבר חמש-שש שנים אחרי ואני רוצה לנשום כמו שצריך. אבל אצל אחי זה עניין של שליחות. הוא גדל כילד מאוד דתי, חרדי. הוא לא חי את סגנון החיים הזה היום אבל הוא אדם מאמין ויש לו ערכיות. הוא אומר שמישהו צריך צריך להוביל את החיילים שלו והוא רוצה שזה יהיה הוא. זה להיות שם בשביל החברים שלך, ומבחינתם הוא לא יעזוב את האנשים האלה. ככה זה גם ב'חמצן'".
גלרון (74), שקריירת המשחק שלה נשארה משנית למוזיקה אבל התאפיינה בכישרון רב, מספרת שהתסריט החזיר אותה שנים אחורה, לשנים בהן הפכה לאם בפעם הראשונה. "כשילדתי את עומר, שהיום בן 40", היא אומרת, "כתבתי את השיר הראשון שלי שהופיע באלבום 'משהו בלבבה'. קוראים לו 'קשר השתיקה'. אני זוכרת שהבן שלי החזיק עם השיניים את השולחן-זכוכית בסלון ואמרתי לעצמי מאיזו זווית הוא רואה את החיים.
"השיר אומר 'כה גבוהים החיים מזוית מבטך, ידך הקטנה בידי, אתה לא תראה את ידי האחרת מחפשת את ידה של אימי. כי זהו קשר השתיקה בחרדה'. זה טקסט שהוא כל כך הסרט הזה, וזה חי איתנו מאז שאנחנו הופכות לאמהות. קשה לי להגיד את המילה 'חרדה', אבל זה סוג של דריכות, בעיקר בישראל בגלל הסכנות שסובבות אותנו".
מה שמיוחד בסרט זה שהוא מביא את נקודת המבט הספציפית של אמהות, ולא רק של אנשים פציפיסטים באופן כללי.
איבגי: "ענת הדמות שלי היא לא פציפיסטית בכלל, היא דור שני למשחרר ירושלים וכל האתוס הזה זורם לה בדם. בלי לחשוב יותר מדי היה ברור לה שהוא יילך, ואבא שלה סידר לו להיות בסיירת למרות שהיה יכול להוריד פרופיל. ופתאום עוברות שלוש השנים שהיא תוכנתה אליהן, ואין לה יכולת להכיל עוד נשימה מהדבר הזה. זה הופך למקום הרבה יותר קמאי וחייתי - זה הילד שלי ואני לא אתן לו למות. אני אעשה הכול, אני אגרום לו לשנוא אותי ואני לא אתן לו למות".
אמירה בוטה, ברחוב הישראלי.
"זה חתרני כי אנחנו חיות במקום שההקרבה הזאת מובנת מאליה. זה פסיכי, וזה קיים מהרגע שהמדינה הזאת קמה. יש בסרט את הסצנה של הדפיקה בדלת. אמא ששומעת דפיקה בדלת. כולם יודעים מה המשמעות של זה. אבל אחרי שחווים דבר כזה אומרים: 'די, לא אכפת לי מכלום'.
"חווינו את זה מאוד חזק עם כל החטופים. אני יודעת שלי ולרוב האנשים סביבי פשוט לא היה אכפת מכלום - תחזירו אותם הביתה, אי אפשר לנשום, אי אפשר לחיות. תחזירו אותם. לא מעניין אותך שום דבר אחר. הכאב הזה שיש שם ילדים של הורים, לא משנה באיזה גיל הם, ומבוגרים שהם הורים של מישהו שצריך אותם, זה הפך להיות דבר מאוד אישי שנלקח מכל המדינה. פתאום זה הפך לתחושה קולקטיבית".
זה שיח שהיה על הסט?
גלרון: "פה ושם, כן. אבל רק כשראיתי את הסרט מתחילתו עד סופו הבנתי הכל. פתאום זה נתן לי בוקס בבטן, בעיקר הסוף. ואני אוהבת את זה שהתפקיד עצמו פותח משהו. המשפט שאני אומרת לה, שהיא השפויה היחידה פה, זה משפט שנותן תמיכה של אשה באשה, אמא באמא. זה שאני משתפת איתה פעולה ונותנת לה תמיכה נשית מצא חן בעיניי"
"כשאנחנו גדלנו, האם מישהו עצר לשאול את עצמו אם זה נכון לחנך ככה?"
