וואו, רשת, שנות ה-70 התקשרו, הם רוצים את הדוקו-ריאליטי שלהם בחזרה. "האמריקאים", הדוקו-ריאליטי שעוקב אחרי חמישה ישראלים ש"נחתו באמריקה" (באמת, רשת? באמריקה?) ו"לא שכחו מאיפה הם באו", אבל "עשו את זה בגדול בלוס אנג'לס". רק חסר שעוד רגע צ'רלי וחצי יצוץ ויבהיר למיקו ש"אמריקה זה לא כמו פה" ויצחק רבין, עליו השלום, יכנה אותם נפולת של נמושות. באמת. מי יחזיר לי את השעה וחצי האבודות שצפיתי בשני הפרקים הראשונים של המקבילה הטלוויזיונית לכריתת אונה?
"האמריקאים" - הצצה לסדרה
(קרדיט: באדיבות רשת)
אבל זאת לא הבעיה הבוערת של "האמריקאים". זה מתחיל באנשים עצמם. דוקו-ריאליטי מסוגו לא יכול לאפשר לעצמו את הפריבילגיה של ליהוק כל כך נרפה וחסר דופק. מחילה, כן? להוציא ליהוק אחד מעניין יחסית, של אסף, מפיק אירועים הוליוודי שחי שם עם בן הזוג שלו, נילס, השאר הם במקרה הטוב קלישאה עייפה (סיגל, לי), או במקרה הפחות טוב טיפוס מהזן הבלתי נסבל שלא מפסיק למדוד עד כמה האחרים ישראלים לעומתו ומי מהם מפגין את הנאמנות הרבה ביותר למדינה שעזב.
הטיפוס האחרון, מוזס האקמן, לשעבר משה חכמון, נראה כאילו הוא נקלע במקרה אל טווח המצלמה ומידי פעם ממלמל דבר מה. באורח פלאי האקמן זה הביא לפתחה של ההפקה את שערוריה אמיתית שעושה רושם שעומדת להילעס במשך פרקים שלמים – אשתו האמריקאית, טרישה פייטס, היא כוכבת טיקטוק אמיתית (נכון להיום כ-11 מיליון עוקבים), לקחה חלק בצילומי הסדרה, אבל לאחר 7 באוקטובר התעקשה שההפקה תסיר אותה ממנה לחלוטין, וגם קינחה בהאשמת ישראל בביצוע רצח עם בעזה. לפחות בשני הפרקים הראשונים היא מופיעה מידי פעם מפוקסלת למשעי, וקולה לעולם לא נשמע, אבל היא כבר הספיקה להלהיט את הנשים האחרות בסדרה עם פוסט תמיכה לכאורה בהיטלר.
הרי איזה אינטרס יש לאנשים האלה, שכולם אובייסלי עשירים כקורח, להצטלם לסדרה כמו "האמריקאים"? הם רוצים להראות לאנשים בבית שהם הצליחו, למרות שאמרו עליהם שהם עוד יחזרו על ארבע אל הרפת. אנחנו רוצים לצחוק עליהם קצת כי מה נשאר לנו חוץ מזה? רק לקנא. את הראוותנות מספקים המלוהקים, את הצחוקים אמורה לספק הקריינות, "בואו לאכול איתי" סטייל, עם טקסט סביר פלוס שכתבה שחר סגל אבל עם לירון ויצמן בתפקיד שי אביבי, ואינטונציות מגוונות הן לא הצד החזק שלה, תסלח לי האלה.
בסך הכול עושה רושם שנפולת הנמושות ההוליוודית מאוד נהנית שם, בלוס אנג'לס, עם זהותם הישראלית וגם אלה עם אלה, אולי חוץ מאסף שנאלץ להגיע למסיבות הקריוקי הראוותניות של יקיר, שהן חאפלות ומוזיקה מזרחית, כי מה היא הישראליות אם לא חאפלות קקפוניות עם מוזיקה מזרחית? "בארץ אני לא הולך למסיבות האלה, למה אני צריך ללכת אליהן פה?", הוא קובל. והוא צודק. אנחנו יכולים פשוט לכבות את הטלוויזיה או לעבור לערוץ אחר, לראות חדשות או משדר אופטימי אחר כלשהוא, הוא חייב להישאר שם, עם רגשות האשם, מתקני השיזוף, בית החורף ליד האגם והחבר הזה שלא מפסיק ללרלר על שווארמה של בדואי.
יש משהו כל כך מיושן ואנכרוניסטי ביחסי האהבה-שנאה שישראל מקיימת עם האנשים שהיגרו ממנה אל הדוד סם, וההתרפקות של "האמריקאים" על הריקוד העגום הזה, שנע בין לגלוג לקנאה, היא בעיקר חסרת פואנטה. אפשר להגיד יותר מדבר אחד על יחסם של ישראלים אל האנשים שבחרו להגר מפה, והאופן בו מדינת ישראל מאמצת מאפיינים של כת, כשהיא מתעקשת להשמיץ או לטעת רגשות אשם אצל האנשים שבחרו להגר ממנה ("הם לא שכחו מאיפה הם באו!" הם עדיין של ישראל, הם לא בוגדים), או לנכס לעצמה אנשים שעזבו אותה עוד כשהיו ילדים (לנצח נטלי פורטמן תהיה 'ישראלית לשעבר'), בעיקר אם הם הצליחו בחו"ל. הצלחה, אגב, היא לא התאקלמות חלילה, אלא כסף, ואז ניים-דרופינג של סלבס, הסימן המובהק ביותר להצלחה אחרי צבירת הון.
אפשר להגיד גם דברים מצחיקים או אירוניים על הפרדוקס המוזר הזה (יקיר לא רוצה לחיות בישראל, חלילה, אבל הוא גאה מאוד בעובדה שהוא רוצה להיקבר בה), אנשים שעוזבים מדינה כדי לשפר את רמת החיים שלהם או סתם להוריד את הסיכויים שלהם למות מוות שלא בעתו, אבל אם הופכים להיות לאומנים אדוקים אפילו יותר מעבר לים. אמירה רלוונטית בעיקר נוכח נתוני ההגירה השלילית העכורים מהתקופה האחרונה, אבל "האמריקאים" לא באמת רוצה לומר משהו מכל זה, היא בעיקר רוצה להשכיב אתכם לישון.
