מזה הרבה שנים ששאלות מטרידות לגבי הרוע שמתרחש בעולם מעסיקות את השחקנית חוה אורטמן, דור שני לשואה. הן לא מניחות לה. כשקראה לפני שנתיים את המחזה "מזכירה" של כריסטופר המפטון, המבוסס על עדותה של ברונהילדה פומזל, מזכירתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, היא התקשתה להניח אותו מידיה. יותר מכל הטרידה אותה השאלה - מה מוביל צעירה גרמנייה מברלין, רצופה בקשרים חמים עם יהודים, להיות חלק ממכונת ההרג הגדולה. "מה שהיכה בי הוא הניגוד הגדול בין הדברים שאמרה, לבין הידע שלי על השואה, שהוא גם הידע הקולקטיבי", אומרת אורטמן.
עכשיו היא חוברת לבמאית רותי אוסטרמן, דור שלישי לשואה, ומעלה את המחזה בתיאטרונטו, במסגרת פסטיבל הצגות היחיד שיתקיים בחול המועד פסח (8-10 באפריל) ביפו העתיקה ובעכו העתיקה, כדי שכל מי שיצפה בהצגה ישאל את עצמו את אותן שאלות מטרידות שהעסיקו אותה כשקראה את המחזה. "בגלל נוכחות השואה בבית שלי, חיפשתי הרבה שנים כמה שיותר חומרים על הבנאליות של הרוע", אומרת אורטמן. "שאלתי את עצמי איך הגרמנים עשו את זה. המנגנון האנושי של לעצום עיניים ולהתעלם מהרוע הוא מנגנון שמתקיים כל הזמן. שלא ישתמע חלילה שאני משווה את הרוע הנורא מכל של הנאצים לרוע אחר".
לכתבות נוספות במדור במה:
"יש רמות שונות של ידיעה - יש ידיעה כללית כמו שיש לנו לגבי הכיבוש שמתרחש לידנו, יש הפנמה של המידע ויש הסקת מסקנות. אני מזהה את זה מהחיים האישיים שלי ואני מזהה את זה גם בציבוריות שלנו. אותה מזכירה לא לוקחת אחריות על מה שעשתה בשואה, גם אחרי כל כך הרבה שנים. רוב האנשים בעולם לא מגיעים למקום של ידיעה, של לקיחת אחריות והסקת מסקנות. לרובם יש קטרקט על העיניים ואחר כך קטרקט על הלב, על המחשבה".
5 צפייה בגלריה
חוה אורטמן
חוה אורטמן
חוה אורטמן, מתוך ההצגה "המזכירה"
(צילום: ז'ראר אלון)
מתי מסירים את הקטרקט הזה? "פה ושם יש אנשים שמסירים אותו. אני לא יודעת להגיד כמה אחוז מהקטרקט שלי אני מסירה. בעניין של הכיבוש שום קטרקט לא מסתיר אותו. המציאות הפוליטית שבה אנשים מאפשרים את הרוע של הכיבוש קיימת כבר עשרות שנים. עכשיו, עם מה שקורה כאן, זה פשוט הגיע קרוב הביתה. השאלה היא איך אנחנו מאפשרים את הרוע, איך אנחנו מסבים את המבט ממנו, איך אנחנו משלימים איתו ומשתפים פעולה. אף אחד לא לוקח אחריות על המניעה שלו, רק מעטים. השאר מכחישים או מסבים את העיניים ממנו. השאלה היא כמה האדם חופשי לבחור. כמה גרמני בגרמניה של אז יכול היה לבחור, וכמה ישראלי כיום יכול לבחור".
עד כמה אנחנו בוחרים להתעלם ממה שקורה כאן? "יש הרבה אנשים שמצטרפים עכשיו למאבק האקטיביזם של השמאל, ואומרים, 'לא ידעתי עד כמה המצב חמור'. הם לא החליטו להתעלם. הם חיים את החיים שלהם. החברה עושה נורמליזציה לכל מיני דברים, והאדם הולך עם הנורמליזציה הזאת. מפריע להם שאנשים כמוני נושאים בהפגנות האחרונות את השלטים על הכיבוש. לא עכשיו, הם אומרים, זה לא מתאים".
מה הקשר בין הכיבוש להפיכה שלטונית? "מאיפה באו בן גביר וסמוטריץ'? מהכיבוש. למה הם רוצים את המהפכה הזאת? כדי להנציח את חוסר השוויון של הפלסטינים בתוכנו. השתיקה לנוכח עוול בכל מקום היא אותה שתיקה, לא רק בגרמניה. גם כשיש פה ילדים או זקנים רעבים. כמה אנשים לא נכים התגייסו להפגנות הנכים? הרוב שתקו".
ותיאטרון יכול לשנות את המציאות? "אני לא חושבת שהתיאטרון משנה משהו, אבל הוא מהדהד חוויות ומחשבות שיש לאנשים וזה חשוב. אני גם משתתפת בהפגנות וגם נוסעת לבקעה ללוות רועים פלסטינים במטרה לשמור עליהם כמה שאפשר מפני ימנים קיצונים, וזה חשוב לי מאוד.
