רוצים לחוש קשישים? בשמחה: 26 שנים - זה פרק הזמן שחלף מאז שעלתה על המסכים הפארודיה "מת לצעוק", שלעגה בוולגריות מבדחת לגל סרטי הסלאשרים והאימה של שנות ה-90 - זה שיצא לדרך עם ההצלחה הפנומנלית של "צעקה" (1996), והמשיך ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" (1997), "החוש השישי" (1999) ו"פרויקט המכשפה מבלייר" (1999), בין היתר. עם הכנסות של יותר מ-278 מיליון דולר - על תקציב זעיר של פחות מ-20 מיליון - הסרט הדבילי והמשמח הזה הדגים שהקהל לא צמא רק לסרטי אימה, אלא גם לקומדיות מטופשות שמשתעשעות עם הז'אנר - וכך מצאנו את עצמנו עם ארבעה המשכונים ל"מת לצעוק" שיצאו כולם בין 2001 ל-2013, ושלשלו קרוב ל-900 מיליון דולר לכיסי יוצריהם.
וכן, גם אם עברו 13 שנים מאז הסרט האחרון בסדרה, "מת לצעוק 5", זה לא אומר שהבאר הספציפית הזאת יבשה - בטח שלא בעת שבה סרטי אימה כבר יצאו מהגטו הז'אנרי שלהם, עושים חיל בקופות המיינסטרימיות ואפילו קוטפים פרסים יוקרתיים (באוסקר לשחקנית המשנה השנה זכתה איימי מדיגן, שכיכבה ב"שעת הנעלמים" המצליח). זהו זמן מצוין לעוד פארודיה על סרטי אימה, וזו הסיבה שביוני הקרוב תוכלו לצפות ב"מת לצעוק 6" - שתאחד את הכוכבות הקבועות אנה פאריס ורג'ינה הול, יחד עם האחים שון ומרלון ווייאנס, כשמצטרף אליהם האחיין דיימון ווייאנס ג'וניור ("הבחורה החדשה"). הפעם שון ומרלון גם נמנים על צוות הכותבים, יחד עם אחיין נוסף, קרייג ווייאנס, והאח קינן אייבורי ווייאנס שביים את צמד הסרטים הראשונים בסדרה. כן, מדובר בפרויקט משפחתי, ואל תשאלו אפילו עוד כמה ווייאנסים יש.
בכל מקרה, שלל הדיווחים על הסרט החדש בסדרה, פלוס המציאות המדכדכת בישראל ובמזה"ת נכון לתחילת אפריל 2026, הביאו אותנו לדרג עבורכם את הפארודיות הגדולות. מי יודע, אולי תיזכרו בכך שהן קיימות, ומי יודע, אולי הצפייה באחת או יותר מהן תחזיר לכם מעט משמחת החיים שאחריה כולנו נוהים כעת ובכלל. כי תכלס, הצפייה ב"סודי ביותר" או "טיסה נעימה" היא כמו אקמול לנפש הדוויה וידועת-המלחמות; מזור מבורך מכל הדרעק שמסביב, שלא לדבר על העונג שיפיקו הצאצאים שלכם במידה ויש לכם כאלה, מהחשיפה לסרטים המטומטמים והנפלאים האלה. אז בואו נתחיל:
קטע מהסרטים (2001)
למרות שלא מדובר ביצירה דגולה במיוחד, ערכו של הסרט הזה - שדווקא נהנה מכמה גאגים ראויים, בינות לאלו הצפויים עד דמעות - נובע משני ערכים לא מבוטלים. תחילה, היה זהו תפקידו המשמעותי הראשון של כריס אוונס, מי שבסופו של דבר ימצא את עצמו אוחז מגן עשוי-ויברניום בזיכיון התרבותי הגדול של המאה ה-21 (קפטן אמריקה של מארוול, למנותקים מביניכם).
