המצוקים האדומים
על רקע נופיה היפהפיים של עיר נופש בריביירה הצרפתית, לא הרחק מקאן, מתרחשת עלילתו של סרט התבגרות מתוק שבו חבורה של ילדים שקועה כל היום במשחק ושעשוע. אבל רגע. את הסרט הזה ביים ברונו דומון, הבמאי הצרפתי שבעבר הביא לנו יצירות מופת מדכאות כ"חיי ישו" ו"האנושות", שתיארו בקדרות את מציאות החיים האלימה בעיירות של צפון צרפת, ובעשורים האחרונים פנה ליצירה של קומדיות אקסצנטריות דוגמת "מפרץ ההיעלמות" ו"האימפריה".
חבורת הילדים בסרט – בראשם קיילון לאנסל בעל המראה המלאכי המוזר – מבלה את זמנה בקפיצה מסוכנת אל הים מהצוקים שבכותרת וברכיבה על טרקטורונים ברחובות העיירה. הם מתנהלים בחופש מוחלט ללא סמכות הורית – אימה של ילדה אחת נצפית שם לרגע באחוזה שבה היא מתגוררת, אבל לא נראה שאכפת לה מאוד מבתה. כאשר ג'או, הילד שהוזכר, מתאהב בילדה "השייכת" לבריון השכונתי, ילד בן גילו – העניינים מקבלים תפנית אלימה. בקיצור, סרט ביזארי ומרתק שהוא הכול חוץ מאשר סיפור תמים על ילדים, כאשר החוף הסלעי והאדמדם על שפת הים התיכון משמש זירה מתעתעת לפרץ של תשוקות ודחפים.
העיירה שלהם
אם אהבתם את "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר, ייתכן שתמצאו חן ב"העיירה שלהם", סרט אמריקני קטן ומלבב במסורת ה"ממבלקור" של תחילת המאה. אבל בשונה מהשיחות שנטו לצד הפילוסופי שהיו לג'סי וסלין, כאן השיחה משמשת כקילוף עדין של שכבות הגנה בדרך לאינטימיות רגשית. המפיק והתסריטאי הוא מארק דופלאס אחד מאושיות הז'אנר, הבמאית היא אשתו קייט אסלטון, והשחקנית הראשית היא הבת שלהם אורה דופלאס.
מתוך "העיירה שלהם"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים ירושלים)
העלילה מחברת בין תיאטרון (גם אם תיאטרון בתיכון), תהליכי הלימוד של דמויות במחזה ומשחק, וההיכרות בין שני אנשים צעירים, והיא מתרחשת במהלכו של יום אחד בעיירה בנגור במדינת מיין. החבר של אבי פורש מחזרות להצגת התיאטרון זמן קצר לפני הפרימיירה, הצגה שבה היא משחקת את התפקיד הנשי הראשי ובמאי ההצגה מוצא בזריזות ממלא מקום: מאט (צ'וזן ג'ייקובס), נער אפרו-אמריקאי שהיה אמור לעבוד בהפקה בתפקיד טכני. אבי מזמינה אותו לביתה לתרגל את התפקיד, וזה יהיה המהלך הראשון ביום חזרות שהולך ומתארך ושבו שני הגיבורים הולכים, משוחחים, ומתרגלים את התפקידים שלהם.
הסרט נשען על הדיאלוגים הנטורליסטים ושני השחקנים הצעירים והסימפטיים, והמסלול העלילתי צפוי - גם אם בדרך מתגלים כמה דברים מפתיעים על הדמויות. העיסוק בתיאטרון כמכשיר להשגת אינטימיות עובד היטב, במיוחד בסצנה מרכזית שבה נעשה שימוש בתרגיל החזרות המפורסם של שיטת מייזנר. המחשה של האופן שבו משחק יכול להפוך לאמצעי להשגת כנות רגשית ותקשורת אנושית אמיתית.
מפלתו של הרקולס
עבור הצופה הישראלי ישנה מידה לא מבוטלת של עניין בסרט הביכורים של כריסטיאן בונקה הדני, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריה זו בפסטיבל הסרטים של טאלין. זהו סיפורו של חייל משוחרר, צעיר מוסלמי בשם יוסף (דאר סלים), ששב משדות הקטל בעיראק ובאפגניסטן אל אשתו ובנו הצעיר. תקרית משפחתית אלימה מבהירה שהוא לוקה בהלם קרב, והוא נשלח למוסד שיקומי, מנותק ממשפחתו. שם הוא פוגש חיילים-לשעבר במצבו המתמודדים אף הם עם מה שחוו. הסרט מלוהק בחיילים ומטפלים אמיתיים שבמידה רבה מגלמים את עצמם וחוויותיהם – הבמאי, בונקה, הוא בעל רקע בקולנוע תיעודי – וחושף מציאות מוכרת מאוד לצופה הישראלי של נפגעי פוסט-טראומה במסגרת שירותם הצבאי.
