באודישנים שערכה ההפקה למשתתפי העונה דוברת הערבית של "בואו לאכול איתי", שעלתה בשבוע שעבר ב"מכאן", נשאלו הנבחנים, ערבים-ישראלים, על אילו נושאים הם לא רוצים לדבר. התשובה הפופולרית ביותר הייתה "דת ופוליטיקה". בדיעבד, הדת דווקא עלתה לא פעם בארבעת השבועות שבהם צולמה התוכנית, כמעט בלית ברירה – חלק מהמשתתפים היו דתיים, עם כל ההקשרים הרלוונטים למזון כמו הימנעות מאלכוהול וכדומה. את הפוליטיקה הקשה הצליח צוות ההפקה להשאיר בחוץ, מאחורי הקלעים וגם לפניהם.
"בואו לאכול איתי" ערבית – הצצה
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
"על פוליטיקה לא דיברנו", מסבירה עביר בח'ית, עורכת התוכן הראשית של התוכנית, בראיון ל-ynet. "לתת לאנשים להתבטא בנושא פוליטיקה במצב וברגישות הקיימים, זה לסכן אותם. וגם רצינו לעשות תוכנית בידור! יש מספיק נושאים ואי-הסכמות, ויכוחים וקונפליקטים בחברה הערבית, שלא קשורים לפוליטיקה. אז בואו קצת נצחק אחרי השנה הקשה שעברה על כולנו. בואו ננשום ונעשה משהו קצת פחות מדכא".
על פניו "בואו לאכול איתי" (תפַדלוּ עלא עַשַא), שכל המשתתפים בה הם ערבים-ישראלים, היא בסך הכל עוד גרסה של הפורמט המקורי, המוכר והאהוב על הקהל הישראלי דובר העברית. בפועל מדובר בחלון הצצה מסקרן, עבור יהודים וערבים כאחד, שהופק על ידי צוות מעורב של יהודים וערבים עבור הזרוע של התאגיד שאחראית על התוכן בשפה הערבית, "מכאן" (ערוץ 33). רצה הגורל והפרקים צולמו במשך ארבעה שבועות בקיץ האחרון, על רקע המלחמה בעזה ובלבנון ומתיחות חברתית גוברת.
"צילמנו בשיא המלחמה ובאווירה שבכל יום כמעט אנשים נעצרו או הובאו לחקירה בגלל דברים שהם אמרו במדיה החברתית", מתאר זאביק גורודצקי, במאי ועורך ראשי, "ברמה הטכנית צילמנו על שליש מהארץ ולא על כולה. חברת הביטוח של ההפקה סימנה לנו גבולות על המפה – אין צפונה ואין דרומה. מעבר לזה אנחנו כל הזמן בחדשות, ואנחנו קבוצה מעורבת. אנחנו רוצים ואוהבים לעבוד יחד וזה דרש מאיתנו להיות מאוד קשובים למצב אחד של השני. אתה מגיע ליום צילום אחרי ידיעות על עזה או 'הותר לפרסום', וזה לא קל. אני חושב שלא הדחקנו את זה אלא ידענו להסתכל אחד על השני ולחמול ולא לפתוח דיונים נפיצים".
6 צפייה בגלריה


בואו ננשום וננסה לעשות משהו קצת פחות מדכא. מתוך "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
היה לכם הומור-לאום פנימי של הצוות?
גורודצקי ובח'ית: "וואו וואו".
גורודצקי: "היה הומור שחור וזה היה חלק מהעניין. עביר, ביקשת לפני כמה ימים מראזי (נג'אר, התסריטאי - ס.ש) לתרגם איזה ביטוי, זוכרת? את זוכרת מה הוא ענה לי שזה?".
בח'ית (מחייכת): "מוות לערבים".
גורודצקי: "בואי נגיד שכשהייתי נער התנדבתי במד"א, ההומור השחור הוא כמעט ברמה הזאת. זה הומור שהוא מאוד טוב ומחזק צוות ומייצר אווירת פתיחות וכיף, ולאנשים מבחוץ הוא עלול להישמע תמוה, שלא לומר קיצוני".
בח'ית: "אבל אני רוצה להדגיש שהיה לי קל להגיד: 'זה כי אני ערבייה' ולהתבדח על זה, כי היה את הנוחות והביטחון שהרגשנו אחד כלפי השני. אנחנו היינו במצב הכי רגיש בין שני העמים וכולם מכירים את הדעות שלי ומה אני חושבת, אף אחד לא הסתיר כלום. אבל כיבדנו אחד את השני וראינו אחד את השני כבני אדם עם מטרה משותפת".