שנית, וזה בעצם מה שהופך אותו למעט פחות רלוונטי עבור הקהל הצעיר היום, "קטע מהסרטים" מטווח את גל סרטי הנעורים של סוף האייטיז, הניינטיז ותחילת שנות ה-2000. זאת אומרת, אדם צריך היכרות מסוימת עם הסרטים שמהווים לו מטרה כדי להפיק ממנו את המיטב - מ"מועדון ארוחת הבוקר", דרך "10 דברים שאני שונאת אצלך" ועד "כוכב חדש נולד" (Varsity Blues) הלא מוערך דיו בכיכובו של ג'יימס ואן דר ביק המנוח. ללא הקילומטרז' הנ"ל, הצופה העכשווי לא ממש יבין מה רוצים ממנו, וכל הסלפסטיק המטופש שבעולם לא יעזור. מאידך, אם אתם אכן בני התקופה, ויכולים לזהות במסדר זיהוי את ג'וליה סטיילס או פרדי פרינז ג'וניור, זה לגמרי יכול לעבוד עבורכם.
מקגרובר (2010)
היה זה עניין של זמן עד שהמערכונים ההיסטריים של וויל פורטה המוכשר יעשו את הדרך מ-SNL למסך הגדול (ממש כמו שבשעתו עשו זאת סרטים כמו "עולמו של וויין" ו"לילה ברוקסברי", בין היתר) – והתוצאה פשוט נפלאה, גם אם בזמן אמת ההמונים לא בדיוק נהרו לצפות בו בקולנוע. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שמדובר בגדול בפארודיה על סרטי וסדרות אקשן שכבר נס ליחן, בכל האמור בצייטגייסט התרבותי, כך שהקהל המילניאלי בואכה דור Z לא לגמרי הבין מה רוצים ממנו. לעומת זאת, הקשישים שגדלו על סרטי סטאלון ושות' בשנות ה-80 (מ"רמבו", דרך "מת לחיות" ועד סרטי "נשק קטלני"), וחשוב מכך - יודעים בדיוק מי היה מקגייוור ומה הוא יכול לעשות עם חתיכת מסטיק, שני חוטים, מצית ובלון - ובכן, הם התמוגגו. חבל רק שלא היו מספיק מהם, וכך הסרט המצחיק הזה לא זכה בתשומת הלב הראויה לו.
על מה הסיפור, אתם שואלים? ובכן, פורטה מגלם סוכן חשאי אגדי שנקרא למשימה סודית נוספת אחרי פרישתו, ולמרות חוסר רצונו מסכים לאחר שמתברר כי המטרה היא ברון הפשע הבינלאומי דיטר פון קאנת' (ואל קילמר המנוח), מי שהרג את ארוסתו של מקגרובר בערב חתונתם. וכך, יחד עם צוות שכולל את קריסטן וויג וראיין פיליפה (ואחרי שצוותו הקודם נהרג מכיוון שהשאיר ימבה חומר נפץ באוטו), פורטה/מקגרובר יוצא לסכל את תוכניתו המרושעת של קאנת' (שם שמהווה גאג חוזר, כמובן), ולתלוש כמה שיותר גרונות בדרך. כן - גאג חוזר נוסף פה הוא שמקגרובר מתמחה בתלישת גרונותיהם של אויביו השונים. מיומנות שראוי לסגל.
שיגעון בחלל (1987)
עוד פארודיה קלאסית שבקרוב תזכה להמשכון, סרטו האהוב של מל ברוקס מטווח בעליזות טובת-לב את סרטי "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס (וסרטי מד"ב קלאסיים נוספים, כמו "הנוסע השמיני"), ועושה זאת בחדווה השמורה למאסטרו אמיתי. אלא שלפחות לעיניים בוגרות - אלה שגדלו על הסרט בזמן אמת, וצפו שוב ושוב ב-VHS - הוא לא התיישן טוב כל כך. הבדיחות הן מהזן המעט רחב מדי, המטרות קלות וברורות, שלא לומר עצלות, גאגים נמרחים עד לנקודת השבירה שלהם, וריח קל של עובש מלווה את הצפייה העכשווית, למרבה הצער.
