אחרי 11 שנים על היד, הצמיד העתיק שעבר בירושה מסבתה של סבתה של ריף כהן החליט יום אחד להתפרק, בלי סיבה נראית לעין. מכיוון שמקרים לעולם אינם מצטרפים זה לזה ללא סיבה, כהן הסיקה שהצמיד מנסה לומר לה דבר מה, בהתחשב בעיתוי החשוד של האירוע: הסדקים בנישואים שלה להד מיינר, מעצב האופנה, כבר התרחבו לכדי גירושים. בדיעבד, היא מאבחנת, האלבום האחרון שלה, "חור בלב", הוא ניסיון לפענח את המסר.
במשפחה הצפון-אפריקאית שכהן הגיעה ממנה זהב מעולם לא היה רק זהב. "בעולם הדתי נהוג לקנות זהב לאישה ביום חג. יש תגמול לעבודה הקשה במטבח", כהן מגחכת, "ואת הזהב הזה נהוג להעביר הלאה, במיוחד את הסט של שבעת צמידי הזהב שמסמלים את ימי השבוע. זה היה מרשרש ברעש, כך שהיה ברור לאן היא הולכת ובאיזה חדר היא מסתובבת. יש גם סוג של בושה וקושי אצל נשים צפון-אפריקאיות שמתגרשות, מעין צורך להחזיר את הזהב שהן קיבלו בחינה. במובן הזה נישואים הם הבטחה לחברה".
לא במקרה באלבום האחרון שולב גם שיר בשם "צמיד זהב", אבל הטקסט שכתבה כהן כמעט מתריס: "קניתי לעצמי צמיד זהב/ לא קיבלתי ולא ירשתי. לא מבעלה ולא מבעלי/ קניתי לעצמי בכסף שלי. חיבקתי אותי/ זה הצמיד שלי". השיר מתאר את שלב השופינג, שלב חשוב ב"מדריך לתרפיה אחרי פרידה" שהוא האלבום. "זה שופינג עם אסנס עמוק", מסבירה כהן, "אני לא אחכה להתחתן בשביל שיואילו ואקבל כבוד, אני אפנק את עצמי. אני כבר מיומנת בזה, אני קונה לעצמי דברים די מדהימים".
מצד שני, בשיר אחר את אומרת "שלם עליי", ומהללת חלוקת תפקידים מיושנת יותר, לפיה הגבר משלם על האישה.
"נכון, אני קוראת לזה שיר התרפיה שלי, כי אני תמיד שילמתי בדייטים. לא ידעתי שבאים לאסוף מהבית בדייט, הייתי בשוק כי אני תל-אביבית כזאת, נוסעת ברגל, אופניים, אפילו אוטובוס וגם יש לי אוטו. תראי כמה הייתי גברית במהותי: אהבתי להרוויח כסף ואהבתי להיות עצמאית. אהבתי להיות כוחנית ולהזמין את כולם באוטומט. להיות הראשונה ששולפת כרטיס. ואז הבנתי את המשחק. לא רק בדייטים, אפילו כשאני עם ידידים או קולגות או אנשים, 'חכי חכי, לא לשלוף כל כך מהר את כרטיס האשראי. וכן, תקבלי ותלמדי לקבל'. זה הקטע של אישה, שיפנקו אותך, שיתנו לך. אני אוהבת לפנק ולתת אבל הבנתי שזה צד גברי אצלי שאני חייבת לאזן. אגב, זה כבר הסוף של המדריך, אחרי ההשלמה והבכי והכול, יוצאים לדייטים ובדייטים הוא משלם עליי".
אמרת פעם "אני לא רוצה לחשוב על איפה חניתי או כמה עלה לי, אני רוצה לבוא ושיתנהגו אליי כמו אישה". אני בעצם שומעת בן אדם שיש עליו עומס, שרוצה לנוח, לשחרר. זאת המהות. אני רוצה לשחרר את השליטה, אני רוצה שמישהו ידאג לי, נמאס לי לדאוג כל הזמן.
