ברלין היא אחת ההשראות ל"לאן لوين", סרטו המרשים והנוגע ללב של אסף מכנס, שחולק בשנים האחרונות את חייו בין ישראל לגרמניה. לביקור הראשון שלו בברלין, ב-2014, הגיע עם סרט קצר ועתיר-שבחים בבימויו ("לזכור ולא לשכוח"), מכנסיים קצרים וסנדלי שורש, בדיוק כמו שהגיע לפגישה שלנו. "הייתה בברלין סצנה מטורפת של ג'אם סשנים. ניגנו שם הרבה ג'יפסי מיוזיק, סווינג, וכליזמרים", הוא מספר. "אתה הולך משש בערב ועד שש בבוקר בין דירות ובין מועדונים שכל הנגנים הכי מוכשרים בעולם מנגנים שם. בלילה הרביעי בברלין מצאתי את עצמי בדירה עצומה עם מאה צעירים, כשאני הייתי היהודי היחיד שם, וכולם שרו ביחד שיר ביידיש שנקרא 'כולנו אחים'. שם התחלתי להתאהב בברלין".
"לאן" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
מתי הגיעו ההרפתקאות?
"בהדרגתיות. מצאתי את עצמי בביקור הראשון במועדון ה'קיט קט' - סיפור שאני מספר במופע הסטנד-אפ שלי. השתוללתי שם. כולם חשבו שזו חוויה נהדרת, אבל אני קמתי למחרת ונהייתי פרנואיד. הרגשתי שאפשר לחטוף כלמידיה (מחלת מין - י"ב) בעיר הזאת רק מללחוץ 'עצור' באוטובוס.
"זה היה בנובמבר, הייתי צריך להשתין הרבה, ושכנעתי את עצמי שיש לי מחלת מין. הלכתי לאינטרנט וחיפשתי במשך שלוש שעות, עד שמצאתי אתר אחד שאומר שאם אתה צריך להשתין הרבה סימן שיש לך מחלת מין. זה כמובן לא נכון".
אז מה עשית?
"לא ידעתי למי לפנות, התביישתי מהחברים שהיו לי שם וחיפשתי את הרופא הכי קרוב. הרופא הזה לא הבין כלום מהחיים שלו, ואמר לי שאני צריך ללכת לאורולוג. טיפסתי לאורולוג ארבע קומות, פתחתי את הדלת, ומאחורי הבחורה בדלפק היה פוסטר עצום של אל אקצה. היא שלחה אותי לחדר המתנה. היינו שם אני ועוד ארבעה גברים בני 95, שיש להם בעיות אמיתיות עם הזין, לא כמוני.
"האורולוג פתח הדלת ואמר לי, 'אסף זה שם ערבי'. 'אני מישראל', אמרתי, ואז הוא אמר, 'אני מעזה, כנס לחדר, תוריד מכנס ותחתון'. הוא התחיל לבדוק לי את האזור שם תוך כדי שהוא מתחיל לשאול שאלות על אשתי. בחיים לא אמרתי לו שאני נשוי. כשהביצים שלי היו ביד שלו הוא עבר לעברית.
"הוא סיפר לי שהוא עבד בכרם שלום, ואז הלך לשולחן הרופא שלו, ואמר לי שאין ברירה. בשביל לברר מה יש לי צריך לשים מחט בתוך הזין שלי. לא לקחתי את הטיפול הספציפי שלו. המשכתי לחפש באינטרנט עד שמצאתי רופא שסובסד על ידי גרמניה. המשרד שלו נראה כמו המשרדים של גוגל, ובסוף לא היה לי כלום".
"לאן", סרט הביכורים הארוך של מכנס, בן 39, שהוקרן בפסטיבל ברלין, הפך לאחת היצירות המדוברות ביותר בפסטיבל, במיוחד לאחר שהמגזין היוקרתי "הוליווד ריפורטר" הכתיר אותו כ"פנינה הנסתרת" של האירוע.
הסרט הוא סיפורו של חסן (איהאב אליאס סלאמי), נהג מונית פלסטיני שחי בברלין כבר 25 שנה עם אשתו ובנותיו, כשיום אחד נכנס למונית שלו אמיר (עידו טאקו), הומו ישראלי צעיר שמגיע לברלין בגלל היצע הגברים המקומי, וגם נשאר בגללו. מה שמתחיל כנסיעה מקרית הופך לסדרת מפגשים ליליים בין שתי נשמות אבודות, חיבור אנושי שמעניק לאמיר תחושת בית ודוחף את חסן להתעמת עם עברו. לא סתם מכנס בחר במונית כזירת התרחשות. לא רק חסן לוחץ על דוושת הגז - גם אמיר, שהולך למסיבות ועושה סמים, עושה זאת.
