דני גרמייז אוהב לספר על הפעם ההיא שבה הוא ובחורה שהכיר באינטרנט ניסו לקיים את מצוות הפרו ורבו, אבל אחרי כמה דקות נתקעה לה הרגל במיטה החשמלית והם נשארו שם שעה וחצי עד שהצליחו להזעיק את מד"א ובאו לחלץ אותם. "גם היא הייתה נכה בעצמה", הוא מספר, "המטפל שלי נתן לנו פרטיות ונסע לבקר חברים שלו בתל אביב. בהתחלה ניסינו לשדר למטפל שלי מסרים טלפתיים, לא עבד, והתברר שהטלפון שלי נשאר במטבח. אני עירום לגמרי, בלי עזרה, ולא רק שלא יכולתי לעבור מהמיטה לכיסא, בדיוק נתקעתי בחיץ שבין המיטה לכיסא - יש מין מסגרת עץ כזאת, ולא יכולתי לחזור. אז אני תקוע בחיץ הזה, היא תקועה בחיץ ההוא, סובלת מכאבים. שיחקנו ארץ-עיר רק שבמקום ארצות וערים שיחקנו על קללות ושמות של תרופות. אני ניצחתי בתרופות, היא ניצחה בקללות".
הסוף היה טוב - הבחורה הצליחה להגיע לנייד שלה, עזרה הוזעקה, צוות מד"א הגיע - נבוך במקצת, אבל סייע בחילוץ. כמה שבועות אחר כך גרמייז הסתובב בקניון במקום המגורים שלו, יבנה, ומישהו עצר אותו ושאל אם הוא מזהה אותו. זה היה הפרמדיק שחילץ אותו. "שמחתי שהוא מזהה אותי גם עם בגדים", מציין גרמיז.
כבר יותר מ-20 שנה שגרמייז, בן ה-48, שרוי במה שהוא מכנה "עסקי הנכות הסיעודית". כשהיה בן 23 התגלתה אצלו מחלה גנטית (נוירופיברומטוזיס), שהתבטאה בהמוני גידולים שפירים שהתמקמו על עמוד השדרה שלו והפכו אותו לנכה בארבע גפיים: בשנים שעברו הוא הרגיש איך הגוף שלו הולך והופך לאובייקט תפקודי ומתנתק מהקיום האנושי שמאחוריו, בין היתר מהמיניות.
גרמייז הבין שהוא צריך ורוצה להחזיר לעצמו את הבעלות על הגוף שלו והשתמש בכלי הכי יעיל מבחינתו: הומור. הוא העלה הרצאות ומופעי סטנדאפ (להם העניק את השם "סיט-דאון קומדי") על התפיסה שלו את העולם מנקודת מבט של נכה, ועל העובדה שאיש לא מדבר עם הנכים על מיניות ועונג. את התובנות שלו גרמייז כינס בספר "סיט-דאון קומדי", ועכשיו הוא מוסיף לארסנל גם סרט קצר, שכתב ושבו הוא מככב, "הגוף האחר". הסרט, שעוסק בנכה שמתאהב במטפל שלו, גם מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר.
"הגוף האחר" - טריילר
(צילום: איתי מרום, באדיבות דייזי פילמס (Daizy Films))
"במהלך כל השיקומים והניתוחים שעברתי, נגעו בי מאות ידיים וראו את הגוף העירום שלי מאות עיניים. ואני הגעתי לנכות עם דימוי גוף לא משהו מלכתחילה - היה לי גוף רזה וגם עקמת. להוריד חולצה בחוף הים תמיד היה פאדיחה בשבילי", הוא מודה. "ואז אתה מגיע לבית לוינשטיין ופתאום לא רק שכל הידיים נוגעות בך, אתה גם לבוש בחיתולים ואתה מחרבן על עצמך, ופתאום אתה כולך גוף. תפקודי גוף. בודקים כמה יצא לך, מתי יצא לך, בכמה מגבונים השתמשו כדי לנקות אותך. הרגליים לא מתפקדות, הידיים לא מתפקדות. מטפל פיליפיני, הכי סטריאוטיפ של קשיש סיעודי. וכשאתה נכה, בטח עם נכות מורכבת כמו שלי, קל מאוד לשכוח שמאחורי תפקודי הגוף האלה יש גם בן אדם".
