כבר 16 שנים שני אטיאס סוחבת עמה תחושת החמצה אחרי ששירותה הצבאי הופסק בשל מצבה הרפואי. צה"ל מלכתחילה לא רצה לגייס אותה בגלל בעיה במערכת החיסונית שעלולה להוביל לדלקת קרום המוח, כפי שקרה לאחותה מורן אטיאס.
אבל שני נאבקה. במשך למעלה משנה היא ניסתה להשיג את כל האישורים הדרושים כדי לבצע את חובתה האזרחית. "אחותי ואחי חלו בדלקת קרום המוח לפני הצבא ואני מבינה למה הוחלט לא לגייס אותם, אבל אני? אצלי זה רק היה חשש שזה יקרה, אז לא הייתה שום סיבה שלא אתגייס. הגעתי לוועדה כולי בת 17 חוצפנית, יושבת מול קצינים עם 'פלאפלים', אז עוד לא הבנתי את החשיבות של הדרגות, וטרקתי להם את הדלת בפנים. חצופה כזאת, אבל המטרה הייתה חשובה לי מאוד. כעסתי מאוד שלקחו ממני את החלום הזה".
איך הצלחת בסופו של דבר להתגייס?
"הלכתי לאחד הפרופסורים הבכירים, מישהו בעל שם עולמי שכתב מפורשות שאפשר לגייס אותי, ואכן התגייסתי במסלול של תומכת לחימה לקורס מ"כיות. הייתי חיילת מצטיינת, כמו שאני אוהבת עם השאפתנות והפרפקציוניזם שלי, ואז, משהו כמו שבועיים לסיום הקורס - בום, דלקת קרום המוח. כל מה שלא רציתי שיקרה. מצאתי את עצמי מאבדת הכרה. כשפתחתי עיניים ראיתי מולי את ההורים שלי עם מסכות ואני בכלל בבית חולים. אני מספרת את זה עכשיו ויש לי צמרמורת. איזו החמצה בשבילי".
את קורס המ"כיות אטיאס לא יכלה לסיים, אבל היא הספיקה לסגור מעגל מול המפקדים שלה. "היה לי חשוב להגיע לשבירת דיסטנס עם המפקדים, באתי עם אינפוזיה. זאת אחת הסיבות שהחלטתי לעבור כל כך מהר לארצות הברית. לא יכולתי לראות אנשים במדים שמגשימים חלום ואני לא יכולה לעשות את זה. רציתי במקור לטוס ללוס אנג'לס כשאני אחרי קצונה, בגיל 23 כזה. זה יושב אצלי עד היום".
מאיפה זה בא? ציונות? אתגר אישי? חוויה?
"קודם כל ציונות, חד משמעית. דבר שני, זה אתגר שאין שני לו. בחודשים הבודדים ששירתי בצבא - השתניתי. זה אתגר פיזי, נפשי, מנטלי, אלה דברים שלא עושים עד שמגיעים לצבא. זה הכין אותי לחיים בלוס אנג׳לס, נתן לי כלים למירוץ הבלתי נגמר הזה".
מה את חושבת על מי שיכול להתגייס ולא עושה את זה?
"בי אישית זה בער, אני חושבת שאם אתה חי בישראל, אתה בקו הבריאות פיזית ונפשית - ויכול לתרום את חלקך בין אם זה כלוחם בשטח, כטבח או כזמר, אז תעשה את זה. זה חלק מלחיות בארץ ישראל היפה, דבר שאין שני לו, ולפחות בחוויה שלי, אני קיבלתי יותר ממה שנתתי".
"סרבתי להכיר בכך שאני חיה בלוס אנג'לס"
הציונות כפי שעולה מדבריה של שני אטיאס היא חלק משמעותי בחייה גם היום, כשהיא בת 34 וסוגרת למעלה מעשור בלוס אנג׳לס הרחק מבית הוריה בחיפה. בביתה בארה"ב, שם היא חיה עם תום, ישראלי מחיפה שהכירה בארה"ב, מקפידים לדבר בעברית. הבת הגדולה אליה (4.5) הלכה למעון של ישראלים וגן יהודי, וגם הבן עילאי (שנה וחודשיים) התחיל במסלול דומה.
