בפברואר 1944, במהלך הכיבוש הנאצי, עלה לראשונה העיבוד של ז'אן אנוי לטרגדיה היוונית "אנטיגונה". גרסתו של המחזאי הצרפתי נועדה בעיקר לספק אמירה נועזת על כוחו של השלטון ומקומה של ההתנגדות. אנוי התאים את הסיפור הקלאסי לתקופתו, כשבדומה למקור הוא משקף את המתח שבין המוסר האישי לבין ציות עיוור לשלטון מדכא. וכך, יותר מ-2,000 שנה לאחר שדמותה של אנטיגונה עלתה לראשונה על הבמה, חידש אנוי את מעמדה כסמל המציב מראה מורכבת בפני הקהל שחי תחת משטר מדכא. כעת, 80 שנה אחרי, המחזה של אנוי זוכה לניעור אבק נוסף ולהפקה מחודשת בבית ליסין ל-50 הצגות בלבד שלא כדאי להפסיד.
הסיפור של המחזה דומה מאוד לזה שמכיר כל תלמיד תיכון שישב בקהל, אך עם שינויים שהופכים אותו לחי ובועט יותר גם כיום. אנטיגונה (ליהי קורנובסקי), בתו של אדיפוס, היא צעירה מרדנית ובעלת עקרונות, שמתעמתת עם דודה ואביו של ארוסה קריאון (ששון גבאי), שליט המדינה. לאחר שאחיה פוליניקס מוכרז כבוגד ונאסר לקבור אותו, אנטיגונה מחליטה להפר את צו המלך ולטמון את גופתו. קריאון, המנסה לשמור על יציבות שלטונו, עומד בפני דילמה קשה - האם להוציאה להורג כפי שצו מורה עליו או לשכנע אותה להסתיר את המעשה שלה. אבל כמו שנאמר במהלך המחזה, בטרגדיה יוונית, בשונה מדרמה, הסוף ידוע מראש - כולנו יודעים שלבסוף היא תעמוד מאחורי המעשה וקריאון יאלץ להוציאה להורג. כי בטרגדיה "כולנו יודעים את התשובה [מה יקרה בסוף] אבל עדיין אנחנו מקווים. טרגדיה מתחילה כטרגדיה ומסתיימת כטרגדיה," אומרת דמות המספר שמגלם יורם טולדנו, ומסמנת הן לנו והן לדמויות עצמן שאין להן מה להילחם בסוף הקרב ובא.
היופי בעיבודו של אנוי הוא האופן שבו הוא מוסיף עומק לדמויות. אם בגרסת המקור מדובר בעיקר בדמויות שהן סמלים - אנוי מספק להן מניעים ברורים יותר וסיפור רקע עמוק יותר. אנטיגונה, למשל, היא אינה רק סמל למרד או מוסר והיא אינה רק הגברת הפמיניסטית הראשונה של התיאטרון, אלא מוצגת כצעירה מורכבת עם רגשות, חולשות ושאיפות. קריאון, שאצל סופוקלס נתפס בעיקר כנוקשה ומסוכן, מקבל אצל אנוי ממד אנושי יותר - הוא אדם המנסה לשמור על סדר בממלכתו אך גם מתמודד עם ספקות פנימיים ומצוקות אישיות. אפילו דמויות משניות, כמו האומנת או הארוס שלה הימון, מקבלות אצל אנוי קולות ייחודיים ורבדים שמעשירים את העלילה. בגרסה שביים יאיר שרמן, שקלאסיקות תאטרוניות לא זרות לו, אלו מתבלטים במיוחד.
שרמן, שביים בעבר את "המלט" עבור התיאטרון, נוקט גם בהפקה זו בגישה דומה - הוא מכניס אותנו למעין "חדר חזרות" של אנטיגונה. כך למשל השחקנים יושבים לאורך כל ההצגה בכיסאות בצד הבמה, התפאורה כביכול מינימליסטית (אם כי לאורך ההצגה הבמה מתגלה כמורכבת במיוחד) ובחלקה האחורי ניצב בר מים. במקביל, את מהלכה של כל ההפקה מלווה דמות המספר של טולדנו, שלבושה כמו פסל יווני, ומגלה לקהל הכול - מרגשות ועד הוראות בימוי. אם ב"המלט" ההחלטה להכניס אותנו אל אחורי הקלעים הייתה מייגעת במידת מה ובעיקר הרגישה כמו גימיק, כאן ההצדקה להחלטה הזו ברורה יותר. כאמור, הסוף ידוע מראש, ואין טעם להתכחש לזה או לנסות לגרום לנו לחשוב שהעלילה עצמה עומדת להתחדש.
אי-אפשר לומר שההפקה הזו חפה מגימיקים, אך ברובם הם עובדים היטב ושומרים על קצב שחשוב להצגת תיאטרון שצריכה לשמור בכל רגע על חיותה. בעוד שאולי אפשר היה לוותר על צמר אדום שנדמה כדם (מטאפורה בימתית מאוסה במיוחד) - הדבר מתגמד לעומת הבמה החכמה של רוני תורן; הרצפה שמתפרקת לאורך הסצנות וטומנת בחובה הפתעות לא צפויות, המראה שניצבת מאחור ומאפשרת לשחקנים לעמוד עם הגב לקהל, וכן התלבושות העדינות אך המדויקות שעליהן אחראית פולינה אדמוב.
מילים חמות רבות מגיעות לקורנובסקי וגבאי (שכהרגלו מתבלט מעל כולם) - ובייחוד על סצנת העימות ביניהם, במהלכה קריאון מנסה לשכנע את אנטיגונה לא לחזור על המעשה ולשמור אותו בסוד ביניהם. בתחילת המחזה, המשחק של קורנובסקי עלול להרגיש מוגזם מסיבות לא ברורות, שכן ברור שההגזמה היא בחירה משחקית ולא בשל חוסר יכולת שלה. אך בשלב זה הכול מתבהר - רק דמות קפריזית במיוחד, אפילו ילדותית מעט, יכולה לעשות את המעשה הקיצוני שאנטיגונה עושה ולוותר על חייה לטובת החלטה מוסרית אחת.
את הבחירה הפיקחית הזו בבניית הדמות מדגישה גם דמותה של איסמנה, בגילומה של יעל וקשטיין המצוינת, שמשמשת כמעין אנטיתזה לאחותה אנטיגונה. במונולוג נפלא, אחרי שהיא מבינה שהיא עומדת לאבד את אחותה ולהישאר לבד, איסמנה מבינה שהיא לא תהפוך לדמות שתיכנס להיסטוריה - כי היא פשוט בחרה להיות אדם רגיל ולחיות. הקהל, שבתום ההצגה יחזור לקרוא את החדשות שלנו כאן בישראל, נותר גם הוא עם השאלה מה נעלה יותר - להיכנס לספרי ההיסטוריה, או להבין שלכל אחד יש רק פעם אחת לחיות.
בתום ההצגה, כששוב עלו קולות הקהל והזכירו את הנערים והנערות הרבים שסבבו אותנו, היה קשה להתעלם מהשקט הכמעט-מוחלט ששרר במהלך ההצגה. בעוד שההצגה ממש לא מיועדת לבני נוער בלבד, מי שצפה אי פעם בהצגה לצד כיתת תלמידים שהגיעה כמעט בעל כורחה, יודע עד כמה תופעה כזו נדירה - ואולי דווקא הדממה הזו מעידה על כוחה של ההפקה.