קל למי שמולך לשכוח, אתה מתכוון?
"לא רק, גם לנכה עצמו. אתה כל כך שקוע במה עובד ומה לא עובד, ומאוד קל לשקוע לתוך ההשלמה של 'אני עם עצמי, הזוגיות שלי תהיה עם המטפל וזהו. אם תבוא מישהי מדי פעם אז סבבה'. ואז אתה מבין שוואלה, חיי המין שלי נגמרו ובקושי התחילו. וזה עוד אני - תחשבי על עשרות אלפי הנכים החדשים שנכנסו לשוק אחרי המלחמה, בעיקר בחודשים הראשונים שלהם. אתה מתעורר, היית בחור בן 19 שמזיין, ועכשיו פתאום אתה כלום".
ובשיקום?
"עשיתי שני סבבים של שיקום בתל השומר, אף אחד לא דיבר איתי על מיניות. מדברים איתך על איך לחזור ללכת, איך לחזור לנשום, לתפקד בידיים, לשלוט על הסוגרים בשעות מוגדרות, אבל לא מדברים איתך על מין. הדבר היחיד שמדברים עליו בהקשר הזה, אם אתה צעיר ובזוגיות, זה איך להפיק זרע. אבל אף אחד לא מדבר על סטוץ, על אוננות, על מין מזדמן, פשוט על הנאה של הגוף. וזה דבר שאתה בדרך כלל צריך ללמוד בעצמך. מיניות ומוגבלות זה שילוב שנתפס כמו סופגניה חמה וטרייה עם מילוי של ווסאבי וזעתר. זה פשוט לא הולך ביחד, ואם זה כן הולך - אנחנו לא רוצים לדעת איך זה עובד".
"מיניות ומוגבלות נתפסות כמו סופגנייה במילוי ווסאבי. אנשים פשוט לא רוצים לדעת איך זה עובד". מתוך "הגוף האחר"
(צילום: איתי מרום)
גרמייז הבין שנוסף לכול, הוא ייאלץ גם להפוך לאוטודידקט וללמד את עצמו. "אז הסקס לא יהיה כמו פעם כנראה, אבל הוא יכול להיות אחר. והגוף שלך, שאולי לא מתפקד כמו פעם, הוא קודם כל עדיין ראוי. מגיע לו לקבל עונג ולקבל אהבה והוא גם מסוגל לתת עונג ולתת אהבה. את מהנהנת כאילו, 'כן, ברור', אבל זה לא ברור. גם כשמדברים על נכות ומיניות מדברים על 'עומד לו או לא עומד לו'. ראיתי עכשיו סרט איום ונורא, אוסטרי, בשם Touched, על נכה שהוא הכי הנכה הממורמר, כואב, ויש שם המון קלוז-אפים על בולבולים. זה נגמר בזה שהיא אחות ובסוף היא הורגת אותו, כי המוות עדיף על נכות".
"אבא שלי חשב שהוא נכנס לסרט עם סקס וגאנג-באנג. בסוף הוא אמר: 'אה, זה הכול?'"
מכיוון שגרמייז האמין שהחיים ראויים שיחיו אותם גם כשאתה נכה, הוא השתמש בחומרים וביכולות שהוא מחזיק בשתי האונות כדי ללמוד לקבל את שאר הגוף. הגלגול הראשון של "הגוף האחר" נכתב כשגרמייז השתתף בסדנת תסריטאות לבעלי מוגבלויות, שיזמה הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. במקור הוא נכתב על גבר קשיש שנמשך למטפלת הפיליפינית שלו, אבל אחרי שהתקבלה החלטה בקרן להשקיע בהפקת חלק מהתסריטים, וגרמייז שודך לבמאית אורית פוקס-רותם ("סינמה סבאיא" זוכה פרס אופיר) - התקבלה החלטה משותפת "להביא את התסריט יותר קרוב הביתה". המטופל הקשיש הפך למיקי, גבר בשנות ה-40 לחייו, והמטפלת הפכה למטפל.