עם מאזן הגירה שלילי – יותר אנשים מהגרים לחו"ל מאשר לארץ - וסקרי דעת קהל שמבהירים שאחת הסיבות לעזיבה הוא המצב הבטחוני והפוליטי, אפשר להבין את האמביוולנטיות בקרב מי שנשאר מאחור. גלרון ובעלה, רפי רשף, מטפחים שישה נכדים ששלושה מהם גרים בניו יורק בשמונה השנים האחרונות, "והמרחק קשה מאוד", היא מודה. "קצת יותר קל היום עם הטכנולוגיה, אבל איפה יש להם סבלנות לשבת מול המחשב ולדבר? אנחנו תמונה על מסך. אנחנו נוסעים לשם לפחות שלוש פעמים בשנה, אבל זה לא ממלא.
"גם לנו, כסבתא וסבא, מאוד קשה כי הם אמריקאים. הם מקבלים חינוך אמריקאי לשמחתי, וזה חינוך מאוד עשיר לעומת מה שאני רואה על הנכדים שבארץ, אבל ההחלטה לנתק היא מאוד קשה. קצת מזכיר את ההורים שלנו שבאו מאירופה והתנתקו מההורים שלהם, השרשרת הזאת של הניתוקים והשורשים שמסתובבים בעולם ולא מצליחים לטעת שורש בשום מקום. זה נורא עצוב. אבל יכול להיות שכדי לחיות זה מה שצריך לעשות. אני כבר לא אעשה את זה, הילדים שלי עשו את זה".
איבגי, 43, בת יחידה לשני הורים שחקנים, עירית שלג ומשה איבגי. הם התגרשו כשהיא הייתה בת שנה וזמן קצר לאחר מכן חזרה אמא שלה בתשובה. את המשיכה למשחק איבגי מימשה כבר כשהיתה בת עשר, כששיחקה לצד אבא שלה בסרט "מלאכים ברוח". בגיל 17 כבר שיחקה בתפקיד הראשי והמאתגר ב"אור", שהעניק לה את פרס אופיר הראשון שלה. מאז היא רגילה להגיע לטקסים עם מועמדויות כפולות מינימום, ובארון הפרסים שלה עומדים כרגע שלושה פרסי אופיר, יותר מכל שחקנית אחרת בארץ. לפני יותר מעשר שנים היא נישאה לאיתמר שמשוני, מוזיקאי ויוצר שהכירה דרך חברים משותפים. היום הם מגדלים שני בנים בשכונת שפירא בתל אביב, ועד שיגיע היום שבו הם יתבקשו להצטרף לשורות הצבא, הם שומרים עליהם גם מסכנות אחרות כמו מסכים ורשתות חברתיות.
"הבן שלי בחטיבה ויש לו טלפון בטוח, לא חכם, כשר. טלפון של דתיים. יש לו שם הודעות רגילות, טלפון ומוביט. זהו. אנחנו מדברים על זה הרבה, מדי פעם הוא שואל שוב: 'למה אסור לי טלפון?', ואני אומרת לו שאני פשוט רוצה שהוא יהיה בן אדם חופשי. הוא מבין את זה ובעצמו כבר לא כל כך רוצה את זה.
"בהתחלה כשהוא נכנס לחטיבה הוא קצת דאג איך זה יהיה כשהוא היחיד שאין לו, עכשיו כולם מקנאים בו שאין לו נייד כי מסתבר שהם מקבלים מטלות שהן בטלפון. לא מבינה את העולם שבו למשרד החינוך נראה הגיוני לתת שיעורי בית בטלפון, הייתי על סף להוציא אותו מבית הספר בגלל זה. מה יש לכם? תוציאו אותם מהמסך! אני ממש רואה את ההשפעה של זה, החומרים הכימיים שמשתחררים במוח, את העצבים של אחרי".
גלרון: "אני שומעת את זה ופתאום אני מבינה כמה המודעות לגידול ילדים היום הרבה יותר גבוהה. כשאנחנו גדלנו, האם מישהו עצר לשאול את עצמו אם זה נכון לחנך ככה? מישהו פעם אמר את המילים 'עשיתי טעות'? לא היה עומק כמו שיש היום. היום אני יכולה להבין גם כמה אני שונה מההורים שלי, אבל אני חושבת שזה גם יחודי לדור הזה. הקרבה בין הדור שלי לילדים שלנו חזקה יותר מהקרבה בין הדור שלי להורים שלנו. כשאני מחפשת את אמא שלי בי היום, אני לא רואה את הדמיון".
מעניין איך הילדים האלה יגבילו את זמן המסך של הילדים שיהיו להם בעתיד.
איבגי: "אוריה רואה חברים שלו שאי אפשר לדבר איתם כשהם באים אלינו כי הפרצוף שלהם רק במסך. הוא כבר אמר לי שהוא חושב שאולי אף פעם לא יהיה לו טלפון חכם".
אוריה זה חתיכת שם, אפרופו מלחמה והקרבה.
