מרגע שהחליטה להפוך מדוכן סנדוויצ'ים שכונתי למסעדת גורמה, על הקיר של מסעדת "הדוב" תלוי המשפט "כל שנייה קובעת", והוא גם נאמר - ויותר מפעם אחת - בכל פרק שמתאר סרוויס. לכן אפשר היה לדמיין שהעיסוק הבלתי-פוסק בחשיבותן של שניות יהיה חלק מה-DNA של הסדרה. בפועל, מעט סדרות נוהגות בנדיבות מופלגת בזמנם של אחרים כמו "הדוב", וזאת גם אחת הסיבות לצניחה במעמדה למן העונה השלישית בערך, עד כדי כך שהעונה החמישית והאחרונה (שעלתה היום בדיסני+) לא מתקבלת בתיאבון מוגבר אלא בתחושת שובע מהסוג המעיק.
אבל מכיוון שאכן "כל שנייה קובעת", עדיף לגשת מיד לשורה התחתונה: כמעט כל שבעת הפרקים שנשלחו לביקורת (העונה כוללת שמונה בסך הכל) לא מנסים להמתיק את הטעם הבעייתי ש"הדוב" מותירה בחייה עתירי-הפרסים. על אף צמצום המונטאז'ים היומרניים והאינפלציה בהופעות אורח שצעקו שופוני, הסדרה לא טורחת להמציא את עצמה מחדש לכבוד הסעודה האחרונה, לרענן את הנוסחה החזרתית למדי שמפעילה אותה (בעיות-צעקות-פתרונות מאולתרים-עוד בעיות-עוד צעקות-עוד פתרונות וכו') וגם לא לעסוק ברעיונות מקוריים יותר מאלה שהיא כבר חפרה בהם בארבע העונות הקודמות.
היוצאים מהכלל הם הפרקים השישי ובעיקר השביעי, שהוא גם ארוך יותר מקודמיו, ושם סוף-סוף יוצא לדרך הסרוויס הגורלי שאליו מתכונן הצוות בחמשת הפרקים הקודמים. רק אז התנור מתחיל לבעור, יחסי הכוח החדשים בין שף כרמי (ג'רמי אלן-ווייט) ושף סידני (איו אדבירי) עומדים למבחן ולא רק לבלבולי מוח, מארח-העל ריצ'י (אייבון בכרך-מוס) ניצב מול החרדה מחד והאימפולסיביות מאידך - והשאלה האם הבניין יתפורר על הנציג של מדריך מישלן שמגיע לבקר מכניסה מתח ודריכות שהיו חסרים מאוד קודם. וכשהדברים מתחילים לזוז, אפשר גם ליהנות מהכישרון המפורסם של הסדרה בהעמדת סצנות יפות של אינטימיות, הומור והתפתחות. כך, למשל, ספק אם דמיינתם שניתן להתרגש ואפילו להשתנק מהזלפת רוטב קרמל על קינוח.
למעשה, אלא אם אתם ממש זקוקים לעוד מאותן שיחות נפש בין הדמויות סביב התקשורת הלקויה ביניהם (שהופכת בין רגע לרהיטות מלאה בתובנות של חכמי זן) או לדינמיקה המטורללת של דרג המלצרים הזוטר - וכמובן להרבה מאוד הטיות של "פאק" בווליום של הופעה בפארק הירקון - לא יקרה יותר מדי אם תסתפקו בפרק הראשון כאקספוזיציה, ובפרקים השישי והשביעי בשביל האקשן. בין לבין זה קצת כמו להתמלא בלחם: בהתחלה נחמד, אחר כך לא בלתי-מספק, ובשלב כלשהו נשאלת השאלה האם בשביל זה הגענו עד הלום.
אפשר כבר לעבור לעיקריות? מתוך "הדוב"
(צילום מסך, יוטיוב)
עכשיו, כשהבאסטה נסגרת וכולם שילמו את החשבון, ניתן גם להסתכל אחורנית ולאתר את ההחמצה הגדולה של "הדוב": לא רק הפער (הסמלי למדי בהקשר של מסעדנות) בין הפסאדה לתוכן, אלא המרחק בין דמויות מעוררות אמפתיה והזדהות לבין עלילה שהטביעה אותן ברוטב דליל: סידני, ריצ'י, נאט (אבי אליוט הנהדרת), מרקוס (ליונל בויס), טינה (ליזה קולון-זאייס) - כולם הפכו תוך זמן קצר לאנשים שהיה נחמד מאוד להכיר קצת יותר. חלקם (אהמ, ריצ'י) יכולים גם לככב בספין-אוף משל עצמם, ובתנאי שהפעם יובן שהם-הם הסיפור ואין צורך בצילומי תקריב של קרם אפונה ושרימפסים. "הבניין הזה הוא לא היסודות", אומרת סידני למרקוס, במסגרת סדנת המוטיבציה האינסופית שהדמויות מעבירות זו לזו, כל אחת בתורה, על מנת שלא להתפרק מרוב לחץ. אם "הדוב" הייתה מתנהלת כאילו זה סדר העדיפויות הנכון, לא הייתה בה אפילו שנייה מיותרת.