בשלב הזה גרמייז כבר חמד את התפקיד הראשי לעצמו. "ידעתי שאני יכול לשחק אותו, שאני מכיר טוב את הדמות", הוא אומר בחיוך. "זה לא סרט אוטוביוגרפי אבל יש נקודות שמשיקות ביני לבין מיקי, ובעיקר ידעתי שאת התפקיד הראשי חייב לגלם נכה, לא שחקן. Nothing about us without us, זה חלק מהאג'נדה שלי. אז כדי לוודא שאף נכה לא יגנוב לי את התפקיד, הוספתי קצת עירום לתסריט, איזו סצנת קתטר חושפנית".
הרגשת בנוח להיחשף?
"בשלב הזה אני כל כך רגיל להתפשט מול אנשים, שזה לא הזיז לי. מה שהיה יותר מאתגר זה דווקא החשיפה הנפשית הפסיכולוגית של להיות פגיע, להיות חשוף באישיות וגם בשאלה הזאת של הזהות המינית".
"בשלב הזה אני כל כך רגיל להתפשט מול אנשים, שזה לא הזיז לי". מתוך "הגוף האחר"
(צילום: איתי מרום)
זאת שאלה שמעסיקה אותך, הזהות המינית שלך?
''אני לא רוצה להיכנס לזה אבל כן, זה מעסיק אותי, אבל אני גם לא לחוץ למצוא לעצמי הגדרה. למה לא להיות גם וגם? בכל מקרה היום אני לא בזוגיות. האדם היחיד שרציתי להראות לו את הסרט זאת אמא שלי והיא נפטרה לפני שנה, אז זה נחסך ממנה. אבא שלי היה בהקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים (הסרט זכה במקום הראשון, ס"ש). עשיתי לו הכנה מוקדמת. אמרתי לו, 'אתה יודע על מה הסרט?'. הוא אמר, 'כן, בגדול'. הוא היה בטוח שהוא הולך להיכנס לסרט עם סקס וחדירות וגאנג-באנג, בסוף הוא יצא ואמר, 'אה, זה הכול? בסדר'".
לטובת התפקיד המרכזי הנוסף, זה של המטפל, הסתובב צוות הליהוק ברעננה ועצרו כל בן אדם שנראה להם בעל פוטנציאל לשחק את הדמות. בסופו של דבר מצאה אחת המלהקות את ריימונד מריבאלס, מטפל סיעודי במקצועו, בשיטוט בנווה שאנן. שבוע לפני הצילומים נפטר המטופל של מריבאלס - מטען רגשי שמצא את דרכו גם אל הסרט, בסופו של דבר. "אורית עבדה בגישה שהתסריט הוא בסיס", מעיד גרמייז, "אבל היא לא כבלה אותנו אליו. היא אמרה 'תדברו', אבל התוצאה הסופית יצאה די נאמן לתסריט".
"בעבודה שלי עם נון-אקטורס אני לא עושה חזרות, ולכן המפגש בין אוליבר למיקי שמר על הרעננות שלו", מספרת פוקס-רותם. "עבודת ההכנה שלי הייתה בעיקר להכיר את אורח החיים של דני. צפינו בו עובד מול המחשב, אוכל, נח. נוצרו סיטואציות קצת משונות, למשל כשאני והצלם, איתי מרום, נוסעים בשישי בצהריים כדי לצפות בג'ון, המטפל של דני, מקלח אותו. חלק מהרגעים נכנסו לסרט, כמו שאלה תמימה שלי את דני אם המים לא חמים לו מדי, והתשובה שלו שהוא לא מרגיש את הטמפרטורה ברגליים".
