כשהבמאי הצרפתי-יהודי סדריק קלאפיש, הראה לאביו, את סרט הביכורים שלו – סרט קצר, שהסתמך על חוויות שחווה כסטודנט בניו-יורק, המשפט הראשון שהאב אמר לו היה: "הסרט הזה כל כך יהודי". "אבא הופתע, כי לדבריו הוא לא העביר לי יותר מדי ערכים יהודיים, אז איך זה שהסרט שלי כל כך יהודי?", סיפר קלאפיש, כשראיינתי אותו לאחרונה בפריז.
"למעשה כל הבמאים שהשפיעו עליי במהלך הקריירה היו יהודים: וודי אלן, האחים מרקס, בילי ויילדר, ארנסט לוביטש. אתה מבין שלכל האנשים האלה יש דבר אחד משותף, וזה מוזר. אפשר לומר שההומור בסרטים שלי הוא יהודי. אני לא אדם דתי ולא גדלתי בבית דתי: שני ההורים שלי, ככל הנראה בגלל שהם הסתתרו בזמן מלחמת העולם השנייה בצרפת, הפכו לקומוניסטים, היו במחלוקת עם ההורים שלהם וממש לא רצו להיות דתיים. בטח לא אחרי המלחמה והזוועות שלה. אז אומנם לא גדלתי בבית דתי, אבל אתה יודע איך זה, אתה יהודי, גם אם אתה לא הולך לבית הכנסת. והיהדות משפיעה על הסרטים שלי".
איך למשל?
"היום סוגיית ה'העברה' - מה שאתה מעביר הלאה, בפרט לילדים שלך, ולאנשים אחרים, חשובה לי ונוכחת בסרטים שלי. אני מניח שזה החלק היהודי שבי, כי זה משהו שיש לנו אטרף עליו", הוא אומר ופורץ בצחוק.
מאז אותו סרט קצר שהראה לאביו, קלאפיש ביסס קריירה נאה. לפני 30 שנה בדיוק, הוא פרץ לקהל הרחב, גם בעולם, עם הלהיט "דמיון משפחתי" עטור פרסי הסזאר ועם הקומדיה החביבה "כל אחד מחפש את החתול שלו". שלושה עשורים חלפו, והנה בשנה האחרונה, קלאפיש בן ה-64 נמצא בתקופת פריחה והערכה. בשנה שעברה, קברניטי פסטיבל קאן, הואילו לשבץ סוף-סוף סרט שלו בתוכנית הרשמית, "צבעי הזמן". "איך זה קרה, שרק עכשיו נבחרתי להשתתף בקאן? זה מוזר. אין לי מושג למה. אני חושב שעבור האנשים בקאן הסרטים שלי יותר מדי דומים לקומדיות, סרטים קלילים או אולי מסחריים מדי. בדרך כלל מה שמתקבל לקאן אלה סרטים דרמטיים, רציניים מאוד".
"צבעי הזמן" - טריילר
(באדיבת בתי קולנוע לב)
באותו שנה, קלאפיש גם נבחר לביים את טקס הסזאר (התשובה הצרפתית לאוסקר) ה-50. "אני זה שליהקתי את מי שהעניק את הפרסים ובדקתי את הנאומים שלהם. זה היה אירוע מורכב מאוד והייתי צריך לתמרן בין כל מיני אנשים. זו הייתה עבודה משוגעת, אבל מאוד מעניינת ברמת היחסים הבין-אישיים".
ואילו בחודש ינואר האחרון, קלאפיש קיבל בטקס שנערך בפריז פרס משר התרבות הצרפתי, מטעם "יוניפרנס", הגוף שאחראי על קידום קולנוע צרפתי בכל קצות הגלובוס. "זה היה נחמד, מאחר שמדובר בהוקרה על כך שאני חושף את העולם לתרבות הצרפתית", אמר קלאפיש. "הרעיון שאני מייצג משהו עבור התרבות הצרפתית מקסים לדעתי. בהתחלה, כשהתבשרתי על הפרס, לא התרגשתי. עשיתי 15 סרטים עד עכשיו וכיוצר אתה עושה סרט, ועוד סרט, ולא מבין איך הם כולם מתנקזים למקשה אחת. ביום הטקס הבנתי את משמעות הפרס - מיליוני אנשים ברחבי העולם ראו את הסרטים שלי ואת הסדרה 'עשרה אחוז', שאני נמנה על יוצריה".
