בשיא ההופעה של שייגעצ, רגע לפני הביצוע המתבקש לשיר האהוב "קשה לי לחשוב", מאות הצעירים שתפסו את קדמת הבמה בבארבי צעקו יחד בתזמון המנוני: "עושה ביד! עושה ביד!", בניסיון להשתלט על הסט-ליסט של הערב ולהוסיף את השיר הנשכח מ-2001. מנהיג הלהקה יובל מנדלסון לא השתכנע, ובהומור האופייני לו קבע: זה לא יקרה, חברי הלהקה לא ינגנו את השיר המדובר. רק בהדרן, אחרי שניגנו 22 (!) שירים אחרים ארבעת חברי הלהקה נכנעו. ההפיכה הצליחה, הקהל היה בטירוף.
אפשר להניח בזהירות שרבים מהנוכחים בהופעה עוד לא נולדו כשהחבורה הוציאה את השיר שלקוח מתוך אלבום הבכורה שלה - "ניו יורק רפיח". הרבה זמן עבר, ואיכשהו, בין הטקסטים (המאתגרים יותר ואלה שפחות), אפשר למצוא לא מעט עדויות אקטואליות שמוכיחות שיש דברים שנשארים רלוונטיים: מועקות חברתיות, מלחמות מיותרות ולא ברורות, גזענות וגם אהבה בלתי-מושגת הם רק חלק מהנושאים שחברי הלהקה כתבו עליהם בתיכון - ומבצעים עד היום. גם אז, מתבגרים מיוזעים והורמונליים היו חלק בלתי-נפרד מהקהל של שייגעצ, ודם חדש וצעיר מצטרף מדי שנה. זו הדרך שבה הלהקה הזו ממשיכה לחיות - בני נוער יורשים את הדיסקוגרפיה, משננים אותה ומתנפלים על השירים בלייב - כפי שרצה האל.
וכשאלה מתנגנים - "משקאות חריפים" (ובכלל, כל האלבום שנושא את שם השיר, שחגג בשנה שעברה 20), "מרלין מונרו", "אינטרקום" ו"פרח נתתי לנורית" - הקהל מאבד את זה. צעירים שעוד לא סיימו תיכון (ובודדים שטרם הגיעו למצוות) ובוגרים שלקחו בייביסיטר כדי להגיע לנמל יפו באמצע שבוע, צורחים יחד: "מרלין מונרו - האם תרצי להיות האמא של הילדים שלי" במטרה משותפת, כאילו פערי הגיל לא קיימים.
כשהבאנגרים מתנגנים, הנוסטלגיה והטון החצוף עושים את שלהם. גם אם לפעמים זה חורק מעט, כמו בעיבוד הנוכחי ל"המילים הכי יפות", הקהל סולח כשהוא שומע את ריף הגיטרות החוזר. גם בהופעה שנמשכה כמעט שעתיים, יש שירים שנשארו בחוץ - כמו "את דומה לכלב" שמנדלסון כבר העיד שהוא לא אוהב לבצע, מסיבות מובנות, ו"חייל של מאה שערים". ועם סט-ליסט שלא מנסה להתחנף לאף אחד - להיפך - לא מפתיע שיש גם רגעים שזוכים לפחות התלהבות. כבר בפתיחה, מיד אחרי העלייה לבמה לצלילי שיר הנושא הכה-קליימטי של הסרט "אודיסיאה בחלל 2001", הביצועים של "פקיד אפרורי" ו"ברנדה וולש" התקבלו באופן פושר למדי. קשה להמר כמה אנשים בקהל בכלל יודעים מי זו ברנדה וולש, או מי הייתה שאנון דוהרטי ז"ל. אלה לא השירים שמניעים את ההופעה קדימה, זה השילוב המסוכן בין להיטי המחץ והתחושה שהמקום עלול להתפרק בכל רגע.
ובכל זאת, שייגעצ התאפקו שלא לשבור את המקום, בעיקר כי תוכננו להם עוד שתי הופעות כאלה השבוע. כפי שמנדלסון אמר במהלך ההופעה, לא צריך סיבה מיוחדת כדי לצאת לסיבוב הזה. לא חגיגות עגולות, לא מיני-אלבום חדש. חוץ מהארבעה - מנדלסון בשירה וגיטרה, שיקו פלדמן על הגיטרה, אבי מרקוביץ' על הבס ואסף רייז על התופים - אין גם צורך באורחים, למעט ההשתלטות החמודה להחריד של ילדי הנגנים על הבמה במהלך הביצוע המחשמל של "אבא עורך דין".
אפשר להכריז בביטחון ששייגעצ עשתה בשכל כשהתאחדה ב-2020. הביקוש קיים, והיום היא מתברגת לצד להקות שכמותה, ממשיכות לאסוף קהל צעיר ששמח לצלול לדיסקוגרפיה המוקדמת כאילו זה השיט הכי חדש שיש. החומר הישן עדיין מדבר אליהם ישר לבטן. יש שיקראו לזה אפקט יוני בלוך - ביום הם פקידים אפרוריים, מורים לאזרחות, מנחי פודקאסט מעולה (מי שיודע יודע) או סתם חברים בהרכבים אחרים - ופעם בשנה הם מתכנסים לעשות את הדבר הזה יחד, וסוחפים אחריהם אלפי מעריצים. ברגעי השיא התפקידים האלה מתלכדים, ומנדלסון נכנס לתפקיד המורה שמנסה לקרוא את חבורת הפרחחים שבקהל לסדר - ולאיים שהוא יוציא את כולם החוצה עם הפרעה. הגאג הזה עובד בכל פעם מחדש.