"עבודת ההכנה שלי הייתה בעיקר להכיר את אורח החיים של דני". אורית פוקס רותם
(צילום: נטע אלונים)
"הקטע של הזיקפה במקלחת - קרה לי משהו דומה באמצע הלילה", מוסיף גרמייז, "המטפל הקודם בא להרכיב לי קתטר, והוא העיר אותי באמצע הלילה אז הייתה לי זיקפה, לא קשור אליו. אז אמרתי בוא נחכה רגע עד שזה ירד, והוא אמר 'שטויות, We both men'. זה לא היה מיני בכלל, חמש בבוקר, זיקפה טבעית".
אתה גם יוצר מוזיקת טכנו כמו מיקי?
"לא, רציתי להרחיק אותו קצת ממני ממני אז הכנסנו את זה. גם כי להראות אותו יושב מול מחשב עם פירורים של במבה וכותב פוסטים בפייסבוק, היה קצת פחות... וכן, רציתי גם לתת לו משהו שהוא שלו, שלא רק ישב מול הטלוויזיה ויחשוב על מר גורלו.
"יש לי סוגיות של איך הגוף שלי נראה בתמונות ובצילומים", הוא מודה, "ולאורית היה חשוב להראות את הטקסטורה של הגוף. כמו שהוא, בחוסר המושלמות שלו, בפגמים שלו. אני סבבה עם איך שהוא יצא. אני בתהליך עם עצמי כבר הרבה זמן, אבל מיקי פחות בתהליך עם עצמו. הוא מעדיף להדחיק עד שמגיע הרגע שבו הוא מבין שמשהו חסר לו".
ושזה עכשיו או לעולם לא.
"כן, הרגע הזה של מיקי זה רגע אוניברסלי, רגע שיש להמון אנשים. זה יכול להיות מול בת הזוג שלהם, זה יכול להיות מול הבוס שלהם. רגע שבו הוא אומר 'אני חייב להגיד את זה. אני הולך לקפוץ מהצוק, ואו שאני אפול או שאני אעוף. יכול להיות שהוא יצחק לי בפנים, יכול להיות שהוא ינטוש אותי באותו רגע וייעלב, אבל אני מרגיש את האדרנלין זורם לי בדם ואני חייב להגיד את זה'.
"לפני עשר שנים הצטלמתי בעירום, בפרויקט של דניאל שטרית. זה היה אמור להיות צילום שלי בתחתונים, מביט במראה. בשלב מסוים, ברגע של אדרנלין ראש, אמרתי, 'אפשר לעשות עוד איזושהי תמונה נטורל, רק אני?', והיא הסכימה, קראה למטפל ובאמת בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן הייתי חשוף לגמרי והיא צילמה. הג'ויסטיק של הכיסא בדיוק הסתיר את מה שצריך, ואז אמרתי לה, 'תגידי, רואים לי את החבילה? היא אמרה שלא. אמרתי, 'אוקיי', הזזתי את הג'ויסטיק הצידה. 'עכשיו רואים?', היא אמרה שכן וביקשתי ממנה לצלם ככה. הרגשתי הכי נינוח בעולם. בערך שנה אחרי זה, בתקופה של מאבקי הנכים להעלאת הקצבאות, מישהו מאיזושהי קבוצת נכים לקח את תמונת העירום שלי ושם אותה ליד תמונה של ביבי ושרה בארוחת פאר, וכתב '290 אלף נכים רעבים בישראל'. מילא אתה לוקח תמונה בלי רשות, אבל הקונטקסט, חביבי".
"אני איפשהו על הספקטרום המיני, אבל אני גם לא לחוץ למצוא לעצמי הגדרה". דני גרמייז
(צילום פרטי)
הרגע הזה היה עוד נקודת ציון במסע של גרמייז אל חיבוב הגוף של עצמו, על כל פגמיו. מסע שהתחיל בפעם בה העז להוריד חולצה בחוף הים והופתע לגלות שאף אחד לא עושה מזה עניין, ועד לקריירה החדשה שלו כשחקן, שבה הוא חושף למצלמה את גופו ובעיקר את נפשו, כשהוא מבקש להזכיר לעצמו ולשאר העולם שמיניות היא לא נחלתם הבלעדית של גופים מתפקדים.
