"אז מה שלום המדינה שלנו הבוקר?" שואל המלך בראנז'ה בהצגה "המלך עומד למות". "החיילים איבדו את הרצון, הצעירים עוזבים את הארץ, האביב ברח לפני שעה ורוב הסימנים שאין תקווה", הוא נענה. שר הבריאות, שר הפנים, שר המלחמה - את התפקידים כולם מאייש המלך בעצמו. "היית מוקף באנשי מקצוע, החלפת אותם בטומטומים, לא קראת ספרים", נאמר לו בניסיון להציב לו מראה. "המורה האחרון בבית הספר עזב אתמול בבוקר והצבא משותק". "יש לי דקירות וכאבים בצד. ד"ר זו רק התייבשות נכון?", שואל המלך שמודאג ממצבו. "זה מה שנגיד לעיתונאים", עונה הרופא.
נשמע מוכר? ככה זה כשמחזה קלאסי, מחזהו של אז'ן יונסקו הצרפתי-רומני, מקבל פרשנות מודרנית, ועליה מתווספת קריצה עכשווית אל כל מה שבוער במדינה שלנו בימים אלה. זהו עיבודם של עירד רובינשטיין ותום חודורוב, שעלה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של הראשון. סדק גדול שנפער במרכז הבמה מלווה את ההצגה מתחילתה ועד סופה. רמז לכך שהמלך (רמי ברוך), שמושל בממלכתו ביד רמה מזה יותר מ-200 שנה, לא ישרוד עוד זמן רב. "אתה הולך למות בסוף ההצגה", מודיעה לו אשתו הראשונה מרגרט (קרן מור), בלי שמץ של עידון.
לכתבות נוספות במדור במה:
והמלך, הוא רגיל לקבל את ההחלטות בעצמו. ברצותו לחיות וברצותו למות. "הבטיחו לי שאמות כשאחליט", הוא מתאונן, "חשבו שתחליט מוקדם יותר", היא עונה. אבל הוא מתקשה להיפרד מהחיים, ויותר מכך - מהמלוכה, ובניסיון להיאחז בכל אלה מדביק את הכתר בסלוטייפ לראשו, מנשק את כסאו, נאחז בחיים ואף מתאווה לחזור להיות ילד קטן, כי לתחושתו הוא הרי יכול לנצח הכול, אפילו את הכרונולוגיה של הטבע.
במחזה הזה המלך אמור למות, ונראה שכל הנוכחים מנסים לזרז אותו לעשות כן. זה קצת מזכיר את המלך מהספר "הנסיך הקטן", אשר מלך על כוכב שבו לא היו נתינים מלבדו. נשאלת השאלה האם מלך הוא עדיין מלך כשנתיניו חפצים שלא יהיה? יתרה מכך, דמותו הטראגית-קומית (ולא בכדי המחזה מכונה טראגי-קומי) של המלך מזכירה את דמותו של חפץ במחזה הישראלי הידוע. אמנם האחד הוא אבק-אדם, והשני היה פעם מלך, אך שניהם מגיעים למצב שבו איש לא מעוניין בכך שיחיו. גם כאן, בדומה למחזהו של חנוך לוין, החברה מעודדת את הגיבור למות, ולא עולות שאלות של מוסר או מצפון, אלא האנשים משמשים כתליינים בכך שהם קובעים שהגיע זמנו של האדם לפוס מן העולם (מצחיק שגם ב"חפץ", הייתה זו קרן מור בתפקיד פוגרה שדחפה את חפץ אל מותו, וגם כאן דמותה של מור היא הזרז של המוות).
