פסטיבל SXSW London, הגרסה הבריטית של פסטיבל החדשנות, התרבות והטכנולוגיה המפורסם מאוסטין, טקסס, נפתח השבוע בלונדון זו השנה השנייה - אך במקום לעסוק בעיקר בבינה מלאכותית, קולנוע, מוזיקה ועתיד התקשורת, חלק ניכר מהשיח סביבו עוסק דווקא בישראל, בעזה, באנטישמיות ובגבולות חופש הביטוי.
המארגנים מציגים את האירוע כפסטיבל שמחבר בין טכנולוגיה, תרבות, עסקים ופוליטיקה תחת הכותרת "המצאה מחדש של החברה". יותר מ-800 דוברים, מאות הופעות מוזיקה ועשרות הקרנות בכורה מתקיימים במשך שבוע ברובע שורדיץ' שבמזרח לונדון, שהפך בשנים האחרונות למרכז ההייטק והיצירה של העיר.
ברשימת המשתתפים השנה אפשר למצוא שמות מהשורה הראשונה: הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה, מייסד הווב סר טים ברנרס-לי, צ’לסי קלינטון, המוזיקאי בריאן אינו, השחקנית והיוצרת שרון הורגן, מגיש הטלוויזיה פירס מורגן, יו"ר מטא לשעבר ניק קלג ואחרים.
גם תוכנית הקולנוע שאפתנית במיוחד וכוללת בכורות עולמיות, סרטים עצמאיים, סדרות חדשות ומפגשים עם יוצרים בכירים מתעשיית הבידור. השנה יוצגו בפסטיבל עשרות סרטים, סדרות והקרנות בכורה, לצד שורה ארוכה של יצירות עצמאיות מרחבי העולם. מארגני הפסטיבל מציגים את התוכנית כחלון ראווה ל"קולות החדשים שמעצבים את עתיד הקולנוע והטלוויזיה".
גם בגזרת המוזיקה הצליח הפסטיבל למשוך שמות בולטים מהסצנה הבריטית והבינלאומית. בין האמנים המרכזיים השנה נמצאים הזמרת הבריטית רייצ’ל צ’ינוקירי (Rachel Chinouriri), הראפר האמריקני ארל סווטשירט, להקת האינדי Circa Waves, הרכב האינדי הבריטי Shame, הדיג'יי הוותיק Pete Tong, התופעה הלונדונית DJ AG, להקת Infinity Song והזמרת הניגרית טיווה סאבאג'. לצד השמות המוכרים, הפסטיבל ממשיך להציג גם עשרות אמנים צעירים מכל העולם, בהתאם למסורת SXSW כמקום שמנסה לגלות את הכוכבים של מחר.
אלא שמאחורי החגיגה התרבותית מסתתר השנה מטען פוליטי כבד במיוחד. הסערה הגדולה ביותר התפרצה עוד לפני פתיחת הפסטיבל, כאשר הרשויות הבריטיות מנעו את כניסתם למדינה של שניים מהמשתתפים המתוכננים - הפרשן הפוליטי/סטרימר האמריקני חסן פייקר ודודו, מייסד רשת The Young Turks, צ'נק אויגור.
משרד הפנים הבריטי ביטל את אישורי הכניסה שלהם וקבע כי נוכחותם בממלכה המאוחדת אינה "משרתת את טובת הציבור". השניים מצדם טענו כי מדובר במהלך פוליטי שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. אויגור כתב כי נאסר עליו להיכנס לבריטניה "בגלל ביקורת על ישראל", בעוד פייקר טען כי ההחלטה התקבלה "בלחץ ישראלי".
מנגד, מבקריהם מזכירים כי לאורך השנים השניים עוררו שוב ושוב סערות בשל התבטאויות קיצוניות. פייקר, מהמשפיענים הפוליטיים הגדולים בארצות הברית, התנצל בעבר על אמירתו כי "אמריקה קיבלה את מה שמגיע לה ב-11 בספטמבר", ובמהלך המלחמה בעזה עורר ביקורת נוספת כאשר הביע תמיכה פומבית בארגון חמאס על פני ישראל. גם אויגור הואשם לאורך השנים בשימוש ברטוריקה שנתפסה כאנטישמית, טענה שהוא דוחה.
