בתחילת האייטיז הבין פיטר גבריאל שזה דבר אחד להיות מושפע ממוזיקה שמגיעה מעבר לים, וזה דבר אחר לגמרי להביא אותה למערב כפי שהיא - בלי לסמפל, בלי לצטט, בלי לספר בראיונות על אלבום מדהים שרק אתה שמעת. כך נולד פסטיבל WOMAD הבריטי, שהתקיים לראשונה לפני 40 שנה ומאז התקבע כאירוע שמפיל חומות ומעלים גבולות, ומנגד מאפשר לתרבויות שונות לשמור על הייחוד שלהן, ויותר מזה: לנפנף בו בגאווה.
אם האחים סאלח ודאוד אל-כווייתי היו בסביבה כשאירועים כמו WOMAD החלו לתפוס תאוצה, סיכוי טוב שהם היו זוכים לראות בעצמם איך צלילים מעיראק ומכוויית מוצאים את הדרך לאוזניים שלא יבקרו במדינות האלה, אלא בנסיבות איומות כמו מלחמה. אבל דאוד וסאלח הלכו לבית עולמם כשהגשרים התרבותיים בין יבשות היו בראשית הבנייה שלהם.
לעומת זאת דודו טסה, נכדו של דאוד, הוא בעצמו תוצר מובהק של התהליכים שפסטיבלים בסגנון WOMAD התחילו להניע והגיעו גם לישראל, מקום שהוא סוג של WOMAD קטן בפני עצמו (עם לא מעט תסביכים סביב זה). לכן כשטסה עלה אמש (א') לבמת הפסטיבל עם השירים של סבו ואחיו, זה לא היה עוד רגע של "אמן ישראלי מצליח בחו"ל". זאת הייתה הצהרת שייכות טבעית ומתבקשת.
טסה והכווייתים הופיעו לפנות ערב של היום האחרון לפסטיבל. אחריהם צפויות הופעות של ג'ילברטו ז'יל האגדי וליאן לה-הוואס, מהכישרונות הבולטים של הפולק העכשווי והמעודכן. בערבים הקודמים כיכבו הפליימינג ליפס, למשל, אבל הקטע הוא כמובן בליל אינסופי של צלילים מכל רחבי העולם. בשעה אחת שם אפשר לנוע בין להקת פאנק מקסיקני להרכב מריאצ'י מקובה.
טסה והכווייתים מבינים שבשעה של הופעה מול קהל שלא יבוא לבארבי בקרוב, אין זמן לתהליכים מורכבים. לכן הם פותחים ברצף מסחרר עם בינת אל-מושאב, "לחאלו" (שהקהל מכיר מהפתיח של "פאודה") ו"עלא שו'אטי". לפתע גם קהל שלא התמקם בשורות הראשונות מתחיל לזרום.
טסה, בחולצת כפתורים לא ממש מכופתרת, מציג בקצרה את ההיסטוריה של הפרויקט. לח מאוד באוהל, והמגבת חשובה לא פחות מהדרינק שמחכה לו בצד. אבל הוא והלהקה נשארים ממוקדים בניואנסים, תוך ביצוע מדויק של שירים כמו "ואללה עג'בני ג'מאלכ".
1 צפייה בגלריה
דודו טסה והכווייתים בהופעהדודו טסה והכווייתים בהופעה
מעניין לראות עד כמה טסה והכווייתים לא מפחדים לשאוב כוח דווקא מהמערב, כדי לחגוג את מה שיש לו להציע. דודו טסה והכווייתים בהופעה בפסטיבל WOMAD
(צילום: עינב שיף)
דווקא בגלל שהקהל מגוון מכל בחינה אפשרית (גיל, גזע, מגדר, תספורת מצחיקה),היה מעניין לראות עד כמה טסה והכווייתים לא מפחדים לשאוב כוח דווקא מהמערב, כדי לחגוג את מה שיש לו להציע. עבודת הגיטרה של טסה היא לא רק סולואים חריפים ומרעננים כמו ערק עם קרח, אלא גם שמירה על קצב מאופק, שכלתני במידה. זה ממד שלא מוצאים בהרכבים דומים, אבל דווקא זה מה שהופך את הכווייתים לתופעה מרתקת בנוף: אפשר לשים אותם במועדון מהסוג המכונה "אפלולי" (אין את זה ביותר מיושן) או בסדנת ניו אייג', בחפלה ספונטנית או בהיכל מיושב - וזה יעבוד.
יונתי, אחד מחברי הלהקה של טסה, לובש חולצה של Fontaines DC, הרכב הפוסט-פאנק הנפלא מאירלנד שרחוק מהכווייתים כמרחק דאבלין ובגדד. אבל כשמקשיבים מקרוב לנימה העצובה שיש בחלק מהשירים של הכווייתים, כמו "סאיב יא גלבי סאיב", אפשר לדמיין שגם הם היו מתרשמים.
ככל שהופעה נמשכת והקהל רק נעשה יותר מבסוט, טסה נראה יותר משוחרר. הידיים מונפות, זזות לצדדים, מכתיבות קצב למחיאות הכפיים. יש עליו ועל הלהקה כבר מספיק קילומטראז' בינלאומי, כולל להיות מופע החימום של רדיוהד באמריקה (ובישראל), אבל גם בסיום ההופעה ב-WOMAD, נדמה שהסיפור הגדול הוא עדיין נכד שמנסה להציל את המורשת של סבא, וכמעט במקרה זה הוביל אותו לירח. סביר להניח, שהנכד של דודו טסה כבר לא יצטרך לספר לבני דורו מי היה סבא, ואיך נשים אסייתיות רקדו לצד גברים שחורים בהופעה שלו באחד הפסטיבלים החשובים בעולם.