"אפילו למצוא חמישה אנשים שלא מכירים אחד את השניה היה אתגר"
החידוש והרענון שבגרסה הערבית של התוכנית הפתיעו לא רק את התקשורת היהודית והערבית, אלא אפילו את המשתתפים. ההתלבטות של מקבלי ההחלטות בערוץ נגעה לפערים בין התרבות הערבית לזאת הישראלית, ולאחד מעמודי התווך של הפורמט - פתיחת פה ג'ורה מול המצלמה על אנשים אחרים, עניין מעט פחות מקובל בחברה הערבית. "אני חושב שאחת השאלות הגדולות היו אם סוג ההומור הזה יעבוד", מבהיר גורודצקי, " אם אנשים יפתחו את הבתים שלהם ויסכימו לדבר האחד על השני 'מאחורי הגב'. גם כשעביר ואני התחלנו לראיין אנשים למשרת הליהוק, שמענו הרבה פעמים שזה לא יעבוד, לא ישתפו עם זה פעולה".
6 צפייה בגלריה


לאנשים מבחוץ ההומור השחור יכול להישמע קיצוני. עביר בח'ית (למטה) וזאביק גורודצקי (למעלה)
(צילום: ארמוזה הפקות/ מכאן 33)
בח'ית: "במהלך הליהוק התברר שהם אפילו לא ידעו שהם יצטרכו לדבר האחד על השני, אלא אם כן הם צפו בתוכנית, והאמת היא שהרבה אנשים מהמשתתפים לא צפו בה. המלצנו להם לצפות כדי לדעת לאן הם באים, אבל הם לא עשו את זה. אז כל הפורמט היה די מפתיע עבורם, וגם חטטני, כי נכנסנו לבתים שלהם. ההפקה ישבה להם במקומות הכי אישיים, בחדרי שינה. וזה לא היה מובן מאליו".
גורודצקי: "אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שהחברה הערבית בישראל כל כך קטנה ומאוד מעורבבת. אני יושב בישיבות תסריט עם עביר וראזי, התסריטאי, עולה שם שם של מישהו, אין מצב שהם לא מכירים אותו או מישהו מהמשפחה שלו. יש היכרות קרובה ואני מניח שזה חלק מהקושי בחשיפה".
בח'ית: "אפילו למצוא חמישה אנשים שלא מכירים אחד את השניה היה אתגר".
זה הצריך מכם התאמות מיוחדות?
גורודצקי: "כן. אחד החוקים שהוספנו ולא היו בפורמט המקורי, זה שאסור להם להגיד אחד לשני את שם המשפחה. כי ברגע שאתה אומר קל מאוד לזהות אותך, לייחס אותך למקום ולמשפחה. היה חשוב להעביר למשתתפים ולצופים שיש תפקיד, שהשיפוט והדיבור מאחורי הגב הוא חלק מהתפקיד של האנשים כדי לקבוע מי הזוכה בסוף".
בח'ית: "כדי שלא ירגישו שהם עושים משהו לא מנומס. הכנסנו את המשפטים האלה לקריינות, כדי להסביר לצופים שזה חלק מהפורמט, אל תיעלבו ואל תיקחו ללב".
לפי מה שראיתי הם דווקא הרגישו נוח לפתוח אחד על השני.
בחי'ת: "לא האמנתי שאנשים יהיו פתוחים וידברו עד כדי כך. אנחנו בכל זאת עדיין עם מתייפייף ולא כל כך מביע דעה. אבל הם כן הביעו, וקטעו ואמרו את הדעה בכנות גם בטסטות. אנשים מתחילים להרגיש חופשי להגיד את מה שהם באמת חושבים. הם גם נתנו בנו אמון שנשמור עליהם".
מה זה אומר "לשמור"?
"החברה הערבית היא מגוונת ויש בה פתיחות, אבל יש אזורים יותר שמרנים. רצינו מצד אחד שירגישו נוח להביע את הדעה שלהם באופן הכי אותנטי, אבל גם כזה שאם הם הולכים ברחוב ואנשים מזהים אותם, שישמחו ויהיו גאים שהם לקחו חלק בתוכנית, ולא יתחבאו בבית. הדגשנו את הדברים הכי טובים שלהם".