"נכון אבל לא רק. אני חושבת שכדי להחזיק איתי גבר אני חייבת ללמוד לתת לו גם להיות גבר ולא לקחת לו את הכיף הזה, כי אני מבינה על בשרי שזה כיף. אלה דברים שלא ידעתי פעם. באחת השורות אני צועקת 'אתה לא מי שבתמונה', שזה רומז לעולם הדייטינג. 'אתה לא מי שאמרת, לא מי שאתה'. זה מכוון גם לגרוש אבל גם לכל הזיוף הגדול בעולם הזה. כמו למשל כאלה שרוצים להתנשק כבר בדייט ראשון ואז זה כזה: 'מה, אני באיזה סדרה אמריקאית? עד כאן'".
הפרידה ממיינר, לפי שלבי המדריך, התחילה בהבנה שהיא במערכת יחסים שכבר לא מתאימה לה. "יש את רגע המשבר שהוא התפרקות טוטאלית, זה להבין שנחרב העולם, זה לא הולך להיות אותו הדבר. זה אבל אמיתי. זה הרגע בו אישה צריכה לקחת את העניינים לידיים ולעשות מעשה", היא מסבירה, "זה תהליך שלקח לי חמש שנים. בנית משהו עם אידיאולוגיה ברורה וחזקה וזה מתפרק לך מול העיניים, זה יוצר אנרכיה וחוסר אמון בכל המערכת. זה יצא בשיר אחד, 'בוא חבק אותי', שבו היא לא מבינה למה הוא מתרחק ממנה, ובסוף היא מפסיקה לחכות כי היא מבינה שהיא נסיכה".
5 צפייה בגלריה
"זה להבין שנחרב העולם". ריף כהן על הגירושים מהד מיינר
(צילום: Thierry Chesnot/Getty Images)
בדיוק באותה שנה קשה, לראשונה בחייה, כהן התחפשה בפורים לנסיכה. "בפורים תמיד יוצאת ממני איזו דמות שמייצגת את התסביך הפסיכולוגי של אותו הרגע", היא צוחקת, "אחרי הלידות, אם תראי תמונות, תראי אותי מחזיקה תינוק רך וחמוד ומחופשת למשהו נורא מפחיד, מפלצתי, זה פשוט יצא ממני. אבל בתקופה ההיא הייתי נסיכה טוטאל-לוק. ציפורניים, סומק, הכול. זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה מנעתי מעצמי עז אז".
ואת שרה את השירים האלה על במה, זאת אומרת את חוזרת אליהם שוב ושוב. זה לא כמו לקלף את הפצע?
"זו שאלה מעניינת, כי כשכותבים שיר מרגישים אותו בבטן מאוד חזק. אני זוכרת שכתבתי שיר קורע לב אחרי פרידה שהייתה לי, הייתי ממש בהתקפי חרדה והשיר הזה הצליח להביע את החורים שהיו לי בבטן. בכל פעם שרק הייתי שמה את האקורד הראשון על הפסנתר, הייתי חוזרת לאותה קומפוזיציה בבטן. עם השנים זה עובר, אבל עדיין זה כמו מצפן כזה שמחזיר אותך לאותו רגע, רק אחרת.
"צריך לזכור שחלק מהכוח שיש לנו, בזכות לעמוד על במה ולשיר שיר, זה הידיעה שבאותו רגע השיר יכול לפרק בטן של מישהו אחר. קורה המון שאנשים כותבים לי באופן אישי מכתבים מאוד ארוכים ואומרים לי שהם שומעים שירים מסוימים בלופים. למשל השיר 'בואי אגלה לך', מהאלבום הקודם, אחד השירים הכואבים. זה מהתקופה לפני שהתגרשתי, איבדתי את סבא וסבתא שלי ובשיר אני אומרת 'תמיד אני לבד, כל אחד תמיד לבד'".
בעיניי הרבה יותר קל להיות לבד מאשר להיות בזוגיות.
"גם אני לאט לאט מתחילה להתרגל לזה ומאוד נהנית מזה. אני גם מגדלת ככה שני ילדים ויש משהו אפילו יותר קל בלנהל את כל הדבר הזה לבד, בלי לבקש אישור, שזה מעכב באיזשהו אופן. היום אני מבינה שבן אדם, גם אם הוא בתוך זוגיות, עדיין חייב לעשות עבודה של להיות שמח בלבד ולא להיות תלותי כל כך בבן זוג".
