במשך יותר מ- 20 שנה לינווד בומר היה הסרבן הכי עקשן בהוליווד. בזמן שכל סיטקום מהניינטיז זכה לריבוט מיוזע, השחקן-תסריטאי שמר על זכות השתיקה, כלומר התעקש שלא להחזיר למסך את "מלקולם באמצע", הקומדיה המצליחה ההיא. בומר טען, ובמידה רבה של צדק, שבשבע העונות של הסדרה הוא אמר את כל מה שהיה לו להגיד על משפחות עניות, ילדים גאונים והורים שמאבדים את זה. אפילו בריאן קרנסטון, שכבר מזמן הפך לוולטר ווייט ואייקון תרבות, לא הצליח לשכנע אותו. בומר עמד בגבורה בתחנונים עד שאשתו, טרייסי, זרקה לו רעיון משלה: מה אם למלקולם הבוגר תהיה בת שתהיה בדיוק כמוהו?
"מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים" - טריילר
(באדיבות דיסני+)
ברגע שבומר הבין שגנטיקה היא קומדיה בהתהוות הוא נכנע. אבל גם אז הוא עשה את זה רק בתנאים שלו: ארבעה פרקים קצרים, לא יותר; מיני-סדרה מהודקת שזכתה לשם "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים", שתחזיר את כולם (חוץ מאחד) למסך. עדיין מטורפים, עדיין לא מאמינים בלחישות, עדיין נאבקים, ומלאי חיים כמו זריקת אדרנלין לתוך הלב (אצלנו בדיסני+, החל מאתמול).
3 צפייה בגלריה
כל סיטקום עשה את זה לפניהם, אז למה לא הם? מתוך "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
20 שנה מאוחר יותר ומלקולם (פרנקי מוניז, ממש כמו שהוא היה כילד, אבל במבוגר) הוא מנהל עמותה רציני ומצליח שמתחמק מהמשפחה שלו כמו אלכוהוליסט בדימוס שבורח מבר אקטיבי. הוא יודע שברגע שהוא רק ייכנס לרדיוס של המשפחה שלו הם יוציאו אותו מדעתו, והשפיות שלו יקרה לו. יש לו חברה שהוא אוהב ובת מתבגרת שהוא מגדל לבד כי אמא שלה ברחה שלושה ימים אחרי הלידה, ויש לו שיטת חינוך שעובדת: הוא שואל את עצמו מה ההורים שלו היו עושים, ועושה את ההיפך.
אלא שהמשפחה שלו לא ממהרת לשחרר. אמא לואיס (ג'יין קאצ'מארק) ואבא האל (קרנסטון) חוגגים 40 שנות נישואים (וסקס, הרבה סקס), והרעיון שמלקולם לא יגיע לחגיגת ההישרדות ההדדית שהם מתכננים מקפיצה להם את הקוף, כל אחד בדרכו הפאסיב-אגרסיבית (לואיס אגרסיבית והאל פאסיבי). מסביבם יהום הסער על האחים האחרים לבית משפחת ווילקרסון - ריס ופרנסיס (ג'סטין ברפילד וכריסטופר מאסטרסון), דיואי הנאיבי (אריק פר סאליבן עורר דרמה לא קטנה כשסירב לסטיפות שהציעו לו והתעקש להתמקד בלימודי תואר שני בספרות ויקטוריאנית), שמגולם על ידי קיילב אלסוורת'-קלארק, וקלי (וואן מוריי), הצאצא/ית הא-בינארי/ת שנולד/ה אחרי שהעונה הסתיימה. כולם חגים זה סביב זה בתזזיתיות שאפיינה את סדרת המקור וחוגגים את האיחוד שלהם על מלא.
3 צפייה בגלריה
לעשות את ההפך מההורים. תמיד. מתוך "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
את הסדרה המקורית ביסס בומר על החיים האמיתיים שלו, ילד מחונן בבית שבור ועני, שחייו היו מאבק מהסוג שרק בדיעבד הופך למצחיק. "מלקולם" עשתה מיני-מהפכה כשעלתה בשנת 2000 - הבית שלהם היה מלוכלך באמת. לא הדירות המעוקרות של "חברים" ולא הסלון המהוגן של "קוסבי", אלא בית עם חלב חמוץ, חשבונות לא משולמים, כביסה שלעולם לא נגמרת ולואיס שמבשלת אפונה כי זה מה שנשאר במקרר. תצוגה אותנטית של מעמד הפועלים שנלחם על כל סנט, הורים שפשוט עייפים מכדי לחנך אז הם צועקים. המבקרים כינו אותם משפחה לא-מתפקדת למרות שקאצ'מארק התעקשה בראיונות שהם דווקא תפקדו ועוד איך: החיים לא היו הוגנים, המערכת לא תגמלה אותם בשום צורה אבל בני המשפחה ישבו יחד לארוחת ערב בכל ערב.
החדשות הטובות הן שבומר עשה משהו נכון. הוא הצליח להחזיר את הקסם ל"מלקולם" כאילו לא עברו שני עשורים, והקצב והפאנצ'ים מתאימים לתקופה הנוכחית בלי להזיע. התסריט חד והדוק, מצחיק מאוד ולא עושה הנחות לאף דמות (חכו לרגע שבו האל לוקח מיקרו-דוזינג בכמות שמיועדת ל-15 פילים). רעיון הניתוק מהמשפחה אפילו תואם במידה לא קטנה את רוח המודעות בתקופה ("אני מגן על האנשים שאני אוהב מפני האנשים שאני אוהב", מסביר מלקולם לבת שלו בשלב מסוים), ולא ניכר ניסיון להתחנף להווה כפי שקרה לא פעם לחידושים או סדרות המשך או אפילוגים או כל חיית-ספין אחרת.
3 צפייה בגלריה
מסתבר שהוא עדיין באמצע. מתוך "מלקולם באמצע: החיים עדיין לא הוגנים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
הטקסט מן הסתם הקל על השחקנים לגלוש אל הדמויות שלהם בקלות מעוררת-התפעלות (קרנסטון לא הצליח להתאפק והתפשט כבר בתחילת הפרק הראשון כדי שלואיס תגלח לו את הגב. יותר נוסטלגי מזה?). מלקולם ממשיך לשבור את הקיר הרביעי כדי להתנחם באמפתיה מהצופה, ומסתבר שזה עובר במשפחה - גם הבת שלו בעניין. המשמעות של כל זה היא שאפשר להסיר דאגה: המעריצים יכולים להתרווח אחורה בכורסא שלהם ולצפות ב"מלקולם" בלב שלם ועפעפיים פקוחות לרווחה. הם לא יתאכזבו, מקסימום יתאהבו.