בינתיים קטף הסרט, שמוצג עכשיו בבתי הקולנוע בארץ, ביניהם רשת לב שהיו שותפים בהפקתו, לא מעט פרסים. הוא זכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים בפרס חג'ג' לסרט הטוב ביותר, פרס התסריט ופרס למשחק שהוענק לסלאמי. בטקס פרסי אופיר האחרון קטפו סלאמי וטאקו פסלוני אופיר - סלאמי כשחקן הראשי המצטיין וטאקו כשחקן משנה.
"בניתי בסרט הזה מערכת יחסים לא מוצהרת בין אבא ובן, ועשיתי את זה בעוד כמה סרטים", אומר מכנס. "הדמות של חסן מבוססת על כמה אנשים שאחד מהם הוא אבא שלי - בן אדם מלא חרטות. הוא התאבד בגיל 50, כשאני הייתי בן 21. אני נוגע הרבה בהחמצה, לכן גם הקדשתי לו את הסרט. הוא מבוסס גם על עוד בן אדם שפגשתי בברלין, אארק שמו, שיש לו סיפור מאוד דומה לדמות שלי.
"כשהתחלתי לכתוב את הסרט היה לי מאוד ברור שהדמות של אמיר היא הדמות הראשית. היא מבוססת עליי, אבל לאט לאט התחלתי להבין שאני רוצה לעשות סרט על חרטה ועל טראומה, ושיהיה הרבה יותר מעניין לספר את הסיפור דרך המבוגר שנמצא כביכול אחרי הסערות".
פגשת נהג מונית כזה?
"כן. אני חושב שהכוח של איהאב הוא לספר סיפור גם בלי לדבר. אבא שלו לא דיבר איתו מהרגע שהוא עזב את פלסטין ועד יומו האחרון".
זה גם היה טיב היחסים שהיו לך עם אבא שלך?
"אני ואבא שלי דן היינו קרובים, אבל לא פתוחים. הבנו אחד את השני, אבל לא דיברנו מעולם על כלום. הוא לא ידע עליי הרבה ואני לא ידעתי עליו הרבה. באתי מבית שלא מדברים בו יותר מדי על רגשות. אמא של אבא שלי גם התאבדה כשהוא היה בן חמש".
הופתעת כשהתאבד?
"אני הייתי הכי לא מופתע במשפחה כשזה קרה. הייתי ברכבת מקורס מ"כים למרכז כי אמרו לי שהוא הלך ונעלם, ושאלתי את אמא שלי איפה האקדח שלו. כולם היו בהלם כששאלתי אותה כי כולם היו בבית וידעו".
מה הוביל להתאבדות?
"היו לו חובות כלכליים והיה את הסיפור עם אמא שלו, אבל כנראה שהיו עוד סיבות. אני צוחק בסטנד-אפ ואומר שאמא של אבא שלי התאבדה כשהוא היה בן חמש, אבא שלי התאבד כשאני הייתי בן 21, ועכשיו אמא שלי תוהה מי יהיה היורש של המסורת הענפה הזאת של לוותר - האם זאת אחותי שהיא מוכשרת עם שלושה ילדים, האם זה יהיה אח שלי שהולך להיות רופא ונשוי עם ילד חמוד, או שזה יהיה אני, שחי על הקו בין ברלין לתל אביב ושאני גם בקטע של בולבולים. תחרות קשה. אני לא מרגיש שאני אובדני. אני מרגיש שאני בקטע של חיפושים, ומתוך החיפושים האלה יוצאים סרטים טובים לדעתי".
על מה כן דיברתם?
"היינו הולכים לראות מכבי תל אביב בכדורסל ביחד. בעיקר צחקנו הרבה. קיבלתי את חוש ההומור שלי מאבא שלי ומאבא שלו. סבא שלי היה הדמות שהכי השפיעה עליי בחיים. הוא היה פשיסט לא קטן, אבל המרחק בין פשיסט לאמן בהרבה מובנים לא גדול, בעיניי. הייתה לו גם נפש של אמן".
למה בחרת בעידו טאקו?
"היו לי אודישנים מדהימים לתפקיד של אמיר, ובניגוד לדמות של חסן היו גם המון אופציות - שחקנים מדהימים שעשו אודישנים שהלסת נופלת, אבל דרך טאקו הבנתי דברים על הדמות הזאת בזמן שלא פענחתי אותה עד הסוף. טאקו הוא בן אדם שנמצא במאבק אמיץ בתוכו, והמאבק הזה מאוד דיבר אליי.
"אני לא חייב ללהק שחקן הומוסקסואל כדי ליצור דמות במאבק. טאקו איבד את אמא שלו פחות או יותר בגיל שאבא שלי איבד את אמא שלו. יש משהו במאבקים של טאקו ואיך שהוא מנהל אותם, שפשוט גרם לי להגיד - זאת הדמות. היו גם שחקנים מצוינים לדמות של איהאב אבל ראיתי שזה מה שאני מחפש, את הצד האבהי הזה.