גורודצקי: "הגבול ששרטטנו זה שלא ייווצר מצב שמישהו חס וחלילה עלול להיפגע מתוצאה של משהו שישודר. בגלל שאני לא מכיר מבפנים את החברה הערבית, הייתי זקוק לעביר שתיידע אותי לגבי נקודות שבכלל לא הייתי חושב עליהן. בפעם הראשונה בחיים אני עובד בהפקה שאני לא שולט בשפה שלה, בתרבות. הייתי צריך שהיא תוליך אותי ביד. הרבה פעמים היו נקודות שאמרתי: 'אני לא מבין, אין לי את הכלים, אבל עביר אומרת אז זה מה שעושים', כי אני סומך עליה.
"היו מקומות שאנחנו, היהודים בצוות, שאלנו אם בטוח להגיע אליהם מבחינת בטיחות. וזה היה אחד הרגעים שעביר נעמדה על הרגליים האחוריות והסבירה מה המשמעות של לשאול בן אדם שחי במקום שהוא גדל בו והוא אוהב אותו אם זה בטוח להגיע לשם. לרגע לא חשבנו שיש פה עלבון או גזענות ודעה קדומה, אבל ברגע שמישהו עוצר אותך ומסביר לך למה, אתה אומר 'וואללה, נכון'".
בח'ית: "הוא לא ויתר על להבין כלום. הוא הבין את הרקע וכל המשתתפים התאהבו בו, והרגישו שהם יכולים לבטוח בו. הם לא הרגישו ש'היהודי הזה בא עכשיו לעשות לנו תוכנית', הם נתנו בו אמון".
"שברנו הרבה סטיגמות"
תשע עונות של הגרסה דוברת העברית הצליחו להקיף די במדויק את החברה היהודית ברובה שחיה בישראל, ודי מיצתה את הנושאים החברתיים שמועלים בה. מזרחים-אשכנזים? היינו שם. פריפריה מול מרכז? עשינו את זה. טבעונים מול קרניבורים, פערים כלכליים, יו ניים איט. אבל הגרסה דוברת-הערבית מצליחה להציף, לפחות עבור הצופה היהודי, סוגיות פנים-חברתיות שמעסיקות את החברה הערבית ומספקות מבט מפתיע ומורכב עבור מי שניזון מסטריאוטיפים ומציץ בה מבחוץ.
"השבוע הראשון ששודר סבב בעיקר סביב יחסי גברים ונשים", אומר גורודצקי, "והיינו צריכים להיות רגישים למשל כלפי דברים שלי נראים מאוד טבעיים - מה שנשים נשואות או לא נשואות אומרות, מתנהגות או עושות, ולא ממקום של לדכא או להסתיר אלא להיות מודע לזה שהכל מתנהל בקונטקסט.
"השבוע מישהי מהתאגיד אמרה לי כמה שכולם צחקו מהפרק של חוריה (אחת המשתתפות בשבוע שישודר אחרון, שבוע המרכז - ס.ש). כולם פחדו מהשבוע הזה, כי יש בו גיי וגירושין, ודאגו לא לשדר אותו ראשון כי אלה נושאים מאוד טעונים, ורצו שקודם אנשים יאהבו את הפורמט ויתחברו אליו".
איזה סוגיות עלו בשבוע של המשולש?
גורודצקי: "אני חושב שהסוגיה הכי בולטת היא הנושא של גברים ונשים ומעמד האישה. בפגישת העבודה הראשונה שלי עם עביר ביקשתי ממנה להכין רשימה של כל הנושאים הבוערים בחברה הערבית כדי שיהיה מעניין ליצור סביבם שיח בשולחן. עביר נתנה לי הרצאה מאוד מאלפת ומקיפה ורשמנו את כל הנושאים, ושלשום חזרנו לרשימה הזאת וראינו שנגענו כמעט בהכל.
"במשולש זה באמת מעמד האשה כי יש שלוש נשים מאוד חזקות, משכילות ועצמאיות. מצד שני יש גברים שהם תמונת מראה האחד של השני. הם חשבו שהם שונים והתווכחו, אבל לנו מהצד הם נראו בעיקר דומים. עלא אמר לנו באודישנים שאין סיכוי שאשתו תסתובב בלי כיסוי ראש, ונידאל אמר שאין סיכוי שהוא מרשה לאשתו לשים כיסוי ראש. יצאנו מהאודישן ואמרנו שהם אותו בן אדם. אף אחד לא אמר: 'אני אשאל את אשתי, שתעשה מה שהיא רוצה'. והנשים האלו, אגב, נתנו לגברים בראש יפה מאוד".
בח'ית: "שברנו הרבה סטיגמות. הבאנו בדואי ליברלי ופתוח, את שריף, רופא גיי שחי עם בן זוג ישראלי, שהוא מדהים מול מאיא, ערביה צעירה שמרנית שגרה בבית חנינא. היא שואלת אותו אם ההורים שלו, שמקבלים אותו, הם מוסלמים. מאחורי השאלה הזאת יש הרבה מטען, בין השורות את רואה שנוצרים ומוסלמים ודרוזים ובדואים, כל אחד מגיע מעולם אחר".