"עשרה אחוז" (המוכרת גם בשם "דברו עם הסוכן שלי") הגיחה ב-2015 למרקע, אחרי מסכת תלאות וסירובים. מדובר היה בסאטירה שנונה, מענגת ומצחיקה על סוכנות טאלנטים פריזאית. עם השנים היא צברה תאוצה וגרפה פרסים ומועמדויות. הכוכבות והכוכבים של צרפת עמדו בתור כדי להתארח בה. בסגרי הקורונה, עוד ועוד קהלים - כולל בישראל - גילו אותה בזכות נטפליקס. גם הקהילה הגאה אימצה אותה באהבה, בגלל השנינות והקאמפיות והופעות האורח המלבבות - וגם בזכות העובדה שבמשרדי הסוכנות בלטו דמויות להט"בקיות. בארצות רבות, נעשו ל"עשרה אחוז" גרסאות מקומיות, כולל בטורקיה.
7 צפייה בגלריה
"גילינו שגם לדבר על סוכני קולנוע ושחקנים ידועים זה חומר לא רע". מתוך "10 אחוז"
(צילום: Christophe Brachet)
"כשהצטרפתי לפרויקט, נכתבו בסך הכול שלושה פרקים והתסריטאים היו עדיין בעיצומו של תהליך הכתיבה", משחזר קלאפיש. "היו דברים שאהבתי בפרקים שכבר נכתבו והיו דברים שרציתי לשנות, ופעלתי בהתאם. מדובר היה בסך הכול בפרויקט קולקטיבי. ביימתי את העונה הראשונה בשיתוף עם שני במאים נוספים, והייתי גם הארט דיירקטור".
מה הייתה התרומה שלך לסדרה?
"התרומה שלי הייתה שילוב בין מציאת השחקנים לעבודה על התסריט. הייתי צריך לשכנע הרבה מהכוכבים והכוכבות להתארח בסדרה, כי באותה תקופה הרבה לא רצו לעשות פרויקט לטלוויזיה. משום שהם הכירו אותי ובטחו בי, הם הסכימו להשתתף בסדרה למעני. גם שיניתי קצת את התסריט ומצאתי את שני הבמאים האחרים, את הסטים, והייתי חלק מתהליך הליהוק. אני זה שהביא בין היתר את קאמי קוטן. למה עזבתי אחרי עונה? אמרתי מראש שאם אהיה חלק מהפרויקט, אעשה רק עונה אחת".
אתה יכול להסביר את ההצלחה הבינלאומית המסחררת של הסדרה?
"קשה להסביר למה הסדרה עובדת, וקשה עוד יותר להסביר למה היא מצליחה במדינות ובתרבויות אחרות. סוד ההצלחה שלה הוא הערבוב בין קומדיה לבין שיח על אחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע. יש המון סדרות שמדברות על שוטרים או עורכי דין - זה קל לעשות סדרה שעוסקת בסיפורים מתחום המשפט או הביטחון, אבל גילינו שגם לדבר על סוכני קולנוע ושחקנים ידועים זה חומר לא רע. אנשים ממש נהינו לראות מה מתרחש מאחורי הקלעים".
7 צפייה בגלריה
" הייתי צריך לשכנע הרבה מהכוכבים להתארח בסדרה, באותה תקופה לא רצו לעשות פרויקט לטלוויזיה". מתוך "10 אחוז", עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בקרוב נזכה לראות גם סרט על פי הסדרה, ובינתיים אפשר ליהנות מ"צבעי הזמן", שמגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל. העלילה מתרוצצת בין שתי תקופות: האחת היא שלהי המאה ה-19, ומתמקדת באדל, צעירה מכפר בנורמנדי, שנפרדת לרגע מבן זוגה ויוצאת לפריז בחיפוש אחר אמא שלה. בבירה הצרפתית, אדל עוברת לחיות בדירה, שאותה היא חולקת עם צלם וצייר, ומתערה בעולם האמנות האימפרסיוניסטי. התקופה השנייה, היא ימינו - עשרות צאצאיה של אדל מתבשרים שהם ירשו את ביתה בנורמנדי. מסתבר שהעירייה רוצה להקים סופרמרקט על אדמתה של אדל. אחדים מהיורשים יוצאים למשכנה של אדל ומוצאים שם אוצרות, ומתוודעים לסיפור המשפחתי.
"הרעיון ל'צבעי הזמן' נולד מתוך הרצון ליצור סרט תקופתי", מעיד קלאפיש. "תמיד רציתי לעבוד על סרט כזה ותמיד רציתי לעסוק בתקופה שקדמה ל-1,900, הן ברמה האסתטית והן ברמת המשמעות - זו תקופה שקרו בה המון אירועים. רציתי מאוד לדבר על הרגע הזה, שבו הצילום כבר קיים והקולנוע עוד לא, כשהציור משתנה, וזו תחילת הרכבות. מבחינתי זו תקופה שמזכירה את היום, אפילו שהקדמה והטכנולוגיה של ימינו נראות אחרת לגמרי. זו נקודה שבה יש האצה בזמן שמזכירה את ימינו".
איך היה לשחזר את התקופה ההיא?
