עונה חמישית של ממתק העינוגים הנאהב של נטפליקס, ובאמת שהגיע הזמן שאנשים - ובאנשים אני מתכוונת לאני - יפסיקו כבר לנסות לתהות על עצם קיומה של "אמילי בפריז – בעצם ברומא – אבל שוב בפריז" שעלתה אתמול (חמישי) בנטפליקס. מגיע שלב שבו אדם צריך להפסיק להטיל ספק במציאות ולהתחיל להשלים איתה בלי זעם, ועונה מספר חמש בהחלט נשמעת לי כמו זמן טוב להתפייסות. מה גם שאמילי, אותו יצור עתיר גבות שנע במרחב האירופי, ומטריד את המקומיים עם מבטא מחריד, עושה בעשרת הפרקים האלה מה שנקרא בלעז להתבגר.
"אמילי בפריז" עונה 5 - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
הסירו דאגה, היא לא מוותרת על המאפיינים המובהקים שלה, כלומר היא עדיין משריצה רעיונות לקמפיינים משל היתה דון הארפר על טריפ, גברים עדיין נופלים לרגליה והקלפים מחולקים לה עם יד אלוהית ב-99 אחוז מהמקרים, אבל אני מוכנה להישבע שאמילי של עונה חמש היא קצת יותר אנושית ולעתים אפילו מגוחכת במובן החיובי של המילה. או שזאת פשוט ההחלטה המצוינת שלה לוותר על הפוני ולעבור לקארה, שגורם לה להיראות קצת יותר אסופה.
להגיד "התבגרות" בהקשר של אמילי זה כמעט אוקסימורון, כי כל מהותה של אמילי הוא שהיא אינה משתנה לעולם, ועל זה רוב הצופים שלה בונים. היא ושלל דמויות המשנה שלה, חבריה לחברת הפרסום "גארטו", מינדי, החברה הטובה שלה, המאהבים המתחלפים – מרצ'לו, גבריאל, אלפי – כולם דורכים במקום שוב ושוב ברוב הסעיפים. ולכן אפילו כשדארן סטאר, היוצר, מחליט שבשם הרענון הם ידרכו לפחות בחלק מהעונה במקום אחר – רומא – הם (ספויילר!) חוזרים לפריז באמצע העונה וממשיכים להתנהג בדיוק אותו הדבר. ככה "אמילי בפריז" הופכת את עצמה מקלישאה רפטטיבית לקלישאה שהיא בעצם עוגן יציב בחיים כאוטיים, משהו לסמוך עליו.
ובכן, מבחינה עלילתית נדמה שמשהו קצת יותר נסבל העונה. אמילי שלנו (לילי קולינס) נסחבת בעקבות מרצ'לו לאיטליה, שם נעתרת המלכה האם סילבי (פיליפין לירוי-בוליו) לבקשת התסריטאי ומחליטה לפתוח סניף של "גארטו" בעיר הבירה. אמילי עושה את מה שהיא יודעת לעשות, כלומר לכתת רגליה על מדרכות גרועות, מתקפת באוטובוסים ומצלמת את הכול לחשבון האינסטגרם שלה, שצבר כבר מעל למאתיים אלף עוקבים - כך יודעת לספר לנו העונה הנוכחית. על הדרך היא נותנת לנו שיעור חשוב בשיווק ופרסום – היא אורזת מחדש בושם לתינוקות כפרפיום אופנתי ומציעה לחברת התיקים היוקרתית פנדי למכור תיק פגום אמיתי שנראה כמו זיוף. המיתוג הוא חזות הכול, כך אנחנו למדים, וזה תקף גם לגבי הנערה עצמה.
אבל הצורך בשינוי הפך כנראה בלתי ניתן להדחקה, ובמובן הזה רומא היתה הצלה אמיתית. עכשיו אמילי יכולה להתפלש בקלישאות סטריאוטיפיות על איטלקים, להצטלם במקומות יפים מידי מכדי להיות אמיתיים, לא מלוכלכים ולא רועשים, וללמד את הילידים הבורים מה זה אומר להעלות פוסט באינסטגרם. האהבה בינה ובין מרצ'לו פורחת אבל בשלב מסוים קופידון נחנק מפסטה ומשהו משתבש בגן עדן. אמילי והסטאד האיטלקי שלה רבים על משהו מטופש, סילבי והמאהב שלה רבים על משהו מהותי וכולם עולים על מטוס חזרה לפריז. רומא היתה רק ריבאונד, ולאמילי מחכה הבחור האמיתי שלה, שף המישלן הכלבלבי והחמוד, גבריאל (לוקאס בראבו).
בתבונתו כי רבה, סטאר מפנה עוד קצת מקום לשושבינים והשושבינות של אמילי, אוחזי ההינומה. סילבי מקבלת כרגיל את העלילות של המבוגרים, והולכת ומתבססת בנישה האהובה "סמנתה מסקס והעיר", כשהיא נותרת חיה ייצרית עם חושים חדים לעסקים וחולשה לבעלה. מינדי (אשלי פארק המושלמת) ואלפי (לוסיאן לוויסקאונט) נכנסים לסטוץ מסחרר שמתארך. היחסים של מינדי ואמילי עולים שלב והופכים לשיר הלל לחברות הנשית האמיצה שעדיין לא מקיימת את מבחן בקדל וסביב כל זה צצים שאר אינסידנטים, כמיטב המסורת האמילית, שנפתרים בדרך ממוזלת ועיוורת כלשהיא ומתחזקים את עשרת הפרקים.
סיום העונה של "אמילי בפריז" מרמז שאולי סטאר מתכנן לחסל את הסיבה לשמה הגיעה אמילי לעיר מלכתחילה, אבל יש להניח שנטפליקס לא ימהרו להיפרד ממותג המניב שלהם. אמילי אכן נראית בוגרת יותר. היא כבר מבינה לאן היא שייכת ולאן לא, היא רואה בגבריאל חבר טוב ולא בהכרח מאהב זמין, היא תוהה אם הימים המרגשים והמסעירים של חייה בפריז כבר מאחוריה וכמעט אפשר לשמוע אותה אומרת שעכשיו הכול "ריבים, עבודה, קקי ופיפי", אבל בתוך זה היא עדיין אמילי, ברושור לתיירים שחיים את העולם האמיתי ויוצאים לחופשה בתוך המוח שלהם כשהם מדליקים את הטלוויזיה. ואולי אלה אנחנו שהתבגרנו ואנחנו מוכנים להשלים עם קיומה, כמו שהיא, כרטיס הטיסה שלנו לעולמות משככי אונות, לפחות עד שהלואו-קוסט יחזור.
