אחרי דחייה של שבעה שבועות בגלל המלחמה עם אירן, התקיים בסוף השבוע פסטיבל הצגות היחיד, התיאטרונטו. למרות החששות ממלחמה נוספת, שהאטו עד הרגע האחרון את מכירת הכרטיסים, הפסטיבל, שהתקיים במתחם יפו העתיקה ובסטודיו למשחק ניסן נתיב, זכה להצלחה ולקהל רב.
המונודרמה "פינגווין", בביצוע אלון פרידמן, מאת עמית ארז, אותה ביים שלום שמואלוב, התכבדה במקום הראשון. המחזה הוא עיבוד לספרו של אנדריי קורקוב, סאטירה פוליטית שחורה על סופר חסר חשיבות שחי בדירה עלובה עם חברו היחיד, מישה הפינגווין, וכותב הספדים לאנשים שטרם מתו באוקראינה המושחתת, שיכולה להיות בעצם כל מדינה אחרת. סיפורו של אדם קטן הנבלע במנגנון של שקר וצנזורה. מנימוקי השופטים: "אלון פרידמן נותן הופעה מפורטת, מפתיעה מרגע לרגע, עם שימוש הרמוני של עבודה רגשית, טקסטואלית ופיזית שסוחפת את הקהל לתוך עולם של אמן שבוגד בערכיו ועקרונותיו ומצליח לעורר הזדהות עמוקה עם הקהל".
פרס ציון לשבח הוענק להצגה "גדליה" מאת ובביצוע תומר שרון, שהוכיח בפעם המי יודע כמה איזה שחקן מוכשר הוא. "גדליה", עיבוד מודרני ומוזיקלי של שרון לנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל, המעביר את הסיפור מוול-סטריט של המאה ה-19 לסדנת סופרי סת"ם בישראל של היום. "תומר מספר סיפור מורכב, מלהטט בין דמויות תוך עבודה פיזית מדויקת ומפעימה", כתבו השופטים בנימוקיהם. "הוא נותן תצוגת משחק מיומנת ומרשימה. תומש כתב, ביים, שיחק וכתב את הלחנים, ועל זה נאמר: תומש מאן שואו
במסלול הקצרנטו, הצגות שאורכן כחמש עשרה דקות, זכתה "אב-טיפוס" בביצוע שחקן תיאטרון הקאמרי דולב אוחנה, שאותה כתב וביים ארז חן. אוחנה, שמגלם בה גבר צעיר - בן הדור הנוכחי העומד להיות אב, צעיר מבולבל, מפונק אבל גם רגיש ועדין - הפגין משחק שובה-לב מלא חן, הומור וכנות.
בפרס בחירת הקהל על שם תרין שלפי ז"ל, זוכת הפרס הראשון בתיאטרונטו 2019, תרומת משפחתה של השחקנית המרגשת, זכתה ההצגה "גן הרסיסים" מאת ובביצוע אייל רז, שביימה ליאור זכאי. "גן הרסיסים", שמבוססת על סיפורו האמיתי של רז, נפתחת בנקודת שפל בחייו של השחקן, מוכר בפיצוצייה, שחולם על "המכה הגדולה" שתסדר אותו כלכלית. בעקבות הצעה מלקוח מזדמן, הוא מחליט להשקיע את כספו ולהפוך לשותף "שקט" בגן ילדים שמיועד לקהילת הפליטים ומהגרי העבודה בשכונת נווה שאנן בתל אביב. הוא מגיע למפגש עם דרום תל אביב כשהוא מצויד בגישה של "מאעכר" טיפוסי, שיפוטי וגזען, אבל המציאות טופחת על פניו כשהוא מוצא את עצמו אחראי על 18 ילדי פליטים מהודו, וייטנאם ואפריקה.
ליאור זכאי, במאית ההצגה, היא מחנכת בתיכון ביפו ופעילה חברתית בשכונות שפירא וקריית המלאכה, "החצר האחורית של תל אביב". לדבריה, היצירה היא לא רק סיפור אישי אלא כתב אישום חברתי נוקב השואל מי דואג לרווחת הילדים השקופים, ומציב מראה מול הגזענות והאטימות כלפיהם דרך דמותו של אדם אחד שגילה את האנושיות שלו בתוך "ערימת רסיסים".