היה קשה למצוא את שריף?
גורודצקי: "לא. בתור מי שחי עם בן זוג בתל אביב הרבה שנים, אם יש קהילה יותר קטנה ורכלנית מהחברה הערבית זה הקהילה הלהט"בית, אז לא".
הוא מאוד נורמטיבי, מאוד מיינסטרימי מכל בחינה חוץ מהנטייה המינית שלו.
בח'ית: "יכולנו להביא הרבה אנשים מהקהילה, אבל אני מאוד גאה בבחירה שלנו, כי השאלה היא מה אני מציגה לחברה הערבית. בכל הנושאים שהעלנו רצינו להביא אנשים שיתקבלו. בסוף האנשים האלה נכנסים לסלונים ולבתים של הצופים, ואנחנו חברה מאוד ביקורתית שיש בה הרבה אי-הסכמות. רצינו להגיד שלהיות הומו זה בסדר גמור, ויחד עם זה להביא מישהו שייצג את הקהילה בצורה שתעזור לקהל לקבל אותו. משכיל, רופא, יפה, יודע להתבטא ולכבד. אנשים שרואים את הפרק הראשון איתו יכנסו קצת להלם, אבל תוך כמה מפגשים הם יתאהבו בו. לי היה חשוב שההורים שלו בבית יהיו גאים בו. זה היה לי הכי חשוב כי אני יודעת כמה זה רגיש".
6 צפייה בגלריה


ידעו להסתכל זה על זו - ולחמול. הצוות של "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
גורודצקי: "הסיפור של שריף ריגש אותי במיוחד ושמחתי שאני חלק מזה, אבל אני חייב להגיד שמי שעשה את הצעד האמיץ היה הוא, והוא התמודד עם ההשלכות. אני מעריץ אותו על הדבר הזה שהוא עשה ואני מקווה שתהיה לזה השפעה משמעותית. באופן כללי אני מאמין בכח של תרבות פופולרית לעשות שינוי ואני אופטימי גם פה, וקצת מתרגש אפילו. וזה ששריף הוא דוגי האוזר קטן, שהוא רופא מגיל 12 בערך, מאוד עזר".
"בחיים לא ראינו דבר כזה"
אחד מהאלמנטים הכי מזוהים עם התוכנית, הקריינות העוקצנית שבגרסה דוברת-העברית מתסרטת בכישרון דקלה קידר ומקריין השחקן שי אביבי. גם המרכיב הזה עבר התאמה מסוימת כדי לשבות את קהל יעד דובר הערבית. "גם אני הייתי בתחושה שהתסריט פחות קומי ועוקצני", מודה גורודצקי, "ואתמול ישבתי בפעם הראשונה באולם מלא בערבים, שראו את זה בפעם הראשונה, והם התגלגלו מצחוק. הרבה יותר ממה שציפיתי, ופתאום הבנתי את הפער. כל כך הרבה מהניואנסים והעקיצות הקטנות, אפילו שקיבלתי תרגומים והסברים, בסוף הוא אומר איזו חצי שורה משיר - ולאנשים באולם זה אומר המון, ולנו כלום. אז אני לא יודע אם זה פחות קומי, אבל הוא כן דמות אחרת".
את התסריט בערבית כתב ראזי נג'אר, ואת הקריינות מבצע השחקן הנרי אנדראוס, שאולי מוכר לצופים מסדרות כמו "פאודה" ו"מנאייכ". "לא ניסינו לתרגם את דקלה קידר ושי אביבי לערבית, התחלנו מדף ריק", מבהיר גורודצקי, "ישבנו ושאלנו מי האיש הזה, מה הוא רוצה? מה נקודת המבט שלו? האם הוא גר בעיר או בכפר? בנינו דמות ואחרי שהנרי נכנס לתמונה, הוא שדרג את זה עוד יותר והצליח להפתיע אותנו".
מי זה האיש הזה?
"אחד הסיפורים הכי מצחיקים היה בשיחה הזאת של מי הוא, אני שואל ושואל כי אני קצת נודניק, וראזי עונה ועונה ואז אני חושב רגע ואומר לו: 'רגע, אז זה אתה!'. זה הבחור שיודע, מאוד מלומד וקצת ציני. יותר ביקורתי".