"איהאב הוא שחקן מדהים שאני מת לעבוד איתו שוב. הוא יודע לשחק אמביוולנטיות כמו שאף אחד אחר לא יודע. ליהקתי אותו כי הבנתי שאני מסוגל לראות שש שעות שאיהאב לא מוציא מילה ורק מסתכל על נופים במראה המרכזית. רק במבט שלו, כשהוא מסתכל על אנשים אחרים, אני יכול לספר סיפור. יש סיפור אהבה גדול מאוד בין איהאב ומשפחתו לביני. הייתי כמה פעמים אצלם בכפר ראמה כולל חזרה הזויה בזמן הטילים מלבנון, כשהשתטחתי על הכביש בכניסה לכפר. הטיל פגע מאה מאתיים מטר ממני. הם אנשים מדהימים".
למה בחרת דווקא בנהג מונית ערבי להיות גיבור הסרט?
"היה בפסטיבל ברלין דיון האם המטרה של הקולנוע הוא להיות פוליטי. יו"ר חבר השופטים אמר שבעיניו קולנוע לא אמור להיות פוליטי. במאי שדיבר בטקס אמר שיש מקום לקולנוע כזה ויש מקום לקולנוע אחר. יש מקום לקולנוע שצועק את המציאות וכל מטרתו היא לבקר, ויש מקום לקולנוע שהכוח הפוליטי שלו הוא בדרך שבה הוא מתעקש ליצור חיבורים בין אנשים ולברוח מהמציאות. אני מאוד מפחד מקולנוע דידקטי. לדעתי, עכשיו הסרט הוא שמדבר.
"האש שבערה בי להתחיל את הסרט נבעה מהמפגש המאוד פשוט הזה בין שני אנשים שלרגע מרגישים אחד את השני יותר מכל שאר המשוגעים בעיר. הם מרגשים את זה ברמה הכי נאיבית כי אין דיאלוג בין ישראלים לפלסטינים. התחלתי לכתוב את הסרט בלי רצון לאמירה דידקטית, בלי להגיד לאנשים מה נכון ומה לא נכון. הם צריכים לקחת את זה מהסרט.
"אנחנו מאוד במקום של ללחוץ על הגז במקום לעצור שנייה. ולחשוב מה עובר עלינו, עליהם. הלוואי שנעצור שנייה את הרכב, גם ביחסי ישראל-פלסטין, לא רק במה שקורה כאן".
דיברת עם איהאב על המציאות בארץ?
"הוא לא איש של מלחמות. אחות של סבא שלי הייתה בת 98 כששאלתי אותה מה משמעות החיים. היא פשוט חייכה אליי".
סיפרת לו על אבא שלך?
"בטח. דיברתי עם איהאב ואשתו על הכל. כנראה שדיברתי עם הרבה מאוד אנשים על המשפחה שלי יותר מאשר דיברתי עם אבא שלי. הגעתי לגמרי ממשפחה שהייתה בה יותר מדי גבריות רעילה. אבא שלי גדל לאבא שהיה עוד יותר מאצ'ו, אבל מאחורי כל מאצ'ו יש איזשהו גורם שברירי שמנסים לכסות עליו".
נתקלת באנטישמיות בברלין?
"בפסטיבל ברלין האולם היה מלא עד אפס מקום ולא הייתה אף מחאה. אני בעד שלפני שאומרים משהו על סרט, מכל הכיוונים, שיראו אותו. אני יודע להגיד במלוא הכנות שהסרט נוגע במי שראה אותו, וזה מה שקרה בברלין. בברלין היה חשש שייקרה משהו, כי הסרט ממומן על ידי ישראל ולא קרה כלום. זה עדיין סרט שמצליח לבלבל את כל הצדדים".
מה לך ולסטנד-אפ?
"אני עושה סטנד-אפ בעיקר בברלין, וצוחק על זה שאני ביסקסואל, או כמו שהחברים ההומואים שלי אוהבים לקרוא לזה, 'הומו'. אני כן ביסקסואל, אבל הומואים לא מאמינים לי".
"אני רוצה להיות אבא, אבל זה כבר לא חד-משמעי"
מכנס, שאיש שמשפריץ הומור שקט, נולד בסביון ושירת שירות קרבי ("התחלתי בטיס, ואחר כך הייתי בעוקץ"). "בכיתה ז' אם אתה רוצה לשרוד בג'ונגל של הנעורים אתה צריך להיות טוב עם כדור או להיות מצחיק", הוא אומר. "לא הייתי כזה טוב בכדורסל. בכיתה ז' הבנתי שאני לא הולך להיות הכי טוב בכדור ופיתחתי מנגנון הישרדות של להיות מצחיק. בתיכון הלכתי ללמוד תיאטרון במקיף יהוד. היה לי מורה נהדר שהדהד את האהבה שלי לסיפורים, ולא הייתי פריק של קולנוע.