מארגני SXSW ניסו להרחיק עצמם מהוויכוח והבהירו כי החלטות כניסה לבריטניה נמצאות בידי הממשלה בלבד. אולם הפרשה כבר הפכה את הפסטיבל לחלק בלתי נפרד מהמאבק הרחב יותר על השיח סביב ישראל בעולם המערבי. אלא שהוויכוח אינו מסתכם רק בפרשת פייקר. לא מעט מהדוברים הבולטים בפסטיבל השנה מזוהים עם ביקורת חריפה כלפי ישראל, ולעיתים אף עם האשמות חמורות במיוחד.
הבולטת שבהם היא מלכת ירדן, המלכה ראניה, שהקדישה חלק מנאומה למלחמה בעזה והאשימה את ישראל ב"רצח עם". לדבריה, "תחושת הכובד שאנשים במזרח התיכון נושאים כיום היא משקל רצח העם שמבצעת ישראל בעזה". האמירה, שמשתמשת במונח שהפך לסיסמה מרכזית בקמפיינים אנטי-ישראליים ברחבי העולם, התקבלה במחיאות כפיים מצד חלק מהמשתתפים.
לצדה הופיע גם ג'רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור לשעבר ואחד הפוליטיקאים הבריטים השנויים ביותר במחלוקת בכל הנוגע ליחסו לישראל. קורבין, שבתקופת הנהגתו הואשמה מפלגת הלייבור במשבר אנטישמיות חסר-תקדים, ממשיך להוביל קו חריף נגד ישראל מאז פרוץ המלחמה. הוא תמך ביוזמת דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג, קרא להטלת אמברגו נשק על ישראל והצהיר בעבר כי "בכל יום מתבצעת בעזה זוועה חדשה שלא ניתן לתאר".
עבור ישראלים רבים, ובעיקר עבור הקהילה היהודית בבריטניה, נוכחותם של קורבין, ראניה ודוברים נוספים בעלי עמדות דומות אינה מקרית אלא משקפת מגמה רחבה יותר בעולם התרבות והאקדמיה המערבי. לטענת המבקרים, בעוד שהפסטיבל מציג עצמו כבמה לרעיונות מגוונים, בפועל הוא מעניק השנה בולטות כמעט בלעדית לקולות המציגים את ישראל כתוקפן וכאחראית בלעדית למלחמה.
זו אולי הדילמה הגדולה ביותר של SXSW לונדון בשנתו השנייה. הפסטיבל נולד כדי לדון בעתיד - בינה מלאכותית, מדיה, טכנולוגיה ויצירתיות. אלא שבשנת 2026 נדמה שגם אירוע תרבותי וטכנולוגי מהגדולים באירופה אינו מצליח לחמוק מהנושא שמפלג כיום את המערב יותר מכל: ישראל והמלחמה בעזה.
עבור תומכיו, SXSW מספק במה הכרחית לקולות ביקורתיים ולדיון פתוח בסוגיות גלובליות. עבור מבקריו, ובעיקר עבור רבים בקהילה היהודית, הפסטיבל הפך לעוד זירה שבה ביקורת על מדיניות ישראל גולשת לעיתים לשיח חד-צדדי, שממעט לעסוק בחטופים, בטרור של חמאס או בתחושת האיום שחווים ישראלים מאז 7 באוקטובר.
כך או כך, עוד לפני שנערכה ההקרנה הראשונה או ההופעה המרכזית הראשונה, הצליח SXSW לונדון להשיג את מה שפסטיבלים רבים חולמים עליו - להפוך לאחד האירועים המדוברים ביותר של השנה. השאלה היא האם ייזכר בזכות החדשנות שהציג, או בעיקר בגלל המחלוקות הפוליטיות שעורר.