נו, שוין, לכל דבר יש תאריך תפוגה - אבל לילדים שלכם לאו דווקא יהיה אכפת, וזו הנקודה החשובה. גם אם הם לא יכירו את הרפרנסים השונים (ואם הם צפו בסרטי "מלחמת הכוכבים", הם יכירו), וגם אם חלק מהבדיחות לא פוגעות, זה עדיין יעבוד להם. אווירת האנרכיה הברוקסית וחדוות היצירה של האיש, גם כשהוא לא במיטבו, פשוט מידבקת. ובואו לא נשכח שפה ושם, בין כל השטויות שממלאות את הסרט הזה, יש גאגים פשוט גאוניים שעדיין מצדיקים את המאמץ. למשל הפקודה !Comb the desert שיורה לפקודיו הנשיא המרושע סקרוב (ברוקס), הנענית בכמה חיילים אומללים שעוברים על פני הדיונות עם מסרק ענקי. גאוני.
לרקוד עם לוחמים (1993)
ההמשכון של "לרקוד עם טייסים", שהשתעשע בעיקר עם "אהבה בשחקים", מסמן סרטי פעולה אחרים מהאייטיז - בעיקר את סרטי "רמבו" של סטאלון (ג'ון קרנה מהסרטים הללו אפילו קופץ להופעת אורח פה), אבל גם קלאסיקות מלחמתיות כמו "צייד הצבאים". ולא, לא מדובר ביצירה משובחת במיוחד של הז'אנר, ובהחלט לא מדובר בפארודיה עילאית כמו אלו שהבמאי ג'ים אברהמס חב להן את פרסומו ("טיסה נעימה" ו"סודי ביותר", שיצר יחד עם האחים דייויד וג'רי צוקר) - אבל היא טובה ומצחיקה מקודמתה, ומטומטמת באופן מספק ביותר.
צ'רלי שין, בתפקיד הראשי, מתגלה שוב כליהוק מושלם לפארודיות. משהו בפניו האטומות ונעדרות-ההבעה (אלא אם מחשיבים את זו הקבועה של "זועפת וזהו") מתחבר היטב לז'אנר, כפי שנוכחנו לגלות גם כשקפץ לבקר בסרטי "מת לצעוק". ומעבר לכך, פה ושם, למרבה הפליאה, מתגלה הסרט ככמעט חכם - או לכל הפחות, כאילו יש לו משהו אמיתי לומר. למשל, החלונית שמופיעה בשלב מסוים וסופרת חיסולים, כשהלוחם הנועז והמצולק טופר הארלי (שין) יורה צרורות בשלל חיילי אויב - ריאקציה ישירה וביקורתית ל"רמבו 3" של סטאלון, שנודע לשמצה בזמנו כמחזיק שיא החיסולים על המסך (סרטים רבים עקפו אותו מאז, כשאת השיא הלא-רשמי הנוכחי מחזיק "ג'ון וויק 4"). מי היה מאמין.
טים אמריקה: משטרת העולם (2004)
אומנם סרטם חסר-המורא של טריי פארקר ומאט סטון פועל יותר כסאטירה אגרסיבית על מדיניות החוץ של ארצות הברית, הוליווד והקשר הגורדי ביניהן, אבל במובנים רבים אחרים זוהי גם פארודיה על סרטי פעולה - ספציפית אלו שמציגים זכרים אמריקאים מאצ'ואיסטים שמשתמשים באלימות על מנת להביא "צדק" אל מחוץ לגבולות ארצם. וכל מי שכבר צפה כבר יודע עד כמה פארקר וסטון - המוחות המבריקים והמעוותים שמאחורי "סאות' פארק", כמובן - לוקחים את הנושא למחוזות הקיצון ומעבר לו. הבחירה הלא מובנת מאליה ליצור את הסרט באמצעות מריונטות מאפשרת להם להשתולל בפוגענות אופיינית, והפוגענות הזו מכוונת כלפי כל מי שרק אפשר: מכוחות הביטחון האמריקניים, דרך כוכבים הוליוודיים כמו מאט דיימון, אלק בולדווין ושון פן, ועד לעריצים כמו קים ג'ונג איל. אף אחד לא מוגן מחיצי התרעלה של פארקר וסטון, לא אנשי הצבא הג'ינגואיסטים שתרים אחר עוד דם והרג בחסות "המלחמה בטרור", ולא השמאלנים היללניים שקוראים לצדק ושלום מהנוחות והביטחון של חיי המותרות שלהם.