אז לפי חכמת הבדיעבד הייתה עבודה שיכולת לעשות עם עצמך שהיתה משמרת את הזוגיות שלכם?
"חד-משמעית, אבל בשביל זה צריך שניים, וצריך אידיאולוגיה זהה. במהות שלנו אנחנו מאוד דומים ויכולים להיות חברים טובים, אבל אידיאולוגית אנחנו שונים מהבסיס. אני מאמינה לדברים שלמדתי ביהדות – למשל אומרים שאישה היא מקור השפע, אם אתה שופך מים, שופך את כל הברכה שלך על האישה, אז היא כמו מזרקה, מעבירה את זה לברכה, לפרנסה, לילדים ולבריאות הנפש של הילדים.
"יש אנשים שרואים את זה אחרת, שאישה זה בורג מאוד כבד במערכת, שצריך להתרכז בעיקר, שזה ילדים ועבודה, ואישה זה מן משהו שנורא מפריע. המון אנשים שאני מכירה מתנזרים אל תוך המקצוע או הקריירה שלהם, אני אישית לא מאמינה בזה, אני מאמינה שלפעמים דברים באים הפוך. שלפעמים דווקא כשיש אישה וילדים וחיתולים, שם נכנסת הברכה הכי גדולה, ניסים שבן אדם רווק ופנוי לא היה מצליח לעשות לבד בחיים".
אז עכשיו את רוצה לבד או ביחד?
"אני יכולה להגיד שאני לא ממהרת בכלל ושנורא כיף לי. אני כבר רוצה להתחתן אבל לא ברמה שאני צריכה להתפשר, כי מאוד טוב לי ככה. הייתי צעירה מאוד כשהתחתנתי, היינו 10 שנים יחד לפני הילדים, קרייריסטים ב-100 אחוז. השיחה הזאת, של במה אתה מאמין ומה זה אישה בחיים שלך, זו לא שיחה של גיל 25.
"אבל היום אני ארצה גבר שמבין את המשמעות והכוח של להיות עם אישה, כי אני הפכתי לאישה. אני מודה שלפני כן לא הייתי. הייתי סוג של נער או "גבר-גבר" בתעשייה; לא הייתי בבית אף פעם, אפילו קקטוסים מתו אצלי בבית. התחלתי להיות אישה ממש כשהפכתי לאמא, בכוח, סוג של בכוח, כי זה היה תהליך מזורז. אני חושבת שהייתה בי סוג של סלידה, זה תמיד היה נראה לי לא משהו להיות אישה".
בינתיים מסתפקת כהן בגידול שני הבנים המשותפים לה ולמיינר, פסח ואיזי, בצפייה אדוקה בריאליטי "ווארט", ומשתעשעת ברעיון לפנות לשדכנית. "בטבע שלי לא הייתי הולכת לשם אבל עולם הרווקות עכשיו הוא עולם אחר. אפליקציות שבכוונה לא מוצאות לך זיווג והן רוצות שתשלמי יותר. זה גורם לך לתודעת אמונה שקרית, כל הגברים האלה ואין אף אחד שמוצא חן בעיניי במראה, איך זה יכול להיות? אני יודעת שיש שפע של אנשים שיכולים להתאים לי. אולי לא שפע, אבל אני צריכה אחד בסך הכול.
"היום אני רוצה להתחתן בעיקר כי הילדים שלי גדלים והם מתרגלים לחיות איתי ככה. הם רק חושבים על עוד בן אדם שייכנס פה לבית וזה נשמע להם לא טוב. ככל שהם יותר צעירים זה יהיה יותר קל להתרגל למצב חדש. זה מצחיק, בדיוק הורדנו משחק מחשב שאתה בונה את העולם שלך, אתה בורא עולם. זה לא לגמרי לגיל שלהם ופסח, הגדול, ניסה לשכנע אותי שאני אאשר לו. אמרתי לו 'תשמע, אם אתה עושה חזון של אמא נשואה והבית החדש הולך להיות של כולנו יחד, אז נשקול".