"במשך עשור סירבתי להכיר בכך שאני גרה בלוס אנג׳לס. מבחינתי זה היה אני 'חיה בישראל ועובדת בארה"ב'. כל הזמן אמרתי שלא אגדל ילדים מחוץ לישראל. זה היה 'אני ציונית וישראלית'. שום דבר לא הזיז אותי מזה. רציתי בן זוג ישראלי, לא הספיק לי יהודי אמריקאי. היו לי תנאים כדי להגשים ולהוכיח את הישראליות שלי קודם כל כלפי עצמי. ואז כשרוב התנאים סומנו עם 'וי', אמרתי לעצמי: 'היי, אני אוהבת את החיים כאן, ויש לי פה המון בני משפחה׳. יש לי פה דודים ובני דודים, אחותי וחמותי כאן. מה שכן, אם לא הייתה לי את המעטפת הזאת, אני לא יודעת אם הייתי נשארת כאן".
"הסוכנת שלי פיטרה אותי אחרי לידה. זה היה קשה. הלידה הראשונה שלי הייתה חוויה מאוד קשה, גם בקורונה, גם התינוקת הייתה בטיפול נמרץ במשך שבוע ואז אני צריכה לגלות שהסוכנת פיטרה אותי. לא האמנתי שזה קורה לי"
למרות כל המעטפת המחממת, אטיאס מרגישה את המרחק מהוריה. "כשאני רואה את ההורים שלי מביקור לביקור, אני מבינה את ההשלכות על הזמן שעבר. דווקא כשיש לך ילדים קטנים אתה יותר שם לב לזמן כי הם עוברים תהליכים. מתחילים ללכת, לדבר, עולים שנה בגן וכאלה. בהקשר של ההורים שלי זה מבאס אותי וכואב לי. אין פעם שאני נפרדת מההורים ואבא שלי לא בוכה את חייו. זה מאוד קשה לי אז אני משתדלת להגיע כמה שיותר. כשיש בלת"מים אני מגיעה לארץ לבד לכמה ימים. במאני טיים אנחנו שם בשביל ההורים שלי".
הביקור האחרון של אטיאס בישראל היה לטובת חתונה של חברה. היא ביקשה להישאר כמה ימים נוספים עם ההורים - ומצאה את עצמה בארץ במהלך מלחמת 12 הימים עם איראן. "נשארתי כאן עם הבן שלי. אמרתי לבעלי תחזור עם אליה הבת הגדולה - ואני אהיה כאן. פתאום התחילה המלחמה ואני עם תינוק בן פחות משנה, עולה ויורדת מהמקלט כי להורים שלי אין ממ"ד בבית. כן הרווחתי הרבה כוסות קפה עם ההורים שלי. הייתי איתם מהבוקר עד הערב ממש כמו כשהייתי גרה איתם ואולי אפילו יותר. בסוף כבר לא יכולתי עם המרחק מהגדולה שלי, אז עזבתי את הארץ דרך טאבה".
את הקריירה שלה בארצות הברית התחילה אטיאס עם התקף חרדה דווקא בשדרת הכוכבים של הוליווד. "שבועיים לפני שסיימתי ללמוד משחק שם, פתאום הבנתי שזה המבחן האמיתי שלי - מה עכשיו? אני בארץ זרה, איך אני מוצאת סוכן? איך אני בכלל מוציאה אישור עבודה? מה אני עושה לעזאזל? איך ממשיכים מכאן? התחלתי לרוץ על שדרות הוליווד עם התקף חרדה, תחושה שאני בורחת כל עוד נפשי בי".
היית לבד?
"חבר מהלימודים רץ אחרי לוודא שהכל בסדר, אבל מאוד פחדתי".
ואיך באמת מתגברים על כל הפחדים האלה? איך בכלל מתחילים?
"האמת שרציתי לחזור לארץ. הבנתי שאני כבר תואמת גיל עם כל החברים שלי שסיימו את הצבא, ואז אמרו לי שאם אסיים את הלימודים ברציפות, אקבל אישור עבודה לארבעה חודשים. זה מה שעשיתי. לאחר מכן, נסעתי לביקור בארץ ואמרתי שאם אני כבר פה, לפחות אפגש עם סוכנים. חתמתי בסוכנות הראשונה והאודישן הראשון היה ל'גאליס'.
"כשהודיעו לי שעברתי את האודישן הראשון ושיש לי מחר מאצ'ינג, הייתי באיטליה בביקור אצל מורן. איכשהו הצלחתי לסדר את זה - ועברתי".