12 צפייה בגלריה
המטרה? כולם. מתוך "טים אמריקה: משטרת העולם"
(צילום: Melinda Sue Gordon,SMPSP באדיבות yes)
בין היתר תמצאו פה את סצנת הסקס המפורטת, החולנית והמשוגעת בתולדות הקולנוע המיינסטרימי (בהשתתפות מריונטות, כן?), את השיר האלמותי America, Fuck yeah!, וגיבור - השחקן הכושל גארי, בדיבובו של פארקר - שנראה בול, אבל בול, כמו השחקן כריס פיין בסרט "קמט בזמן" (2018), כפי שמדגים מם פופולרי מהעת האחרונה. זה לא קשור, אבל מצחיק.
הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס (2007)
הפארודיה ההיסטרית הזו על סרטי הביופיק המוזיקלי - ספציפית "ריי" (2004) ו"הולך בדרכי" (2005) - נכשלה קופתית כשיצאה, אולי בגלל שהקהל טרם הבין באותה העת עד כמה מדויקת היא הייתה בלעגה לתבנית ההרמטית, הקבועה, של הסרטים הללו ודומיהם. מאז, סרטים כמו "רפסודיה בוהמית" (2018), "אלביס" (2022) ו"בוב מארלי - One Love" (משנת 2024) כבר הדגימו שוב ושוב, ממש עד לרמת הפארודיה הלא-מודעת, את העניין. אבל "הולך חזק" היה שם ראשון, ועשה את זה מעולה.
12 צפייה בגלריה
אל תנסה את הסם הזה, הוא לא בשבילך! מתוך "הולך חזק: סיפורו של דיואי קוקס"
(צילום: יחסי ציבור)
הסיפור עוקב אחר דמותו של המוזיקאי העולה דיואי קוקס (ג'ון סי. ריילי הנפלא, שפרח ככוכב קומי לצד וויל פארל בסרטים כמו "אחים חורגים"), שמנסה לנהל את הקריירה הממריאה שלו בצל טראומת ילדות קשוחה, כמיטב המסורת (במקרה הזה, הוא חתך בטעות את אחיו לשניים באמצעות מצ'טה!). בין היתר הוא מתמכר לכל סוג של סם עלי אדמות, נפגש עם גדולי התקופה כמו הביטלס (בגילומם של פול ראד, ג'ק בלאק, ג'סטין לונג וג'ייסון שוורצמן), מנהל קריירה עתירת עליות וירידות, עובר שוב ושוב בין הנשים בחייו (קריסטן וויג וג'נה פישר) ואף מנהל דו-קרב מצ'טות עם אביו העוין (ריימונד ג'יי בארי, שהיה אביו העוין של טימות'י אוליפנט ב"צדק פרטי"). גם בגזרת הופעות האורח של מוזיקאים שמח פה - בין היתר תמצאו את ג'ק ווייט, אדי ודר, ג'קסון בראון וגוסטפייס קילה מהוו טאנג קלאן. ודעו לכם שיום אחד עוד יתייחסו אל הסרט הזה כאל קלאסיקה אמיתית. זה כבר קורה, אז עשו לעצמכם טובה, ואם טרם הספקתם עלו על העגלה עכשיו. רק בלי מצ'טה כי מסתבר שזה מסוכן.
אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון (1997)
מ-Get Smart הטלוויזיונית של שלהי הסיקסטיז ועד יציאות מודרניות יותר כמו "ג'וני אינגליש" (2003), האייקוניות התרבותית של סרטי ג'יימס בונד סיפקה שלל חומרים לפארודיות וריפים קומיים במהלך השנים. אבל מעטים מאלו, אם בכלל, זכו להצלחה של סרטי "אוסטין פאוורס", פרי מוחו הקודח - ובכיכובו של - מייק מאיירס. המרגל החרמן שהוא מגלם, שריד מגוחך משנות ה-60 (וספציפית סצנת Swinging London), מוקפא לתקופה של עשורים ומתעורר בזמננו אנו על מנת להילחם באויבו המיתולוגי ד"ר איוול (גם בגילומו של מאיירס), שמאיים על העולם באמצעות ההמצאה החדשה - אתם מוכנים לזה? - לייזר. השם ישמור.