מיינר מצדו, מחלק את חייו בין פריז, איטליה ודירה בישראל שממוקמת לא רחוק מביתה של כהן. עד המלחמה הוא טס לישראל בכל עשרה ימים והעביר כאן עשרה ימים נוספים, "אבל מאז שהתחיל העניין עם הטיסות הוא פחד שלא יוכל לצאת מפה ופשוט נשאר שם", היא מספרת. "הוא שם כבר ארבעה חודשים אז נסענו אליו".
אם אתם ביחסים טובים זה לא מזיק.
"אנחנו בקשר טוב, ארוחות וטיולים משותפים. אבל גם פה למדתי מהיהדות שיש גבולות שצריך לשמור עליהם. למשל אסור להיות באותו בית, לשהות או לישון יחד הרבה זמן, גם אם אני לא נמצאת בבית. זה עושה לנו סדר בהגדרות. לא שיש סיכוי שמשהו יקרה בינינו, ממש לא. אבל אני מרגישה שזה נותן מענה לנשמה שלי יותר מאשר להבנה ההגיונית. יש כמה הלכות שפשוט הצילו אותי, כי אני צריכה את הגבולות האלה".
התאהבת מאז הפרידה?
"הייתי בשני קשרים אבל אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אחד מהם אפילו לא היה זוגיות בהגדרה, אבל ראיתי אותו יותר ממה שהייתי רואה את בעלי והוא היה מתקשר אליי יותר פעמים. אמרתי שאם זו לא זוגיות בשבילי זה די והותר. בשלב מסוים עשיתי הפסקה, הייתי צריכה שקט כדי לעשות עדכון תוכנה ולהכיר את עצמי שוב, להבין מה מתאים לי ומה לא".
"כשחזרתי לארץ קיבלתי את הזבנג"
עיון קצר ברזומה של כהן מבהיר שהיא מעולם לא התאימה למשבצת אחת. היא פרצה לפני יותר מעשור עם השילוב הייחודי בין עברית, צרפתית וצלילים צפון-אפריקאיים, נעה בין עולמות כמעט מבלי להתחשב בגבולות הז'אנר או השוק. בשעה שאמנים ישראלים נאבקו על דקות שידור ברדיו המקומי, כהן בנתה לעצמה בהדרגה קהל באירופה, חרשה במות בצרפת, גרמניה ומדינות נוספות, והפכה לאחת היוצרות הישראליות הבודדות שיכלו למצוא את עצמן מול אולם מלא בקהל שלא מבין מילה בעברית - אבל נושם את המוזיקה. היא רגילה לחשוב מחוץ לקופסה, ואולי זה מסביר איך כשתעשיית המוזיקה החלה להתכווץ להרכבים של שניים-שלושה אנשים מטעמי חיסכון, כהן החליטה ללכת דווקא בכיוון ההפוך.
"התנסיתי במעבדה של מוזיקה אלקטרונית ועשיתי כל מיני הכלאות מעניינות", היא מתארת, "אבל אז נכנסה הקורונה ופשוט לא יכולתי לשמוע אלקטרוני יותר. ניגנו בסלון, קבוצות של 20 נגנים בחפלות בבית. לא מדברים על כסף, לא על פרויקטים, כלום. אין דיסטנס של עבודה, חזרנו להיות הילדים שפשוט חייבים לנגן בשביל הנשמה. חזרתי לכלים החיים שזה הפורטה שלי. זה החייה אותי מחדש".