"מורכב ומלהיב מאוד. מה שמוזר הוא שהייתי צריך להשתמש בטכניקות מאוד מודרניות על מנת לשחזר את פעם. היה ממש מעניין להשתמש בכל האפקטים המיוחדים ובשאר האלמנטים שנדרשים לשחזור. התהליך היה נחמד, אבל אין ספק שלמדתי סבלנות מה היא, כי זה משהו שלוקח זמן. התקופות האימפרסיוניסטית והפוסט-אימפרסיוניסטיות הן האהובות עליי. אני אוהב שהציורים אומנם מציגים את המציאות, אבל הצגת המציאות היא לא מטרת הציור".
7 צפייה בגלריה
"תמיד רציתי לעבוד על סרט מהתקופה הזאת". מתוך "צבעי הזמן"
(צילום: באדיבות בתי הקולנוע לב)
עולם האמנות לא זר לבמאי, דודתו היא הציירת הישראלית המוערכת ועטורת הפרסים ליליאן קלאפיש, הידועה בעבודות פיגורטיביות ואקספרסיביות. "דודתי ליליאן, אחות אבי, היא ציירת מצוינת. אני לא. הלוואי שהייתי. ליליאן בת 93 וחיה כעת בפריז. היה מרגש מאוד להקרין לה את 'צבעי הזמן', כי יש לה קשר חזק לצבע וגם לתקופה שבו הוא עוסק באופן קונקרטי. היא אוהבת הרבה ציירים בני אותה תקופה. הסרט עוסק בציור ובמשפחה, ואלה נושאים שיש לה רגישות מיוחדת אליהם".
ליליאן, וכך גם האחים שלה, ובהם אביו של קלאפיש, הצליחו לשרוד את השואה. "הסתירו אותם במהלך המלחמה. היה להם הרבה מזל, וגם הרבה חוכמה אני אעז ואומר, כי הם הצליחו להתחבא ולחמוק ממעצר. שינו את שמם והסתתרו. הם חוו מה שיהודים רבים בצרפת חוו. הגורל של משפחת אמי, פחות שפר. אמא שלי איבדה את הוריה, כשהיא הייתה בת תשע. הם נעצרו ונרצחו באושוויץ. דודה שלה גידלה אותה והחביאה אותה בדרום צרפת".
הרקע המשפחתי השפיע עליך? עיצב את אישיותך?
"אני חושב שכן. לדעתי העיסוק בקומדיה הוא מימוש המשימה שלי ליהנות מהחיים ולצחוק, גם אחרי מה שקרה לנו. לדעתי גם אמא שלי תפסה את זה ככה, אם כי חרף העובדה שהיא העריכה הומור, בסופו של דבר היא הייתה יתומה, וכילד יתום אתה יודע את מחיר החיים. אני שמח שאנחנו חיים בתקופת שלום באירופה, אפילו שזה לא ממש נכון", הוא אומר וצוחק. "האמת היא שמאוד מפחיד אותי מה שקורה באוקראינה ובמזרח התיכון, מלחמה ממש הפכה לתופעה. הימים האלה ממש מזכירים את שנות ה-30 של המאה הקודמת".
7 צפייה בגלריה
"העיסוק בקומדיה הוא מימוש המשימה שלי ליהנות מהחיים ולצחוק". מתוך "צבעי הזמן"
(צילום: באדיבות בתי הקולנוע לב)
איך הרגשת ב-7 באוקטובר?
"זה היה מזעזע. נורא. מורכב לדבר על הנושא הזה, כי מה שקרה היה כל כך ברברי. קראתי שבעזה מגדלים עכשיו דור חדש של מחבלים. לראשונה בחיי אני לא ממש אופטימי. אנשים מדברים על מלחמת עולם שלישית שזה אפשרי, ומעולם לא חשבתי לכיוון הזה. יש כל כך הרבה ממשלות משוגעות היום ויש כל כך הרבה משוגעים - טראמפ, פוטין, נתניהו ואתה מרגיש שזו הזייה שנתנו להם כל כך הרבה כוח. זה מטורף. כמובן שצריך להפריד בין מה שעושה ממשלת ישראל ליהודים בכללותם. אנשים יוצרים חיבור לא נכון. אני ממש לא מסכים עם ממשלת ישראל, אבל מאוד מורכב לנווט בנושא הזה, כי אני לא יכול לשפוט את הדברים האלה בעודי חי באירופה".
אתה נתקל באנטישמיות?
"האנטישמיות הרימה את ראשה קצת. אבל ביחס לאנשים אחרים, שממש חווים אנטישמיות, אני עוד בסדר, אבל המצב באמת מורכב עכשיו".