5 צפייה בגלריה
חוה אורטמן
חוה אורטמן
"אני יכולה להבין כל אדם, גם לחמול וגם לכאוב". חוה אורטמן
(צילום: נופר בלכנר)
"פעם הייתי מופיעה בתרבות יום א' בצבא עם קולאז' של קטעים סאטיריים של חנוך לוין. היום מישהו נותן להופיע בצבא עם חומרים כאלה? אפילו לבית ספר לא נותנים, בפרינג' כן עושים לפעמיים חומרים פוליטיים. אין סבסוד ואין מערך שיווק לפרינג', אבל יש שם חומרים טובים. לא רק התיאטרון מתקרנף. כל עוד יש כיבוש, כל עוד יש אנשים שאין להם שוויון זכויות והם בשליטתנו, אז ברור שאנחנו קרנפים.
"אני לא חושבת שיש הרבה צעירים שבאמת מכירים את המצב. אני עומדת כל שבת בגשר ההלכה, כחלק מהפעילות שלנו, ואנשים שואלים אותנו, על איזה כיבוש אתם מוחים. זאת תוצאה של מכונת תעמולה של עשרות שנים של שלטון הימין שמחקה לגמרי את הקו הירוק, את הנוכחות שלו בחיים שלנו. אין כיבוש. הכול התנרמל. התרגלנו".
מה את חושבת על המהפכה המשפטית? "הכול תלוי בכוח העמידה שלנו. שופט בדימוס מבית המשפט בפולין אמר: 'אנחנו הפולנים, עד שהתעוררנו והבנו מה קורה אצלנו, כבר היה מאוחר מדי. כל השופטים כבר עפו, כל העיתונים כבר נסגרו. אל תפסיקו למחות אפילו ליום אחד. מי העלה בדעתו עם המורשת הסוציאליסטית שלנו, שיעלו פה חוקים כאלה? לא משנה אם אתה חי בגרמניה או פה, אתה מתעלם מהרוע. אתה יודע אבל אתה לא יודע'".

"אני חושבת שהגבולות שלי יותר רחבים משל הרבה אנשים"

סיפור חייה של אורטמן (72), שחקנית מוכשרת, במאית ומורה מוערכת לתיאטרון, יכול להוות בסיס ללא מעט סדרות טלוויזיה או מחזות. היא נולדה בפולין להורים ניצולי שואה, ועלתה איתם לישראל בגיל חמש, למדה תיאטרון וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, והצטרפה לקבוצת התיאטרון של נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה, בניהולו של עודד קוטלר. מאז היא שיחקה בתיאטרון, בקולנוע, ובסדרות טלוויזיה ("רמזור", ובעיקר "זגורי אימפריה").
מתי החלטת שאת רוצה להיות שחקנית? "תמיד רציתי להיות שחקנית ושיחקתי בהצגות עוד מהגן. בבית לא היה לזה אקלים. הלכתי ללמוד תיאטרון למרות הגישה של ההורים שלי. הם היו ניצולים של מחנות הריכוז הרוסיים, כי הם ברחו בשואה לרוסיה. כל המשפחות שלהם הושמדו, לכן הייתה הרבה שואה בבית. מבחינתם, משחק זה משהו שיכול להיות גם לא בטוח, מפוקפק, אבל כשהם ראו אותי משחקת, הם אהבו את זה".
5 צפייה בגלריה
חוה אורטמן
חוה אורטמן
"הרבה שנים אני בורחת מלדבר על זה". חוה אורטמן
(צילום: ז'ראר אלון)
סיפור האהבה הגדול בין אורטמן לאסיר עולם סמי אלקיים, שנידון למאסר עולם על חלקו ברצח נגר יפת זכה בתחילת שנות ה-80 לכותרות גדולות בעיתונים. הם נפגשו כשאורטמן ביקרה עם חבריה להצגה "סורגים" בבית המעצר של כלא רמלה. ההתאהבות הייתה גדולה. "נדלקנו אחד על השנייה מהרגע הראשון", סיפר אז אלקיים. "הרגשתי שאני מתאהב בפעם הראשונה בחיי. אף פעם לא קרה לי מה שקרה הפעם". ואורטמן אמרה, זמן קצר לפני נישואיהם: "מה שהכי מפחיד אותי הוא איך החברה תתייחס לעובדה שאני נישאת לאסיר השפוט למאסר עולם. העימות היומיומי עם החברה - יקבלו או לא יקבלו. אבל להינשא לבחיר לבי למרות שהוא שפוט למאסר עולם, נראה לי כצעד טבעי ביותר".