"באחד מהאשפוזים המוקדמים בבית חולים, לפני 20 שנה", הוא נזכר, "עשתה לי ריאיון קבלה אחות מאוד נחמדה. היא הייתה בערך בגילי, יפה, אינטליגנטית ועם חוש הומור. הסתכלתי עליה וקול אחד אמר לי בראש, 'וואלה, איזה חמודה, בכיף הייתי מתחיל איתה'. ואז קול שני אמר לי, 'תגיד, אתה עושה צחוק? לפני רגע סיפרת לה על הרגלי היציאות שלך, לפני שני רגעים היא עזרה לך להתלבש, היא יודעת בדיוק מה יש לך מתחת לפיג'מה, אז על מי אתה מנסה לעשות רושם?'.
"אבל לפעמים מגיע הרגע שאתה רואה באינטרנט בן אדם או מישהו מגיע אליך, רואה אותך, ואתה מקבל את ההארה הזאת, שאתה בעצם יותר מהגוף הזה. פתאום ההתפשטות והחשיפה של הגוף נעשים פחות שגורים ואוטומטיים. יש ריגוש, יש מבוכה, יש מודעות עצמית, פתאום אכפת לך מה יחשבו על הגוף שלך".
מה שלא יהיה, אם אתם מזדמנים להרצאה של גרמייז או שולחים לו חיזוק בפייסבוק, עדיף שלא תשתמשו בצמד המילים "מעורר השראה". "בקולנוע, ובתקשורת בכלל, יש ציר של שני ייצוגים של נכים", הוא מסביר, "ד"ר עמית קמה כתב על זה פעם: יש את הקורבן האומלל ובקצה השני את נכי-העל. בין הנכה שמחפש קצבאות ואין אוכל במקרר, לבין האדם המדהים שטיפס על ההימלאיה וקם על הרגליים כנגד כל הסיכויים. חסרים דברים שהם באמצע, ואני חושב שהסרט הזה מצליח לשקף את זה.
"מישהו מקבוצת נכים לקח את תמונת העירום שלי ושם אותה ליד תמונה של ביבי ושרה בארוחת פאר, וכתב '290 אלף נכים רעבים בישראל'. מילא בלי רשות, אבל מה עם קונטקסט?". דני גרמייז
(צילום פרטי)
"כשאני מרצה, הדבר הראשון שאני אומר זה 'תקשיבו, אתם מצפים לקבל איזו הרצאת השראה מדהימה, אז לא. אני נכה בלאי. אני יושב מול הנטפליקס, אוכל על הספה, לא עשיתי שום דבר מדהים, אבל יש לי עדיין במה לשתף אתכם'. את הגישה הזאת אני מתעל גם לכתיבה התסריטאית. כל מה שקורה לי זה חומר גלם להפוך למשהו כתוב, ואני מנסה כל הזמן לברוח מהקלישאות ומהסטריאוטיפים של 'מעורר השראה' או מסכן או מה שבין לבין, ופשוט להביא את החיים עצמם".
וגם את החיים הייחודיים שלך בתור דני, ולא רק בתור ייצוג של קהילת הנכים.
"נכון, למרות שהרבה יותר נוח לשים אותך בתור תיבה. חברים יודעים שכל מה שצריך כדי לגרום לי להתגרד זה להגיד לי שאני מעורר השראה. אני בדרך כלל 'מעורר השראה' כשאני פוגש שכן למטה והוא אומר, 'וואלה, עשית לי את היום'. למה? 'לא יודע. אני רואה אותך ככה מחייך'. כאילו, מה? כי אני לא שוכב במיטה ובוכה על מר גורלי? כי ירדתי לשתות בבית קפה? הציפיות מהנכים הן כל כך נמוכות שכל דבר מעבר זה כבר 'וואו, עשית לי את היום. אתה מחמם לי את הלב'".
אפילו לא עשית שום דבר הרואי בשביל הנכות הזאת.
"כן, מילא הייתי נפצע במלחמה, אבל גידולים. גידולים שצצו על עמוד השדרה. תודה לגידולים שהביאוני עד הלום, על מגש הכסף של הביטוח הלאומי".