עבור מאיירס, שגם אחראי לתסריט, הסיפור המטופש הנ"ל מהווה תירוץ לאסופה בלתי-נגמרת של גאגים שחוגגים על ה"בריטיות" המוגזמת של אוסטין (כולל השיניים המרקיבות ומלתחה שאפילו בלונדון של הסיקסטיז הייתה מזכה אותו בסטירה), על החרמנות הבלתי-נלאית שלו (גאג חוזר מבדח הוא המשיכה של נשים יפהפיות אליו), ועל שלל המוסכמות, החוקים והקלישאות של ז'אנר הביון/ריגול (מבריקה במיוחד היא תשומת הלב שהסרט מעניק ל-Henchmen, עוזריו נטולי השם והאישיות של הנבל בסרטים מעין אלה). וזה עובד מצוין, למרות ששום דבר לא מתעלה פה למחוזות של גדולה אמיתית, פרט אולי לד"ר איוול הנפלא והבעיות המשפחתיות שלו (הרעיון לצמד לו בן טינאייג'ר מצוי, בגילומו של סת' גרין, פשוט נהדר). ההמשכון "אוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי" אפילו טוב יותר, עם צירופו של מיני-מי המושלם (ורן טרויר הזעיר והמנוח), אבל השלישי - "אוסטין פאוורס: גולדממבר" - כבר מיותר לחלוטין, וולגרי בקטע רע ומצחיק בערך כמו הליך להסרת ציסטה. אז תוותרו, תודה.
האקדח מת מצחוק (1988)
כשש שנים לאחר סדרת הטלוויזיה "מחלק משטרה" (Police Squad), החליטו האחים ג'רי ודייויד צוקר, יחד עם שותפם הקבוע דאז ג'ים אברהמס, להפוך את היצירה שלהם - שלא ממש הצליחה ובוטלה לאחר שישה פרקים בלבד - לסרט קולנוע. התוצאה הייתה "האקדח מת מצחוק: מתוך תיקי מחלק משטרה!", פארודיה פרועה ומבדרת לכל אורכה על סוגת דרמת המתח המשטרתית (ופילם נואר, כפי שניכר היטב בצילום, בתאורה, בדיאלוגים ובקריינות) שהפכה לקלאסיקה של הז'אנר והולידה שני המשכונים טובים לא פחות (טוב, אולי קצת פחות), כמו גם רימייק אחד מחורבן לגמרי שיצא באוגוסט האחרון. והרי איך יכול היה רימייק כלשהו לעמוד ברף הגבוה (קרי: נמוך) של המקור, ועוד עם תחליף רעוע ללזלי נילסן האגדי בדמותו של ליאם ניסן הלא-ממש-מצחיק?
נילסן המנוח, שותף של צוקר-צוקר-אברהמס עוד מימי "טיסה נעימה", הוא עמוד התווך של סרטי "האקדח מת מצחוק" בתפקיד הבלש המשטרתי פרנק דרבין - דביל מוחלט שדביליותו מצטמצמת רק כשדבילים גדולים ממנו נמצאים בסביבה, כמו הקולגות קפטן אד הוקן (ג'ורג' קנדי) והשוטר נורדברג (או.ג'יי סימפסון, בימים שבהם עוד היה כוכב פוטבול בדימוס ותו לא). הסוד טמון ביכולת המופלאה של נילסן לגלם את הדמות ברצינות מלאה ומוחלטת, למרות כל הטירוף האבסורדי המתרחש סביב, ושום דבר פה לא היה עובד אחרת. שלל משחקי המילים המטומטמים/מבריקים (אל תקנאו במי שהיה אמון על תרגום הסרט לעברית, או לכל שפה אחרת), הסלפסטיק המופרע (בדרך כלל על חשבונו של נורדברג/סימפסון), ההומור הוויזואלי - גם אם "האקדח מת מצחוק" והמשכוניו נופלים מעט מצמד היצירות הכבירות, מגדירות-הז'אנר שעוד לפנינו (והגיעו גם הן מאותו הצוות), הרי שזה ממש במעט. ממש.