התקופה הפורייה הזאת החזירה את כהן למסלול המקורי שלה. "חזרתי בקטע של 'זיבי, לא מעניין אותי מה באופנה עכשיו ולא מעניין אותי כמה זה עולה. אם אתם לא יכולים לקבל את הטוב כמו שהוא ואתם רק רוצים לצמצם אותי לשלושה נגנים, אז אל תיקחו את הקונצרט, לא אכפת לי. אני חונכתי שכשבן אדם בא עם ויז'ן, אז מכבדים את זה. זה כמו תרבות השפים, במיוחד בצרפת ששם 'זאת המנה חביבי, אתה לא אוהב אותה? אל תחזור לפה'. זה לא תרבות של ריצוי ההמונים. אני בנאדם שמאוד אוהב לשרוד עם מה שיש אבל למדתי דווקא שאני לא צריכה להתייחס לזה אלא לשקוע לנבכי הנשמה שלי. כי אני באמת סוג של מתקשרת האמת, ויש לי נבואות בינלאומיות ואפילו חוץ-עולמיות של ממדים בקטע מוזיקלי".
כלומר?
"יש לי אמירה שלא שייכת ללאום או לשפה. אני מאוד מחוברת לממדים היהודיים, למקורות ולמסורת אבל אני חושבת שעוד לא מצאנו את זה בתרבות מבחינה מוזיקלית. יש לנו טקסטים מרהיבים אבל מוזיקלית זה עדיין חיקוי של מערב כלשהו. איזה קולדפליי או לאונרד כהן. מבחינתי החיבור המוזיקלי לישראל כמקום שאני חיה בו הוא חומר הגלם. כמו שחומוס גדל כאן – זה לא עניין פוליטי, הוא פשוט צומח כאן מכל מיני סיבות, ככה הסולם שאני שרה שייך לאזור שלנו.
"מצד שני ישראל היא מקום מוזר. עשיתי את אחד הטורים באירופה הכי מרשימים שיכולים להיות, שכל ישראלי יהודי היה חולם לעשות, מול קהל לא יהודי בעולם. ואז כשחזרתי לארץ לכמה הופעות אמרו לי 'לאן נעלמת?'. אז קיבלתי את הזבנג שבעצם פה זה עולם מקביל שצריך לפמפם PR כל שנייה, אחרת אתה נעלם ולא יודעים עליך כלום".
את ההופעות האחרונה של כהן בחו"ל מאז 7 באוקטובר, צמד הופעות בגרמניה ובשווייץ, היא מגדירה כמלחיצות עד כדי כך שהגבילה את ההופעות שלה לישראל בלבד. את מופע הלהקה החדש שלה היא מעלה בפסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים, שישוב ויתקיים זו השנה ה-12 בין התאריכים 9 ל-11 ביוני במוזיאון הפסלים החדש במוזיאון ישראל, מופע שהספיק להסתובב בבימות ענק מול עשרות אלפי אנשים בטורקיה, ובפסטיבלים גדולים באירופה.
"באירופה נלחצתי, לא הייתה אבטחה והיינו מוקפים במוסלמים. אני רגילה לשיר מול מוסלמים - כשאני שרה בטורקיה זה בעיקר מול מוסלמים דתיים דרך אגב – אבל איפשהו בגרמניה זה הרגיש לי שאני צריכה לעשות הפסקה מזה ולנוח, לעשות חושבים מחדש.
"האלבום האחרון נוצר לפני שפרצה המלחמה אבל יצא ממש שנייה אחרי. הוא היה ממש לפני חתימה מאוד גדולה אצל בוקרים וחברות והיה אמור לצאת לטור מאוד מכובד, אבל קרה 7 באוקטובר וזהו. כל מה שקיבלתי זה טלפונים מהוססים מאנשי מקצוע שאמרו 'היי ריף, הכול בסדר שם בישראל?', ובזה התקשורת נגמרה. אז כרגע הכול בסוג של הקפאה ואני חייבת להודות שאני די נהנית. אני לא מפחדת לאבד קהל, אני מבינה שיש שינויים בעולם ואני לוקחת את הזמן הזה גם כדי להיות אמא ולחוות את הילדים, בניגוד למה שהיה פעם, שהם נולדו ואני הייתי בטור, נעלמת וחוזרת. אני רואה תמונות ואני לא מאמינה בכלל שעשיתי דברים כאלה. הם היו מאורגנים טיפ-טופ, הם לא נשארו לבד אבל יש משהו בהתמסרות שהמלחמה והקורונה אפשרו לי, ואני אומרת תודה על הכול".
