בריאיון שנתן ל"טיימס" לקראת עליית הסדרה החדשה שלו בנטפליקס, "חתולי רחוב" (Alley Cats), ריקי ג'רווייס נשאל איזו חיה הוא חושב שהוא. "כלב ספנייל זקן ושמן, שעדיין מתלהב מהעולם ורוצה לרוץ וליהנות אבל הרבה יותר לאט, עם רגליים כואבות", הוא ענה. מצד שני, ג'רווייס מודה שהדמות הראשית של סדרת האנימציה החדשה שלו, חתול הרחוב גאס, עוצב על פי הפרסונה הקומית שלו: חתול בטלן ושמן, בגיל העמידה, דעתן, שיושב על הספה וצועק על הטלוויזיה. חושב שהוא הבוס, חושב שהוא חכם יותר ממה שהוא ומגניב יותר ממה שהוא. ג'רוויס אפילו העניק לו את הניבים שלו. אז איפה נסגר הפער בין שני הדימויים האלה? "חתולי רחוב" לא תפתור לכם את החידה. לכל היותר היא תיתן לכם עוד קצת מהג'רווייס הישן והטוב, אם אתם צרכנים נאמנים של החומר.
"ריקי ג'רווייס: חתולי רחוב" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בסופו של דבר השכבתיות הזאת היא הסוד של ג'רווייס. מתוך הלוע של האיש השמנמן עם הקול הדקיק והנונשלנטיות הכמעט מעודנת, זורם שטף של קללות וניבולי פה שלא היה מבייש מלח שיכור חולה צפדינה. זה תמיד היה הטריק שלו. אבל אם מקלפים קצת את הפה ג'ורה הזה מגלים בן אדם עם חמלה עמוקה לבעלי חיים שמכויילת לפי מצפן מוסרי. מתחת לזה מסתתרת מיזנטרופיה, סלידה אמיתית מהאנושות שעושקת אותם ומכאיבה להם, ומי יודע מה נגלה מתחת לזה אם ג'רווייס ימשיך לקבל תקציבים לסדרות ולעלות על במות הסטנדאפ.
עם פה מטונף, הוא מנהיג של חבורת חתולי רחוב שחיה בסמטה מוזנחת. איתו בחבורה פאנג (בדיבובו של אנדרו ברוק), הביריון, ופוק (דיוויד ארל), החתול הבאמת-מטונף. מדי פעם מגיע אליהם פונס (טום בסדן), חתול מטופח ופדנט שחי עם משפחה מפנקת (שהורידה לו את הביצים אבל הוא לא מתחרט כי הוא מעריך את צלילות המחשבה). מצטרפת אליהם החתולה מלמעלה, אוליב (דיאן מורגן), שגאס והחברה שלו נהנים להשמיץ, ואם תתמידו תפגשו גם את לארה (קרי גודלימן), החתולה שגאס אוהב אבל לא מרגיש מספיק טוב בשבילה (מי היה מאמין? גאס שלנו?).
מי מחפש שריטה? מי? מתוך "ריקי ג'רווייס: חתולי רחוב"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ציר העלילה בששת הפרקים של העונה הוא הניסיון של החבורה לסייע לקיטן (ג'ו הארטלי), חתלתולה קטנה שמוצאת אותם בבית קברות בפרק הראשון, למצוא את הבית שלה אחרי שהלכה לאיבוד. אבל כמובן שהתפקיד האמיתי של קיטן התמימה והלא צינית הוא לחשוף את האנושיות של גאס ואת הצדדים הרכים שלו. כשהחתולים לא משמיצים את בני האדם שהם מתעבים כל כך (כל פרק נפתח בכל החתולים יושבים על ספה וצופים בטלוויזיה, ואז מייצרים עוד טינוף על המין האנושי, כזה שנשמע כאילו הוא לקוח ממופע הסטנדאפ של ג'רווייס), הם מתמודדים עם רעיונות נשגבים כמו אהבה, מוות, חולשות, משמעותה של משפחה וכיוצא באלה.
ברור שג'רווייס מחכה לזעזוע שיגיע בעקבות החתולים שלו, ממש כמו שהוא מתענג על התגובות לסטנדאפ שלו. התפרים ב"חתולי רחוב" אפילו די גסים - קללה, אמירה מזעזעת ואז צניחה רכה אל נקודה אנושית, חשופה וכנה. אפשר ורצוי לחבב את הניסיון של ג'רווייס לתקן את האנושות, את התקווה שלו שאם הוא יספר לנו כמה אנחנו מטומטמים, מגעילים ואכזריים, נבין את הרמז וננסה להשתפר. אבל העומק הרגשי שאפיין את "טוני נולד מחדש" או אפילו את "דרק", ושאיפשר לג'רווייס לזרוק עלינו את כל הסחלה הזה ועדיין להשאיר אותנו מרותקים, לא באמת קיים ב"חתולי רחוב". לא משהו שיפריע למעריצים המושבעים שלו, אבל גם לא משהו שינעץ ברזומה שלו כפורץ-דרך.
אולי אין לי ביצים, אל לגמרי יש פאסון. מתוך "חתולי רחוב"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בסופו של דבר "חתולי רחוב" לוכדת את ג'רווייס בדיוק במלכודת המתוקה-מרירה שהוא כרה לעצמו בשנים האחרונות: הוא ממשיך להתעקש להיות הילד הרע של הקומדיה, לקלל, לעלוב, לשחוט נורמות ולהעמיד פנים שהוא לא סופר אף אחד, אבל אנחנו יודעים כבר מה מסתתר מתחת למסכת הנבל הזאת. אנחנו יודעים שמתחת למיזנטרופ פועם לב רך, ושאחרי כל הבדיחות על מוות וגועל ורוע אנושי יגיע בסוף איזה רגע קטן של חמלה. לא נורא אם הוא שורט, בועט ומנסה להרגיז, עוד מעט הוא יסביר לנו איפה אנחנו טועים, ורוב הסיכויים שאפילו נסכים איתו. אז אל תשכחו, חם היום, תשאירו כמה קעריות עם אהבת אדם בחוץ.