סודי ביותר (1984)
אם "טיסה נעימה" היווה עבורם הזדמנות להיכנס חזיתית בסרטי האסונות הפופולריים של שנות ה-70 ו"האקדח מת מצחוק" (או ליתר דיוק, סדרת הטלוויזיה "מחלק משטרה") שימש כלי לניגוח הז'אנר המשטרתי, ב"סודי ביותר" עטים הצוות צוקר-צוקר-אברהמס על סרטי הריגול/ביון, עם גיחות-צד לסרטי אלביס פרסלי, סרטי מלחמה שבהם האויבים הם נאצים, מיוזיקלס מתור הזהב ההוליוודי, סרטי נעורים משנות ה-50 וה-60, ועוד ועוד. אפילו "הלגונה הכחולה", הלהיט האירוטי הבעייתי שבו כיכבה ברוק שילדס הטינאייג'רית, הופך פה למטרה עם סיקוונס שלם שמוקדש לו. והאמת היא שפה ושם, העומס כמעט מהווה בעיה. בניגוד ל"טיסה נעימה", "סודי ביותר" קצת פחות נאמן לנרטיב ברור וליניארי, אלא נראה ומתנהג יותר כמו אסופת הבדיחות שהוא (באלוהים, אפילו מחווה ל-Pac Man תמצאו פה). אבל למי אכפת, כשהבדיחות כל כך גאוניות, וכשהקולנועיות כל כך מרשימה?
כן, קולנועיות - ובפארודיה, לא פחות. סורו-נא לסצנת הסיום הקליימקטית של "סודי ביותר", כשגיבורנו ניק ריברס (ואל קילמר ז"ל) נלחם באויבו המר נייג'ל (כריסטופר ווילרס). לאחר שהשניים נופלים מגשר הם מוצאים עצמם נאבקים במים, שחיש-מהר זוכים לתפאורת בר ממערבון, על מנת שניק ונייג'ל יוכלו לזרוק זה על זה כיסאות, לירות באקדחים ולהפריע למשחק הקלפים (!) המתנהל ברקע. מתחת למים. בלי הסבר, כי מי צריך אחד כזה.
זה רק תופין אחד מהרבים שטמונים בקלאסיקה המופרעת הזאת, שניצבת באון קרוב לפסגת-הפסגות של הז'אנר - הלוא הוא הסרט הבא, והאחרון, ובעצם הראשון, של הרשימה שלנו. המאסטרפיס שהתחיל את הכל. יאללה, בואו נמשיך.
טיסה נעימה (1980)
נוסעי מטוס שאיבד שליטה לאחר שטייסיו חוו הרעלת מזון תלויים כולם בכישוריו של איש אחד, טייס בדימוס שסובל מפחד טיסה בשל טראומה מימי השירות הצבאי שלו. זוהי עלילת המוצא הבסיסית של "טיסה נעימה", אבל היא לא מרמזת במאום על ערכו של הסרט הנפלא, נפלא, נפלא הזה, שקבע את הסטנדרטים של הפארודיה הקולנועית המודרנית, בעיקר בגלל שהשלד הסיפורי הדל הזה איננו אלא פלטפורמה שבאמצעותה השתמשו יוצריו - צוקר, צוקר ואברהמס - ללעוג לז'אנר סרטי האסונות, לארכיטיפים השונים שהשתרשו בו, לצופים ולעצמם.
קצב הבדיחות והגאגים פה פשוט פנומנלי; האבסורד והאנרכיה חוגגים. צצ"א לא מרפים לרגע, משלל הנוסעים שסוטרים לנוסעת היסטרית (כולל לזלי נילסן ונזירה!) ועד לטייס הפדופיל ("ג'ואי, אתה אוהב סרטים על גלדיאטורים?"). הוואן-ליינרים והבדיחות המילוליות נכנסו לפנתאון, ולעיתים קרובות, מרוב העומס קשה לקלוט את הגאגים הוויזואליים הנוספים שצוקר-צוקר-אברהמס מכניסים לרקע. כי למה לא. 46 שנים לאחר שנוצר ונתן צורה לז'אנר כולו, "טיסה נעימה" עדיין ניצב בראש הפירמידה, הפארודיה הקולנועית הגדולה והמצחיקה מכולן. והוא עדיין מושלם, גם בצפייה האלף. נסו ותיהנו, ובהצלחה עם להסביר לילדים מדוע הטייס החביב שואל את ג'ואי הקטן אם יצא לו פעם להיות פעם בכלא טורקי.