"גדלתי בבית מאוד בסיסי מבחינת התרבות שצרכתי. היה בו הרבה דיסני ו'רשימת שינדלר'. כשסיימתי את הצבא, הייתי מלמד מתמטיקה. מאוד אהבתי מתמטיקה והלכתי ללמוד את זה באוניברסיטה. תוך כדי עשיתי קורס ערב בקולנוע במנשר. אמרתי, אוקיי, אני אלמד מתמטיקה עם פילוסופיה בגיל 45 כי אני כבר באמת אהיה בדיכאון עמוק, ועד אז אני אעשה קולנוע. עזבתי את לימודי המתמטיקה ועברתי ללמוד קולנוע בלונדון. היה לי ברור שאני בא לשם כדי ללמוד ולחזור. עזבתי את הבית די מוקדם אחרי הסיפור המשפחתי.
כרגע אין לו אהבה. "הגעתי לברלין לתקופה ארוכה בגלל שהפקתי סדרה שבסוף לא הסתיימה", הוא אומר. "לפני שנה סיימתי זוגיות של שלוש וחצי שנים ומאז לא היה לי אף אחד. לא נדדתי לברלין בשבילו. היו לי הרבה סיפורי אהבה שלא צלחו. עד היום אני לא מצליח להבין את הסיפור הראשון שהיה לי שם. נראה לי שגם אחרי 80 טיפולים אני לא אצליח להבין למה זה נגמר".
מתי הבנת שאתה נמשך גם לגברים?
"הפעם הראשונה שהייתי עם בחור הייתה בגיל 29. הייתי עם בחורות ואני עדיין לפעמים עם בחורות. אני לא חושב שאני צריך להבין עד הסוף למה אני נמשך. אני פשוט מתגלגל ומבין לאן זה הולך. אני יכול להגיד בכנות שבזמן התיכון ובתחילת שנות ה-20 שלי לא הייתה לי משיכה לגברים. הייתי בצבא, בקרבי.
"אני לא טוען שאני סטרייט. אני חושב שהיה בי צד שהדחיק את זה עמוק עמוק. אני חושב שרובנו על איזה ספקטרום ואני לא בטוח שכולם צריכים לפתוח את כל תיבות הפנדורה שלהם, כמו שסמוטריץ' אומר שיש לו חלומות על דברים מיניים שהוא לא יכול להגשים".
אתה רוצה ילדים?
"בגדול אני רוצה להיות אבא, אבל זה כבר לא חד-משמעי. אני לא חושב שאבא שלי היה אבא לא טוב. אני הרבה פעמים מקנא באנשים שמסוגלים לכעוס. אני יותר מדי תסריטאי ואני מבין את כל הדמויות. על פניו יש לי הרבה סיבות לכעוס על הרבה אנשים, אבל אני לא כועס על אבא שלי. אני מבין מה הוא עבר.
"האם אני רוצה להיות אבא בשביל לתקן? אני חושב שזה יהיה לא בריא. בשנתיים האחרונות אני יותר בארץ מאשר בברלין. יצאתי לריצה על הים בין המלחמות, בין טילים, ועלתה בי פתאום מין תחושה ביולוגית חזקה שאני הולך למות ואני צריך להתרבות. הייתה לי תחושה חייתית כזאת".
ומה הלאה?
"נורא בא לי לעשות גם נונסנס. אני אמשיך לעשות סרטים. עבדתי פעם עם תסריטאי שאמר לי, 'אתה תסריטאי ובמאי רק בגלל הסיפור של אבא שלך', ולא קניתי את זה. קודם כל, עשיתי תיאטרון בתיכון בזמן שכל החברים שלי הלכו להגביר פיזיקה ורובוטיקה. אני חושב שהרבה מהסיבות שיש לי צורך לספר סיפור קשורות לעולם שממנו אני מגיע, שזה גם העולם שממנו אבא שלי הגיע לאן שהוא הגיע. נכון, יש בי גם עצב. הסטנדאפיסטים הם האנשים הכי עצובים שיש. יש להם עולם שחור בפנים. זה כואב, וגם בי יש עולם שחור.
"אחרי הרבה מאוד שנים של נדודים - אני רוצה תחושה של בית. אני עדיין בן אדם מאוד הרפתקן בטבע שלי. כנראה שהיציבות שלי היא לא היציבות שרוב האנשים מייחלים אליה, אני עדיין צריך הרפתקאות, אבל היום אני יותר ויותר רוצה בית".