6 צפייה בגלריה


הצופים הערביים התגלגלו מצחוק. הלוגו של "בואו לאכול איתי"
(צילום: ארמוזה הפקות/ מכאן 33)
בח'ית: "זה ההבדל בין ראזי להנרי – ראזי הוא ציני, חכם, נועז, יכול לעקוץ, הנרי הוא בן אדם מאוד טוב. אז כשהוא מביא אליו את הדברים של ראזי, הוא משתמש באותן מילים אבל אומר את זה בצורה פחות פוגענית שמחליקה יותר טוב בגרון. אז יוצא שילוב של בחור מתנשא וציני וחכם ובחור וטוב-לב".
גורודצקי: "לשי אביבי יש ביטויים שחוזרים על עצמם בקשר לדברים שחשובים לו. 'אבקת מרק? סמאללה'. ואני לא דחפתי לשם אבל ביני לבין עצמי תהיתי מתי זה ייוולד. אחד הדברים שראזי מדבר עליהם זה עד כמה ההשפעות של העברית ושל היהודים על התרבות והאותנטיות והטהרנות הערבית, ובאמת תוך כמה פרקים שמעתי משהו שחזר על עצמו: בכל פעם שאחד המשתתפים מדבר על שמנת מתוקה, הקריין אמר 'שמנת מתוקה ביל ערבי', שזה 'שמנת מתוקה בערבית'. זאת עקיצה קטנה על הנטייה של המשתתפים לדבר בעברית. למרות שיש ביטוי בערבית לשמנת מתוקה, הם לא אומרים את זה, הם אומרים 'שמנת מתוקה'".
בח'ית: "אתמול פאדי זגאירה, שהשתתף בתוכנית בעברית, התקשר אלי והחמיא לי על התוכנית, אבל אחת הביקורות שלו הייתה: 'למה נתתם להם לדבר על כך הרבה עברית?'. אמרתי לו: 'זה הנושא!'. אנחנו נמצאים בחברה שבה אנחנו מיעוט, בוא נראה כמה אנחנו מושפעים מהשפה שלה. אי אפשר להתעלם מזה".
"זה עלה גם בשבוע שישודר אחרון. אחד המשתתפים, נידאל, אמר: 'אני מתערב שאף אחד מאיתנו לא מסוגל להשלים שלושה משפטים בערבית טהורה'. והשארנו את זה. קיבלתי לא מעט הודעות: 'למה הם מדברים כל כך הרבה עברית, איפה היתה ההפקה?'. אנחנו לא אמרנו להם איך ומה להגיד ובאיזו שעה לדבר. הם יודעים שהם באים לתוכנית בערבית אבל בטבעיות שלהם יצא להם להכניס מילים בעברית. נע'ם, משתתפת אחרת מהמרכז, עובדת ברמלה והיא מתכתבת איתי, וכמעט כל הזמן בעברית! מקליטה לי הודעה, 90 אחוז ממנה בעברית. ואגב, לא תראי את זה כמעט בצפון, למשל.
למה הסדרה לא משודרת גם ב'כאן'?
גורודצקי: "כי התוכן הזה נוצר עבור 'מכאן'. אני לא בטוח שכולנו הבנו את הרעש ואיך זה יתקבל בחברה דוברת-העברית. זה לא היה צפוי וגם לא היה בראש שלנו. אני עושה טלוויזיה המון שנים, ויח"צ ועיתונות, ומעולם לא דמיינתי שהתוכנית שתקבל הכי הרבה תהודה תקשורתית אוהדת באופן גורף כל כך, תהיה תוכנית קטנה בערוץ מכאן שבראש שלי כמעט לא צופים בו. זה מאוד משמח.
"אגב, היה דיבור לשדר את זה בשידור חוזר בכאן בימי שישי אחר הצהריים. בתור הרומנטיקן שאני, אחד הדברים שהכי קסמו לי ברעיון זה הישיבה על הסלוט של הסרט הערבי, שזאת הפעם הקודמת שאני זוכר שישבנו מול הטלוויזיה ושמענו ערבית ונהנינו מהתרבות ומהמוזיקה, בלי הפרעות".
זה תוכן יוצא דופן במכאן?
גורודצקי: "מאוד. גם ברמה הכלכלית וגם בסוג התוכן והנושאים שמדברים עליהם. אני זוכר שלוש פעמים שגייסנו אנשים לפרויקט, ישבנו והראינו להם חומרי גלם. זה היה עם ראזי, הנרי ושרי, עורך הוידאו שסגר את הפרקים. ולשלושתם הייתה אותה תגובה: 'בחיים לא ראינו דבר כזה. זה היה מאוד מרגש. אין חיה כזאת'".