אני יודעת, יש משהו קצת כפוי טובה בלשבת מול הטלוויזיה ולעקם את האף כששני ענקי נונסנס כמו אילן פלד ויעל פוליאקוב חוזרים לספיישל חגיגי כדי להרים קצת לעם השבור הזה. בכל זאת, פוליאקוב ופלד הם לא סתם עוד צמד, הם הססמוגרף של הפסיכוזה המקומית. מאז ימי מירי פסקל העליזים ב"אחד העם 1", ואחר כך גם ב"אחד העם 101", ב"נוכלות", שעלתה לפני שבע שנים, ואפילו פה ושם ב"ארץ נהדרת" וב"מה נסגר". לא מן ההפקר הם זכו בכיסא כבוד ביציע של הקאלט הישראלי. וזה לא התמצה בפאות מוגזמות ומבטאי קצה, פלד ופוליאקוב ידעו לזקק את הישראליזם הגרוטסקי והקטנוני למופע מפואר של נונסנס חד שמובלעת בו גם ביקורת חברתית שלא מרחמת על אף צד.
מתוך ״עדיף שנישאר ביחד״
(צילום: באדיבות רשת)
אבל הספיישל "עדיף שנשאר ביחד", ששודר אתמול (ג') ברשת, מחילה, היה מאכזב בדיוק מהבחינה הזאת. פלד ופוליאקוב עשו את שלהם, הם היו שושה ורוזי ("צמד חמד") הרכב שנע בין לוקיישנים שונים בארץ ומבצע שירים שנועדו לאחד את העם, כי כאמור, עדיף שנישאר ביחד. רוב השירים הולבשו על לחנים מוכרים אבל המילים שונו ברוח חגי תשרי ורפררו למציאות הישראלית. היו קריצות ל"אחד העם 1" וכמובן ששושה של פלד היא צאצאית רחוקה של מירי פסקל, אבל התחושה הכללית של "עדיף שנישאר ביחד" הייתה של יום כיף סגור לעובדים בלבד.
ניכר שפלד ופוליאקוב נהנו מאוד מההפעלות של עצמם, אירוע תחפושות וקריוקי, אבל ממקום מושבי כצופה בבית הבדיחה לא עברה, היא נשארה בבועה שבתוך המסך. אני צפיתי ברצף ארוך של שירים עם טקסט לא ממוקד, שביניהם מחברים קטעי קישור עייפים – באמת? חולדאי הפך את העיר בשביל הרכבת שלו? נוקב מדי, זה לא יעבור – ובסוף שיר ראפ אחד מצוין ומושקע (עם הכסף שנתן להם חולדאי!) אבל עם מסר שאין לו שום קשר לפארודיה המתחוכמת שמזוהה איתם. חרבו דרבו כזה, שאומר שמה בעצם? שהמדינות סביבנו הן ממורמרות שלא רואות את הדבשת של עצמן? שהעולם אנטישמי אז עדיף שנסתדר עם הסחלה של עצמנו? אז.. כולנו אחים?
מתוך "עדיף שנישאר ביחד"
(צילום מסך, רשת 13)
אני יודעת שיש מי שימצא בכתמי הרורשאך של פלד ופוליאקוב את הסאטירה המבריקה והמוכמנת שצריך להיות ממש מתוחכם כדי לקלוט אותה, אבל מכיוון שאני יודעת שנהניתי מהתוצרים הקודמים שלהם אני מרשה לעצמי לומר שהפעם המלך היה קצת עירום מתחת לכל הפאות והפאייטים. באולפן היה שמח אבל בבית קצת עצוב. הייחוד של פלד ופוליאקוב שהפך אותם למראי דרך היה היכולת שלהם לעשות זום אאוט, לראות את המציאות מהצד האבסורדי שלה, לרדת חזרה למטה ולספר לנו על עצמנו בצורה שאי-אפשר שלא לצחוק מולה. אם פספסתי את זה הפעם זה לא יעזור גם אם יגישו לי בדידים, זה סימן שמשהו בתקשורת עם הצופה הלך לאיבוד.
אני מעריכה מאוד את הרצון לחזק את המורל ואת הכוונות הטובות, אבל בשביל זה אני יכולה לגלול למטה דקה, לא צריך ספיישל חגיגי. פוליאקוב ופלד מחזיקים ביד חתיכת פולקלור ישראלי שהוא עדיין חלק בלתי נפרד מהסלנג, מהקומדיה ובכלל מהחיים שלנו פה. אבל השפה הפרטית שהם המציאו לעצמם תמיד הצליחה להגיח החוצה ולתכלל בתוכה עוד אנשים שהפכו לקהילה. התחושה הייתה שרק צריך להדליק מולם מצלמה והשאר יקרה מעצמו. אני בטוחה שזה נכון, עדיף שנישאר ביחד כשזה מגיע לעם היושב בציון, אבל בצער רב אני נאלצת לומר שבמקרה של צמד החמד פלד ופוליאקוב, ככל שזה נוגע לספיישל הזה, אולי עדיף שלא.