השניים נישאו, והפכו להורים לתאומות אור ואיילה, שנהרגה בהיותה בת 18 בתאונת רכיבה על סוס. אלקיים הוציא ספר שמתאר גם את סיפורם, אבל אורטמן מעדיפה כיום להמעיט ככל האפשר לדבר על אותם ימים. "זה היה מזמן, לפני 40 שנה, ולא קשור למה שאני עושה היום", היא אומרת. "הרבה שנים אני בורחת מלדבר על זה. הייתי מוכנה אז להתראיין כי זה היה האינטרס שלנו להקל בעונש של סמי. מה שכן, אני חושבת שהגבולות שלי - מה מותר ומה אסור - יותר רחבים משל הרבה אנשים. הם יכולים לכלול בתוכם הרבה יותר, גם באהבה, בהבנה של דברים, ובלהרגיש כאב של אחרים. אני יכולה להבין כל אדם, גם לחמול וגם לכאוב".
5 צפייה בגלריה
סמי אלקיים
סמי אלקיים
סמי אלקיים
(צילום: עמנואל אילן)
הבנות שלך התעניינו במשחק? "אור היא אשת קרקס וגם מכשירה מורות לפילאטיס. לא עניין אותה במיוחד להתעסק בתיאטרון למרות שהיא מופיעה בפרסומות. את אחותה איילה התיאטרון תמיד משך. היא שיחקה איתנו ב'מחכים לגודו' בפסטיבל עכו, כשאת כל התפקידים בהצגה שיחקו נשים, והייתה מוכשרת מאוד".

"הרבה התפלאו בכלל שאני לא מרוקאית"

הדמות שהשפיעה על אורטמן יותר מכל היא אשת התיאטרון המיתולוגית נולה צ'לטון. "דליק (ווליניץ, י"ב) שכנע אותי שאבוא לשיעורים של נולה באוניברסיטה", היא אומרת. "נולה הייתה השראה ומאסטרית, היא נתנה לנו מזון ליצירה. היא הייתה מורה מדהימה, ותמיד הביאה את הקול של המושתקים. היא שינתה את פני התיאטרון בארץ, כשעודד (קוטלר, י"ב) הושיט לה יד. חלק מאיתנו, תלמידיה, נדבקו גם בהשקפת העולם שלה, באפשרות של החיבור בין תיאטרון למה שקורה מסביב. הערצנו אותה, והיינו איתה גם ביום מותה. דניאלה מיכאלי, מיקי מבורך ואני עשינו חזרות אצלה בבית, גם בימיה האחרונים, כשהיא כבר ישבה על הכיסא שלה".
איך הייתה העבודה עם עודד קוטלר? "עודד אפשר לתיאטרון הישראלי להתפתח, לגדול ולבעבע. מה היה התיאטרון הישראלי בלי המחזאים שעודד אפשר להם לכתוב וליצור? הוא גם אדם שלא נתקע במקום. הוא יכול לביים הצגה ותראה אותו גם תולה בעצמו את הפוסטר שלה. הוא מלא באהבה לתיאטרון".
5 צפייה בגלריה
"היה לי קשה ללמוד את המילים במרוקאית. זאת שפה שלא הבנתי בה מילה". עוז זהבי וחוה אורטמן, מתוך: "זגורי אימפריה"
"היה לי קשה ללמוד את המילים במרוקאית. זאת שפה שלא הבנתי בה מילה". עוז זהבי וחוה אורטמן, מתוך: "זגורי אימפריה"
"היה לי קשה ללמוד את המילים במרוקאית. זאת שפה שלא הבנתי בה מילה". עוז זהבי וחוה אורטמן, מתוך: "זגורי אימפריה"
התפקידים הרבים שגילמה אורטמן לא השתוו לפופולריות ולחשיפה שהעניק לה תפקיד הסבתא בסדרה "זגורי אימפריה". "ידוע שאתה יכול לעשות במשך שנים תיאטרון ואף אחד לא יזהה אותך עד התפקיד שתגלם בטלוויזיה", היא אומרת. "החשיפה פחות עניינה אותי. בעיקר היה חשוב לי שאוהבים את הדמות שלי וצוחקים ממנה".
העובדה שאורטמן, פולנייה במוצאה, נבחרה לגלם סבתא מרוקאית, עוררה אז לצד המחמאות הגדולות על משחקה, גם לא מעט תהיות. "אני לא שמעתי טענות על כך", היא אומרת. "חוץ מזה, הרבה התפלאו בכלל שאני לא מרוקאית". על איבגי, שותפה לסדרה, שהורשע בהטרדות מיניות ובמעשים מגונים, היא מעדיפה שלא לדבר.
כפולנייה, איך התכוננת לתפקיד הסבתא המרוקאית? "כמו לכל תפקיד. היה לי קשה ללמוד את המילים במרוקאית. זאת שפה שלא הבנתי בה מילה. לימדו אותנו רק את המילים שצריך וכמובן את השירים".
מה את עוד חולמת להגשים? "להמשיך לשחק כמובן. התשוקה שלי למשחק לא פחתה עם הגיל. לא פחות מזה אני רוצה להיות יותר חופשייה עם עצמי, להרחיב את גבולות הכלא הפנימי שלי".
עד כמה להרחיב? "אני חושבת שהייתי רוצה להיות פחות פגיעה, להיות פחות ילדה טובה ולהתעצבן פחות. בסך הכול אני ילדה טובה".