"יש משבר ענק בהוליווד כרגע"
קלאפיש, בנם של פיזיקאי ופסיכואנליטית, גילה את קסמי הקולנוע בגיל צעיר. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד, וכל אחד מהם לקח אותי לראות סרטים. אמא שלי עסקה בפסיכואנליזה, אז איתה צפיתי בסרטים אינטליגנטיים יותר, כמו אלה של אינגמר ברגמן. היא דחפה אותי ואת אחותי לראות סרטים שהיו קצת מורכבים מדי עבורנו, אבל זה היה נהדר! עם אבא שלי ראינו יותר קומדיות וסרטים מסחריים. עכשיו, אחרי שעשיתי כבר 15 סרטים הם גאים בי, אבל הם גם יודעים שאלה החיים שלי ושהם שונים מאוד משלהם".
מתי החלטת להפוך לבמאי?
"כנראה סביב גיל 16-15. ידעתי שאתעסק או בצילום או בקולנוע. בשלב הזה כבר צפיתי בהמון סרטים עם חבריי מהתיכון. כשיצא סרט חדש של ברגמן או של פליני היינו רצים לראות. כשהייתי בן 18 והייתי צריך להחליט מה ללמוד חשבתי שאני רוצה לעשות סרטים, אפילו שאז לא ידעתי אם יש לי בכלל את הכישרון לכך. ועדיין, מאוד נטיתי לקולנוע, ומאוד רציתי ללכת לכיוון הזה. הערצתי גם את אלפרד היצ'קוק, פרנסואה טריפו, מרטין סקורסזה ואקירה קורוסאווה. בצעירותי, סרטים זרים יותר הרשימו אותי מסרטים צרפתיים".
7 צפייה בגלריה
"כשיצא סרט חדש של ברגמן או של פליני היינו רצים לראות". סדריק קלאפיש
(צילום: Kristy Sparow/2025 Getty Images)
יש חוט מחבר בין הסרטים שלך?
"כולם עוסקים במערכת היחסים בין הפרט לקולקטיב. מאוד מעניין אותי איך מתחילה אהבה, איך מתחילה חברות, איפה מתחילים הגבולות המשפחתיים, איך יוצרים חברה. מעניין אותי לראות את הקשר בין הבעיות של הפרט, אינטימיות, ובעיות חברתיות".
מה אתה חושב על הקולנוע היום?
"הקולנוע היום יצירתי, אבל סרטים אמריקאיים הם לא משהו. זו באמת לא תקופה טובה להוליווד, ומבחינתי יש שם כרגע משבר ענק. אבל אם נדבר גלובלית, היצירתיות עדיין שופעת. הרבה פעמים תקופות אלימות ומלאות מחלוקות כמו היום מולידות יצירתיות. אהבתי גם את הסדרה 'יורשים'. היא מאוד וולגרית, אבל בהתאם היא מדברת על הוולגריות של היום".
סרטים ישראליים מהשנים האחרונות הוא לא ראה, אבל עבד עם הכוריאוגרף-רקדן-מלחין חופש שכטר, שעשה קריירה בינלאומית מרשימה, זה קרה בסרט "בתנועה" (2022). "זו הייתה חוויה נהדרת לעבוד עם חופש. פעם, בשנות ה-80 וה-90, הבלגים היו הכוריאוגרפים הגדולים, והיום כל הכוריאוגרפים הגדולים הם ישראלים. שרון אייל מצוינת, אוהד נהרין נהדר. מטורף שיש סצנת מחול חדשה לגמרי בקרב ישראלים".
קלאפיש מעיד שהשנים עושות לו טוב. "אני אכן יותר רגוע. פחות מיוסר", הוא מתוודה. וגם בשנות ה-60 לחייו הוא עדיין אוהב לעבוד עם צעירים. כך ב"צבעי הזמן" הוא משתף שחקנים ממריאים כמו סוזן לנדון, הבת של הכוכבים היהודים, ונסן לנדון וסנדרין קימברלין, אברהם וולפר ("אנדור") ו-וולנטין קמפן, שזכה בשבוע שעבר בפרס המשחק בקאן על הופעתו ב"פחדן". "אני אוהב את העובדה שהצעירים מפיחים חיים. ככל שאני מתבגר חשוב לי יותר ויותר לשמור על קשר עם הדורות הצעירים - בפרט שחקנים. יש לי שלושה ילדים בין הגילים 18 ל-28 והם עוזרים לי להמשיך לשאול את עצמי על תהליך ההתבגרות וההזדקנות. טוב להמשיך לשאול. אין לנו איך להימנע מלהתבגר - אז גם אני מזקין ומזקין, הצעירים עוזרים לך להימנע מלהחזיק בדעות מטופשות. הם גורמים לך לפקפק ולהטיל ספק. זה גם מה שאני אוהב בשחקנים צעירים, שהם מאתגרים אותי בדעות ובהתנהגות. לכן באמת מעניין לעבוד עם הדור הצעיר".
