בתקופה הנוכחית שבה פסטיבלים בישראל מתקשים לקושש אורחים בעלי-שם, הצליח פסטיבל הסרטים בערבה שנפתח בשבוע שעבר לעשות את מה שהוא כמעט בלתי-אפשרי: להביא הנה את אחד הבמאים החשובים באירופה, סרגי לוזניצה, שסרטו החדש והמצוין "סיפורם של שני פרקליטים" יעלה על האקרנים בסוף השבוע הקרוב. מהערבה המשיך לוזניצה אל בית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שבו הוא מעביר כיתת אמן לתלמידי התוכנית הבינלאומית לקולנוע דוקומנטרי. לוזניצה, שכבר התארח בפסטיבל בעבר, אף נפגש עם הקהל בתום הקרנת סרטו שהתקבל בחום רב, והצפייה בו – הסרט מתרחש בתקופת הטיהורים של סטלין – עוררה תחושת מועקה שהעבר המתואר בו, שם בברית המועצות, הוא העתיד הלא-רחוק כאן.
לוזניצה בן ה-61, שנולד בבלארוס וגדל באוקראינה, ביים מספר סרטים עלילתיים, רובם הוצגו בישראל: "דונבאס" (2018) המורכב מ-13 אפיזודות אשר מתרחשות באיזור המריבה שבכותרת; "בתוך הערפל" (2012) המספק הרהור פילוסופי על ברבריות ואופורטוניזם בתקופת מלחמת העולם השנייה; ו"האושר שלי" (2010) על חוויות מסויטות שעובר נהג משאית בדרכו. אך בעיקר הוא במאי יוצא מן הכלל של סרטים תיעודיים המורכבים מחומרים ארכיוניים ועוסקים במשמעות המלחמה – מלחמת העולם השנייה, אך גם זו הנוכחית באוקראינה. כך, סרטו "היסטוריית הטבע של ההרס" (2022), על פי ספרו של ו"ג זבאלד, עוסק במכונת המלחמה ובדינמיקה של ההרס דרך חומר ארכיוני ממלחמת העולם השנייה. "באבי יאר. קונטקסט" (2021) מגולל את סיפור טבח היהודים שהתרחש באתר שבשם הסרט בספטמבר 1941, באמצעות ויזואליה ארכיונית שתוצאתה היא הרהור על יכולתו של הקולנוע לזכור. וזוהי רשימה חלקית בלבד מתוך פילמוגרפיה מעוררת-התפעלות.
מפגש השאלות-תשובות עם לוזניצה (שאותו היה לי הכבוד לנהל) נערך באולם סגור ביישוב ספיר הסמוך למתחם שבו מתנהל הפסטיבל - משום שהגשם, כמו להכעיס, ירד דווקא בערב ההוא. אחד הדברים המקסימים בפסטיבל, שזוהי מהדורתו ה-14, היא האפשרות של המבקרים בו לפגוש פנים אל פנים, לרוב בדרך לא-אמצעית, את האורחים שמגיעים אליו. בשנים קודמות כללו אלו את הבמאי הטורקי המהולל נורי בילגה ג'יילאן, את הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי ("הצעקה"), ואת המפיק זוכה-האוסקר ג'רמי תומאס ("הקיסר האחרון"). המפגשים האלה נערכים באוהל במתחם, שמשדר הכל חוץ מאשר רשמיות וריחוק. אבל גם המעבר לאולם לא ממש העיב על האווירה. הקהל העריך את נוכחותו של במאי שמגנה בכל תוקף חרם תרבותי. הוא עצמו סולק מהאקדמיה לקולנוע של אוקראינה זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה משום שהכריז כי הוא מתנגד לחרם על עמיתיו, הקולנוענים הרוסים, שהתנגדו וממשיכים להתנגד לפשעי משטר פוטין ("אסור לנו לשפוט אנשים על פי הדרכון שלהם", הכריז, "אפשר לשפוט אותם על פי מעשיהם"), ומשום שנתפס בעיני האקדמיה האוקראינית כ"קוסמופוליטי", כמי שמסרב לאמץ את הרטוריקה הלאומית האוקראינית, וכשולל את אחריותם הקולקטיבית של הרוסים למלחמה.