"זה אוריה-דוד. סיפור ארוך. השם השני של מיכאל זה אלישע, על שם סבא של איתמר, השם מיכאל הגיע אלי יום אחד כשעשיתי שנ"צ, שמעתי כאילו מישהו אומר לי באוזן 'מיכאל'. בהיריון של אוריה הגיעו אליי המון שמות עם המילה 'אור' והחלטנו על אוריה. אמרתי שאני אשאל את אבא שלי אם הוא רוצה שהשם השני יהיה דוד, על שם אבא שלו. היה קשה לצפות אם הוא יתרגש מזה או שהוא יגיד שזה שטויות. הוא מאוד התרגש, ואוריה-דוד, הוא יביא את השלום הפנימי בתוכנו, הוא יחבר בין אוריה ודוד".
"יש סרטים שאני משחקת בהם שבסוף אני אומרת: 'תעיפו את הדמות הזאת מהחיים שלי, אני לא יכולה יותר'"
אקספיזם קולנועי הוא ממילא מותרות בימים בהם הקולנוע הישראלי עצמו תלוי על בלימה. במסגרת המחאה של שר התרבות, מיקי זוהר, על הזכייה של הסרט "הים" בטקס פרסי אופיר האחרון, והניסיון שלו להציג אלטרנטיבה שלדעתו יותר קולעת לרוח הישראלית, השיק השר את טקס פרסי ישראל לקולנוע. הטקס הממלכתי, שאמור להתקיים ב-30 בדצמבר בבנייני האומה, יעניק סך של מיליון שקלים לזוכים בקטגוריות השונות (100 אלף שקל לקטגוריה). אלא שכרגע נראה שפחות ופחות יוצרים מעוניינים לשתף פעולה עם האלטרנטיבה - פרישות של מועמדים או הכרזה שיתרמו את כספי הפרס לטקס פרסי אופיר יקשו על קיומו. בתגובה הסלים זוהר את המחלוקת והכריז על ביטול חוק הקולנוע (130 מליון שקל בשנה) ומימון האקדמיה לקולנוע, בטענה ל"רדיפה של שמאל קיצוני".
"זה עוד ניסיון לקחת את חופש הביטוי שלנו ולתת אותו לממשלה", מוחה איבגי. "אני לא רואה הבדל בין הנסיונות לסגור את כאן 11 או לעצור אנשים סתם כי הם עמדו ברחוב עם שלט. הכל לטובת אותה מטרה שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה היא. מנסים בכוח, מנסים לקנות בכסף, מנסים שזה ייראה 'לטובת העם'. תקציבי תרבות מצומצמים כל הזמן בטענה שאין כסף, אבל פתאום מסתבר שכשזה מתאים לאנשים הנכונים דווקא יש".
היית מושכת את המועמדות שלך אם היית מועמדת?
"כן, בטח. אני הראשונה שתשמח להכניס שינויים באקדמיה כדי לחבר אותה יותר לקהל, אבל לקחת את חופש הביטוי האומנותי ולהפוך אותו לשופר של הממשלה - יש לזה הרבה דוגמאות קשות לאורך ההיסטוריה שלא צריך אפילו לציין".
בלחבר לקהל את מתכוונת שתעשיית הקולנוע אליטיסטית?
"לא לא, בכלל לא. אני מתכוונת בעיקר לזה שתכלס האקדמיה והטקס שלה בעצם נועדו להרים לקולנוע הישראלי. נחמד לקבל פרסים אבל זאת לא המטרה, המטרה היא להרים לתעשייה. אבל איך אפשר להרים בלי שהקהל חלק מזה? אם הסרטים המועמדים הם סרטים שלא יצאו עדיין לקולנוע, הקהל לגמרי מנותק ולא מאוד אכפת לו מהעניין. יש המון דרכים לערב את הקהל אבל כרגע הכל מאוד פנימי בתוך התעשייה, והרבה יוצרים צעירים בכלל לא חלק מהאקדמיה".
דאנה, הצלחת להתנתק מענת אחרי הצילומים?
"יש סרטים שאני משחקת בהם שהם הארדקור ובסוף אני אומרת: 'תעיפו את הדמות הזאת מהחיים שלי, אני לא יכולה יותר', אבל זה לא היה המצב. היא השאירה אצלי את מה שצריך להישאר ומה שלא רלוונטי - נשר מעצמו".
ענת גם כותבת שירה, שזאת עוד נקודת השקה ביניכן.
