כוכבי הענק, האולם המפואר, התלבושות הנוצצות ואפילו המחירים היקרים במזנונים (15 שקל לבקבוק נסטי קטן) - כל אלה לא הצליחו להסיט את הפוקוס שלי מהכוכב האמיתי של הפסטיגל: דניאל בן ה-13, שעולה ראשון על הבמה של הפסטיגל באקספו בתל אביב ושואל "למה אני לא יכול להיות כמו כולם?", תוך שהוא צועד בצליעה. הרגע הזה הותיר אותי בלי מילים. אפילו דמעות חנקו את הגרון שלי.
דניאל בן ה-13 מתוך הפסטיגל Imagine
בלי להכיר בכלל את הסיפור של דניאל המקסים, אפשר להבין שיש כאן רגע מכונן וחשוב מאוד. סוף סוף בפסטיגל מפסיקים לרדוף אחרי תשומת לב - ומחליטים לתת אותה למי שבאמת צריך.
בהחלטה הזאת, הפסטיגל מבין באמת את הכוח שלו ומעביר מסר משמעותי. ואני לא מתכוון לשיר או סיפור - אלא למעשה של ממש.
כשאני אומר הפסטיגל - הם לא לבד: תאוות הרייטינג, הרצון לבלוט בין שלל הפלטפורמות ולהישאר רלוונטיים, גורם לעולם הבידור, התרבות ואפילו לתקשורת לשכוח לפעמים כמה כוח יש לנו ביד - ששימוש נכון בו וגיוון אמיתי של כלל האוכלוסייה בישראל יכול להוות מודל לחיקוי והשראה לכל כך הרבה אנשים.
דניאל הוא אח תאום ליובל, שהלידה שלו הסתבכה. הרופאים בכלל נתנו לו רק שעתיים לחיות, ובגיל ארבעה חודשים התגלתה אצלו מחלת דם נדירה. לאודישנים לפסטיגל הוא הגיע אחרי שהם נפתחו והרשים את המלהקים. בריאיון לעיתון "לאישה", סיפר דניאל כי מעולם לא עשו עליו חרם בגלל המגבלה שלו, ושהוא אהוב ואוהב את חבריו. תבינו כמה זה משמעותי לראות ילד בעל מגבלה שמקבל אהבה מחבריו לכיתה, בעידן שבו החרמות נמצאים כמעט בכל פינה.
אני שם לרגע בצד את הכעס שלי על החלטת הפסטיגל שלא להופיע בצפון, בדרום ובירושלים, כבר דיברנו עליה רבות ואולי גם עוד נדבר. אבל ההחלטה הזאת של ההפקה להפוך את דניאל עם המגבלות שלו לכוכב האמיתי של הפסטיגל - היא כזאת שבאמת תשנה חיים. מספיק שילד או ילדה אחת עם מגבלה או קושי מסוים יראו את דניאל על הבמה של הפסטיגל ויגידו "גם אני יכול/ה" - זה דבר כל כך חשוב ועוצמתי. קשה להסביר במילים את המשמעות של ילד שמקבל השראה ומעז לחלום.
לפעמים לא צריך אנשים שיורדים מהתקרה, בגדים מנצנצים ובולטים, שירים מתחכמים או פירוטכניקה מרשימה כדי לגעת בילדים. לפעמים מספיקה החלטה אנושית אחת והיא תעשה את כל ההבדל.
אה וילדים? תהיו דניאל.