4 צפייה בגלריה
עצם הגעתו כמוה כהצהרה פוליטית. מימין: סרגיי לוזניצה ושמוליק דובדבני, פסטיבל קולנוע ערבה
(צילום: אמנון גוטמן)
העובדה שסרטו החדש עוסק בסטליניזם אינה מפתיעה. לוזניצה כבר יצר סרט ארכיונים, "הלוויה ממלכתית" (2019), שתיאר את הפרוצדורות האדירות סביב הלווייתו של שמש העמים, והוא עצמו התבטא נגד פוטין כמי ש"דוהר אל עבר הסטליניזם". נוכחותו של לוזניצה בערבה, כמו גם באוניברסיטה, הייתה - היום יותר מתמיד - הצהרה פוליטית שראוי היה שיותר אנשי תרבות ואקדמיה יפנימו אותה. ואולי אין מחמאה גדולה מזו: הגעתו של לוזניצה – שבוחר לעמוד מול חרמות אך גם לא להעלים עין מההיסטוריה – דווקא אל הפסטיבל בערבה. כי אם יש מקום שבו הקולנוע יכול להיות מרחב של שפיות, הוא נמצא כנראה כאן, תחת כיפת השמיים.
כאשר חזרה השמש לזרוח ביום המחרת, ואחרי סיור מהנה וטעים שערכתי בשדות הפלפלים של היישוב פארן השכן, ירד שוב הערב ועמו חזרו ההקרנות למתחם שליד צוקים, אל המסך הענק ואל הרמקולים שהדהדו ברחבי המדבר. הסרט הצפון-מקדוני "להזיז הרים" התגלה כממתק של ממש. סיפורו של נער כפרי שאביו מוציא אותו מבית הספר כדי שיעזור לרעות את הצאן (מה שמזכיר את פתיחת סרטם המופתי של האחים טאביאני, "פאדרה פאדרונה" מ-1977). אחמט, אותו נער, חולם להיות די.ג'יי (שמו המקורי של הסרט הוא "די.ג'יי. אחמט"), ודבר, כולל אביו העריץ, לא יעצור אותו. בנוסף, הוא מאוהב בנערה שכבר הובטחה לגבר אחר – מה שמסבך אותו עם הקהילה הגברית-מסורתית של הכפר.
אחד ההיבטים היפים בסרט שביים גאורגי אונקובסקי הוא השימוש האלגורי והפוליטי שהוא עושה במינרט, צריח המסגד, של הכפר ושילובו של המואזין המקומי שלומד לראשונה כיצד להשתמש במחשב וביוטיוב כדי לקרוא לתפילה. הצריח נהפך בהדרגה למקור של חתירה תחת הסמכות באמצעות הסאונד, מה שמוביל לסצנת השיא של הסרט שהיא מבהילה וקומית כאחת. הסרט, שהוצג גם בפסטיבל חיפה האחרון, זכה בפרסי חבר השופטים וחביב הקהל בפסטיבל סנדאנס השנה, והיה מבחינתי אחת ההפתעות הנעימות של הפסטיבל - שיימשך, אגב, עד מוצאי שבת.
השנתיים האחרונות היו קשות לפסטיבלי הסרטים בארץ ולאירועי תרבות בכלל. אבל בלילה המדברי הקר, תחת הכוכבים, עם סרטים טובים וקהל קשוב, פסטיבל הסרטים בערבה הזכיר לנו שוב את החסדים הקטנים של הקולנוע. עם קצת תקווה, בשנה הבאה אולי תחזור היציבות למקומותינו ועמה עוד אורחים שמתרועעים עם צופי סרטיהם במתחם האוהלים.