"נכון, למרות שבהתחלה היה לי קושי משחקי עם זה. כל הזמן אמרתי לנטעלי שאני מרגישה פלצנית של העולם. בסצנה אחת אמרתי לה שאני מצטערת, אני לא יכולה, וזה באמת היה פחות נכון. כשמישהו מדבר איתך על משהו קונקרטי דחוף ואת פתאום מצטטת שיר זה כבר הופך לקומי. אז אפשר להגיד שהיא סאחית, שזה גם משהו שאני לא חושבת ששיחקתי אי פעם".
סיפרת לא פעם שהקריירה המוזיקלית שלך, למרות שהיא לא בחוץ כמו המשחק, מאוד יקרה ללבך. את עדיין כותבת?
"תמיד. אני מוציאה בעוד חודשיים אלבום שני, עשר שנים אחרי הראשון. לא תמיד הייתי סגורה לגבי אם בא לי על החשיפה הזאת, שיידעו עליי את כל מה שאני כותבת בשירים. להוציא שירים זה משהו מאוד אינטימי, וכשאת כותבת שיר את לא חושבת אם בא לך לחשוף את זה או לעמוד ולבצע את זה מול אנשים, אלה דברים שמגיעים.
"אני מרגישה שממילא דרך הדמויות שאני משחקת אנשים יודעים עליי הכל, אבל הם לא יודעים מה באמת שלי ומה לא. הפעם החלטתי שבא לי להיחשף כי את השירים באלבום הזה כתבתי כעזרה לעצמי בקטע של התמודדות, ויש בו הרבה ליטופים שהרגשתי שאני צריכה ואני אשמח להעביר הלאה, לאנשים אחרים. בסופו של דבר יש הרבה אגו בלא לרצות להיחשף, לשמור פאסון. ובסך הכל באנו להשתחרר, שחקנים, בואי, ליצנים.
"השירים זה משהו שמתרחש", היא מוסיפה, "אין לי שליטה עליו. כשהייתי יותר צעירה הייתי יותר קפוצה, רק סרטים של מיכאל הנקה ורק פרוג-רוק. אם היית מביאה לי שיר מתחת ל-20 דקות - עופי מפה. פספסתי את כל הראפ של הניינטיז כי זה הושמע ב-MTV, אבל בתוך-תוכי אני תמיד סאקרית של מייקל ג'קסון. תראי מה עשיתי ב'זמר במסכה', ה'סופגי' היא הריבה הרכה שבתוך הלב שלי שרוצה לעשות את 'מאסט האב בין לאב'".
שהביא לך את המקום הראשון בעונה האחרונה. נהנית?
"בטירוף, אחד הדברים שהכי נהניתי בהם אבר. הרגשתי כמו כשהייתי ילדה והייתי עושה הופעות לדודות, אז אלה השירים שבחרתי. השירים והחיקויים של מריה קארי, משם התחלתי, לפני שנהיה לי את הקול הזה שיש לי היום, שאין לי מושג באיזה שלב זה קרה.
"בהתחלה כשהאופציה עלתה אמרתי שברור שאני לא יכולה לעשות ריאליטי, אבל איתמר אמר לי: 'את חייבת לראות את זה, את תעופי על זה', ובאמת זה היה אדיר. זה היה כמו לשחק כי המצאתי לה דמות, לסופגי. היא השתלטה עליי גם עם התנועות ובחירת השירים שלה. אני זוכרת שבחרנו שיר לגמר וברגע האחרון רציתי לשנות אותו. ואני הכי הטיפוס שלא רוצה לעשות דרמות ולא להטריח, התקשרתי אליהם ואז סופגי לקחה את הטלפון והיא אמרה לי להגיד: 'תקשיבו זה לא השיר. כבר הקלטנו אבל זה פשוט לא מתאים לדמות'".
מה הייתה הבחירה הראשונה?
"הקלטנו שיר מאוד ג'אזי, דברים שאני הצעתי בהתחלה והם אמרו שאם אני רוצה לעבור לשלב הבא כדאי שאני אתחיל לעשות פופ. אבל מתוך הצילומים עלתה סופגי שאוהבת קיטש, ושהכל גדול, והבנתי שהיא לא תעשה את הג'אזי הזה. היא רוצה לעשות מריה קארי. זהו, אמרתי את זה. והם זרמו איתי למרות שכבר לא היה זמן להקליט עיבוד, הקלטנו רק אותי ופסנתר - וככה עשינו את זה בגמר".
אז קיבלת שטיפת מוח מסופגניה.
"סופגי יודעת מה היא אומרת, אני צריכה קצת יותר סופגי בחיים כי לא אכפת לה מכלום, היא כל כך בת. הלוואי עליי קצת יותר סופגי. היא יודעת מה היא רוצה. והכל ברוך, אבל אי אפשר להזיז אותה. היא אחת הדמויות היותר כיפיות ששיחקתי".