בפרס בחירת הקהל במסלול הקצרנטו זכו שתי הצגות: "זמן" בביצוע יגאל שדה, שחקן הבימה, מהשחקנים הטובים והרבגוניים בתיאטרון הישראלי, מאת ובבימוי רובי קסוס; וההצגה מלאת החן "עכשיו כבר לא מתאים" בביצוע דורון טאובר, מאת ובבימוי עדי רהט. "זמן", שהוכיחה את מיומנתו של קסוס כמחזאי מדויק ורגיש, מביאה את סיפורו של אב ששכל את בנו במלחמה בעזה ומנסה לאחוז בתחושת הזמן שחמקה. "עכשיו כבר לא מתאים" היא סיפורה של עובדת סוציאלית תל אביבית המקבלת צו מילואים ביום בו הסתיימה המלחמה.
אמנם בפסטיבל התחרו רק חמש הצגות, אבל הבחירה בהן הייתה מדויקת. "היי שקטה" של היוצרת והשחקנית אליענה מגון, שירטטה בכישרון וברגישות את דמותה של אשת המילואימניק כגיבורת-על מותשת שנדרשת להחזיק את הבית ולהכיל את הפוסט-טראומה של בעלה וכנראה גם שלה. מגון כתבה את "היי שקטה", בהשראתו של בעלה השחקן אדם הירש, מתוך בית שהמלחמה נכנסה אליו ולא באמת יצאה ממנו. בר כהן מוראד, רקדנית ושחקנית, זכתה בצדק לתשואות הקהל על משחקה המרגש.
את "כלא: פרויקט על אסיר" כתב השחקן דורון כוכבי, שביים את ההצגה יחד עם ארי פולמן. זהו מסע בימתי מטלטל בעקבות סיפורו האמיתי של "לידור" (שם בדוי) - צעיר שבילה שמונה חודשים בבידוד מוחלט בבית הסוהר. היצירה נולדה מתוך תמונה אקראית שראה כוכבי בזמן ששוטט ברשת וגרמה לו לנפץ את הדימוי הסטריאוטיפי של ה"אסיר האכזר", לטובת חקירה אנושית עמוקה של אדם נורמטיבי שאיבד את הקשר לעולם.
הבסיס למחזה הנוכחי נשען על קשר אישי ואינטנסיבי שרקם עם אסיר לשעבר ששדד חנויות, קשר שהחל בהתכתבויות ברשתות החברתיות והמשיך בשיחות זום ארוכות ופגישות פנים אל פנים. במפגשיו הרבים עם אנשים שנפלטו מהחברה גילה כוכבי כי לא פעם מדובר באנשים שהגיעו מבתים נורמטיביים ומשפחות מתפקדות, אבל בשל רגישות גבוהה, טראומה או היעדר נוכחות הורית, חייהם נהרסו.
אחת ההצגות הקצרות ב"קצרנטו" שריגשו במיוחד - ולא השתתפה בתחרות - הייתה "איך קוראים לנביא", מחווה לפרופסור נורית יערי שסבלה מדמנציה ומצאה את מותה אחרי שאיבדה את דרכה. מיכל אהרוני, שהייתה תלמידתה של יערי, כתבה, רבקה מיכאלי צבטה את הלב עמוק-עמוק ותמר קינן ביימה. עוד התחרו במקצרונים "תקשיבו לי טוב" מאת עידו סתר ובביצוע ניר ברק - סאטירה מושחזת על רטוריקה, צדק והסברה; "רטרוספקטיבה" של דור רגב - מופע שמעמת אדם וחפצים מול קול שולט מן העבר, והמונודרמה הקומית-טרגית "לא התקבלתי" מאת אביה ברוש, החושפת את מאחורי הקלעים הסיזיפיים של עולם המשחק וההתמודדות עם כישלונות.
הפסטיבל, שנוסד בשנת 1990 על ידי יעקב אגמון, מנוהל כעת על ידי אלמנתו גילה אלמגור-אגמון ועמותת "קיפוד הזהב", כשמלבדה חברים בוועדה האמנותית היוצרים והשחקנים דניאל כהן-לוי, שמעון מימרן ומפיקת הפסטיבל גלית ברסקי, שהביעו תקווה שההצגות ימשיכו לשחק גם אחרי הפסטיבל.