על הצילומים ל"הפיט": "כולם נגעו לי בבטן חשבו שזה כרית, וכשאמרתי שאני באמת בהיריון מתקדם נפלה להם הלסת"
מרשים. התקבלת לתפקיד באודישן האמיתי הראשון שעשית?
"כן, אבל אחר כך קיבלתי מספיק סירובים. היו עליות ומורדות, אל תדאג. הצטלמתי לשתי עונות, שכרתי דירה בתל אביב וכשחזרתי לארה"ב, הסוכנת בארץ סידרה לי פגישה עם סוכנות אמריקאית. בזכות 'גאליס' היו לי חומרים להראות להם וקיבלתי אישור עבודה רשמי לשלוש שנים".
לדלג בין סטים לבייביסיטר
אם החיים בלוס אנג'לס נשמעים זוהרים, אטיאס כאן כדי להחזיר אתכם למציאות. כך למשל גם כשכבר קיבלה תפקיד אורח בסדרה פופולרית כמו NCIS, היא קיבלה עליו לא הרבה יותר מ-5,000 דולר, והמשיכה להתפרנס כמוכרת בחנות בגדים וכבייביסיטר שמרוויחה 15 דולר לשעה.
זאת אומרת שבארץ את כוכבת ילדים שמשחקת ב"גאליס" ובארה"ב את עושה בייביסיטר לפרנסתך?
"כן, ואספר לך יותר מזה - חברה הציעה לי לעבוד איתה במכירות בעגלות. אמרה לי שבחודש אסגור חצי שנה של פרנסה. אמרתי שאין לי מה להפסיד, והלכתי. פתאום אני עוצרת אמא ושתי בנות, הילדות מתלחששות באנגלית ביניהן, ואומרות לאמא משהו. היא ניגשת אליי ואומרת לי 'את מגאליס?'. אמרתי מה הסיכוי? ואז הבנתי שאני צריכה עבודות בלי קהל כדי להימנע ממקרים כאלה. אז התמקדתי בבייביסיטינג".
מאז העבודה בעגלות והבייביסיטינג עברו כמה שנים טובות. אטיאס השיגה מאז תפקידים מעבר לים בסדרות פופולריות כמו "חסרי בושה", החידוש ל"מקגיוור", "עשרה ימים בוואלי" - והשיא תפקיד בסדרת בית החולים זוכת האמי "הפיט" של HBO Max שהגיעה לאחרונה לישראל.
"התחלתי את הצילומים כשהייתי בחודש שביעי", היא נזכרת, "הייתי שם עד לחודש תשיעי, שבועיים לפני הלידה. זה היה מדהים. ביום הראשון שהגעתי לסט של חדר המיון, הרגשתי שאני באמת בבית חולים. היו איזה 100 ניצבים. אדם שצלע באמת היה עם מוגבלות, דמות עם אוטיזם גילם שֿֿחקן שבאמת היה על הספקטרום, ודמות שאין לה קשר להריון (צוחקת) הייתה בהריון באמת - אני".
"הייתי אלופה בלא לדבר. אף פעם אין זמן להתבכיין. אין זמן לרחמים עצמיים. זה התפוצץ לי בפנים"
אטיאס מוסיפה כי ההיריון שלה משך את תשומת לב הנוכחים על הסט. "כולם נגעו לי בבטן חשבו שזה כרית, וכשאמרתי שאני באמת בהיריון מתקדם נפלה להם הלסת. ככל שעבר הזמן כבר צחקנו שאולי היום אני יולדת. זאת החוויה אולי הכי טובה שהייתה לי על סט. אנשים באמת מדהימים ומוכשרים, אין לי מילים. זה התחיל מזה שלקחו צ'אנס עם אישה שיכולה ללדת להם בסט, זה לא היה חלק מהדמות. הוסיפו את זה ואפילו לא הסבירו את ההריון שלי בסדרה. חשבו שזה ייתן עומק וטוויסט לדמות. מבחינתי שזאת הייתה החוויה המתקנת הטובה ביותר שיכולתי לבקש. בשנתיים האחרונות אני עובדת עם מנטורית מדהימה, קרן ידובסקי חירותי. כשהתחלנו לעבוד רציתי לשנות את הראייה שלי, לא לחשוב שהריון נוסף יגמור לי את הקריירה סופית ולהאמין שהפעם יהיה אחרת, רק לא דמיינתי שזה יתגשם בצורה כזאת מדהימה".