ההשוואה הלא ממש מרומזת לראש הממשלה ולמדינה שלנו היא אולי עקיצה מתבקשת בעת הזו, אבל היא נעצרת איפשהו באמצע ולא ממריאה, שכן נראה שההצגה הזו, יותר מאשר שהיא ביקורת פוליטית על שליט יחיד שנמצא יותר מדיי שנים בכיסאו, היא סיפור היחסים בין אדם למותו; על הצורך להשלים עם המוות, והאפסיות אליה כולנו חוזרים ברגע הסופי הזה - בין אם אנחנו מלכים ששולטים על העולם כולו ובין אם פשוטי עם. והרי מלכים היו מאז ומעולם, מולכים, מתים ומתחלפים, והסיפור פה הוא על אדם שימי תהילתו מאחוריו, ומסרב לשחרר את המבט הנרקיסיסטי שלו על עצמו, לשכוח את מי שהיה, לקבל את העובדה שדבר מזה איננו משנה כשהגיע הרגע להיפרד מן העולם.
במובן הזה, יש משהו מפוספס במחזה, שהופך לשירת ברבור אחת ארוכה של אדם שאפשר קצת לקצר אותה, בהינתן כך שאין בה יותר מדי עומק טקסטואלי, חומר למחשבה או שאלות קיומיות נלוות. בשלב כלשהו קצת נהיה מתיש ורפטטיבי לצפות במאבקו של המלך להמשיך לחיות. היה נחמד, למשל, אילו אחת מהדמויות האחרות הייתה מתפתחת בנוסף, משלא קורה הדבר, יוצא שכל הדמויות קיימות אך ורק כדי לשרת מטרה אחת - לדרבן את המלך למות.
חבורת השחקנים, שנמצאת על הבמה לאורך כל ההצגה, מבצעת את עבודתה נאמנה ובאופן הרמוני. נטע גרטי כמארי, אשתו השנייה, היפה והענוגה של המלך, והיחידה שנראה כי דבר מותו נוגע ללבה. מיכה סלקטר בתפקיד הדוקטור, איה גרניט שבא בתפקיד המשרתת בארמון, מתן און ימי כחייל בתפקיד קומי חינני, רמי ברוך נהדר בתפקיד המלך ומיטיב לגלם דמות של מנהיג שנוי במחלוקת ונרקיסיסט, אך גם כזה המצליח לעורר רחמים בעליבותו. זקן שהוא גם ילד. מלך שימי תפארתו מאחוריו, ואיש פתטי המשווע לתשומת לב ולהצלה, עד כדי כך שהוא יורד לקהל ומבקש ממישהו להתנדב להחליף את גורלו ולמות במקומו. קרן מור מרשימה ובולטת בתפקיד מרגרט, אשתו השנייה של המלך, שמניעה אותו לעבר המוות. הרגע היפה ביותר בהצגה הוא זה בה מרגרט ממש מוליכה את המלך אל המוות דרך תהליך הדומה לדמיון מודרך בפרידה הדרגתית מהחיים, זוהי סצנה עדינה ופואטית שמהותה השלה של החיים פיסה אחר פיסה.
כמו כן, משחקי מילים ומעברים בין משלבי שפה הם כמשב רוח מרענן בעיבוד של רובינשטיין ("מוות לעננים", "הצבא משתין על פקודות"), וסצנה אחת משעשעת במיוחד מבחינת בימוי שמדגימה את הציות המיידי של הצבא לפקודות חסרות היגיון לחלוטין כמו לרקוד מייקל ג'קסון, ביונסה, הורה או בלט - העיקר שהפקודה איננה צו המלך. בחירות בימוי נוספות כמו הירידה לקהל, הערמת חפצים על המלך ומנגד השלה של הכול הן חכמות וטובות. התפאורה (ערן עצמון) הצבועה באדום עז והסדק הפעור במרכז הבמה משרתת יפה את תחושת הזמן השאול האופפת את ההצגה, מצטרפת לכך התאורה שנעה בין אדום לסגלגל רך (אבי יונה בואנו - במבי).
כל אלה הופכים את "המלך עומד למות" למחזה הנכון של הרגע בימים אלה של סערה פוליטית. עם זאת, כשחושבים על מחזות שעוסקים במוות ובהרהורי הסוף, יש טובים ממנו ביכולת להפעיל רגשית או שכלית את הצופה ולהדהד הלאה בתום הצפייה.