היום כשאת משחקת באחת מהסדרות המצליחות בארה"ב כרגע - מה את רוצה להגיד לשני עם התקף החרדה מתחילת הדרך?
"כל מה שאת צריכה זה להאמין בעצמך ולסמוך על עצמך".
האמונה כבתה לך?
"תמיד היה בי חוסר ביטחון וספק, אבל אחרי 12-10 שנה שאת מקבלת כל כך הרבה 'לא' והרבה 'כמעטים'. את חושבת ש'הנה התפקיד שישנה את החיים שלך' ואז זה לא קורה. היו נפילות בדרך כמו הסוכנת שפיטרה אותי אחרי לידה. זה היה קשה. הלידה הראשונה שלי הייתה חוויה מאוד קשה, גם בקורונה, גם התינוקת הייתה בטיפול נמרץ במשך שבוע ואז אני צריכה לגלות שהסוכנת פיטרה אותי. לא האמנתי שזה קורה לי. עד שהילדה סוף סוף איתי ותוך כדי שאני לומדת להיות אמא, היא פיטרה אותי. עברתי תקופה מאוד קשה. עוד הייתי בהלם של האימהות והסיטואציה שהילדה לא הייתה איתי מיד אחרי הלידה".
הלכת לטיפול?
"בזום, כן. פסיכולוגית ישראלית. דודה שלי אמרה לי את צריכה לעזור לעצמך - אמרתי שרק אני יכולה להוציא את עצמי מהדיכאון. כל הזמן חיפשתי את ההגדרות. הבנתי שאני לא בדיכאון שקשור לילדה או ללידה. כל השדים והפחדים שלי התנקזו לתקופה הזאת ואז בשבוע אחד כשהתעליתי מעל הסיטואציה הבנתי שזה היה מול עצמי. זה לא היה דיכאון אחרי לידה.
מתי זה השתחרר לך לגמרי?
״אחרי כמה חודשים, עשיתי מדיטציות והליכות. עשיתי גם סרט דוקו קצר עם סיפור הלידה שלי, כי הבנתי שאי אפשר באמת להעביר את התחושות האלה במילים. לקחתי צילומים מזמן אמת וזו הייתה תרפיה בשבילי. לכל אחת יש את סיפור הלידה שלה. אני הייתי אלופה בלא לדבר. אף פעם אין זמן להתבכיין. אין זמן לרחמים עצמיים. זה התפוצץ לי בפנים".
אם את מסתכלת אחורה - הייתה לך דוגמא מאחותך מורן, איך נראים חיים של שחקנית מעבר לים. למדת מזה משהו? זה נתן לך כלים?
"בילדות שלי ראיתי את מורן כדוגמנית וזה לא עניין אותי. דגמנתי מדי פעם, אבל זה הרגיש לי כמו יום כיף בתל אביב ולא ריגש אותי במיוחד. למשחק נחשפתי אצל מורן כשכבר החלטתי להיות שחקנית בעצמי. כשעברתי ללוס אנג'לס גרתי אצלה וראיתי את הדחיות וההצלחות. זה לא קל, אבל אני תמיד אומרת: אם את קמה בבוקר ויש משהו אחר שאת יכולה לעשות - תעשי אותו. אני פשוט לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר בחיים. זו ברכה וקללה".
האימהות תגרום לך לעשות דברים אחרים?
"הראייה שלי השתנתה. הילדים שלי כל כך קטנים כרגע ולא הגעתי לצומת הזה. אני מניחה שלא ארצה שהילד שלי יצפה בסצנת סקס שלי. לא ניצבתי עדיין בפני השאלה הזאת. כן הייתה לי סצנת עירום חלקי ב'חסרי בושה' אבל היא הייתה מאוד נערית. אבל סצינת סקס בחיים עדיין לא הייתה לי".
זה מכוון?
"אני יכולה להגיד לך שפעם אחת באיזה פרויקט הייתה סצינת סקס ואמרתי לבמאית שאני מרגישה שהיא לא מחייבת מבחינת התסריט. היא הסכימה איתי שאני לא צריכה להוריד את הבגדים. אני לא שוללת סצינת סקס ואני גם לא מייחלת לה. כשתגיע הצעה כזאת אשקול את זה, אחשוב על מה שמרגיש נוח לי ולמשפחה שלי".