מתוך "מפלתו של הרקולס"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים ירושלים)
במהלך הסרט יצטרך יוסף להכיר בעובדה ששיקומו הוא תהליך ארוך וכואב, ואחת הסצינות המרכזיות והנוגעות ללב היא זו שבה הוא שב הביתה לחופשה לחגיגת יום ההולדת של בנו, רק כדי לגלות שזה פיתח חרדה מפניו. כמו בכמה סרטים ישראליים בעשורים הקודמים ("בצלו של הלם קרב", "תגובה מאוחרת"), קריסת הדימוי של הלוחם היא לב-ליבו של הסרט; אבל עד כמה שנדמה כאילו אין לסרט מה לחדש לנו, המעקב אחר דמותו של יוסף המנסה למצוא חזרה את מקומו אל חיק משפחתו רק כדי לגלות שהוא אינו יכול עוד להתנתק משדה הקרב (ע"ע "מטען הכאב" זוכה האוסקר) הופך את הסרט ליצירה מרגשת.
ילד ברזל
חובבי אנימציה המייחלים להפוגה מאנימציית תלת-ממד מלוטשת בסגנון פיקסאר/דיסני יתענגו על "ילד ברזל", סרט אנימציה צרפתי-בלגי "לכל המשפחה" שאיכותו הופכת אותו לרלוונטי גם למבוגרים. היוצר לואיס קלישי מבסס אותו על זיכרונות מילדותו בשנות ה-80, כבן למשפחת חקלאים בבוס בצפון צרפת. כמו גיבור הסרט, ילד בן 11 בשם כריסטוף (בקולו של גארי קלישי – בנו של הבמאי), גם היוצר סבל בילדותו מעקמת בגב שחייבה לבישת סד ברזל במשך כמה שנים. כריסטוף יאלץ ללמוד להתמודד עם המגבלות של המכשיר המציק והמגושם, אך המגבלות מתגלות כהזדמנות לשיעורי חיים חשובים לגבי סבלנות, התמדה וגילוי תחומי עניין לא צפויים. במקביל הסרט עוסק גם במערכת היחסים המורכבת בין כריסטוף ואביו, חקלאי שתקן שגבו כופף (מטאפורית) משנים של מאבק הישרדות כלכלי.
מתוך "ילד ברזל"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים ירושלים)
קלישי שימש כאנימטור ב"למעלה" ו"וול-E" של פיקסאר, וכן היה במאי-שותף בשני סרטי אסטריקס. כאן הוא פונה לאנימציה מצוירת ביד, בקווי מתאר עבים, עם שימוש בצבעי מים ופלטה מצומצמת של גוונים. התוצאה יפה ומרגשת גם כסיפור של כמה שנים בחייו של כריסטוף, וגם בהנאה החושית שמסבה האנימציה, אשר מצליחה ליצור תחושת חיות של הטבע, ושל תהליכי המעבר מילדות לגיל ההתבגרות.
רוז
סרטו של הבמאי האוסטרי מרקוס שליינצר זיכה השנה את סנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה") בפרס המשחק בפסטיבל ברלין. הולר מגלמת חייל בן המאה ה-17 השב לכפרו בגרמניה אחרי היעדרות ממושכת כדי לרשת חלקת אדמה. הכפריים מקבלים את תביעתו על הקרקע אך מתעלמים מעובדה אחת: החייל הוא בעצם אישה. זהו סרטו השלישי של שליינצר, שעורר תשומת לב עם סרט הבכורה שלו, "מיכאל" (2011), שעקב אחר שגרת יומו של פדופיל. הפעם הוא מספר את מה שנדמה כגרסה הפוכה-מגדרית של "שובו של מרטן גר", שאף הוא עסק, בהתבסס על סיפור אמיתי, בחייל השב לכפרו רק כדי שזהותו האמיתית תעורר ספק.
מתוך "רוז"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים ירושלים)
גם סרטו הנוכחי נשען על שורה של מקרים היסטוריים מתועדים, הפעם של נשים שאימצו זהות גברית כדי לשרוד או להשתלב בעולם שנשלט בידי גברים. אלא ששליינצר אינו מסתפק בעיסוק בשאלות של זהות והתחזות. גיבורתו אף מקימה משפחה עם צעירה מקומית, שנכנסת להיריון בנסיבות שהסרט בוחר שלא להבהיר במפורש. ככל שהשמועות מתפשטות והחשד כלפיה גובר, העלילה מתפתחת לכדי משפט בעל אופי דתי ומוסרי, המזכיר בעוצמתו את "הפסיון של ז'אן ד'ארק" של קרל תיאודור דרייר ואת האווירה המצמררת של "סרט לבן" של האנקה. אילנות גבוהים להיתלות בהם, אבל הסרט הזה מצדיק את היומרה והוא אחד משיאי הפסטיבל.
סרטי רוברטו רוסליני
הדבר הקרוב ביותר לרטרוספקטיבה שתהיה השנה בפסטיבל היא הקרנה של ארבעה סרטים מהפילמוגרפיה העשירה של הבמאי האיטלקי החשוב רוברטו רוסליני. הראשון "גרמניה שנת אפס", פיצ'ר קצר (75 דקות) שצולם בשנת 1948 בחורבות של ברלין. הגיבור הוא נער בן 13 שהושחת אידיאולוגית ומוסרית בידי המורה שלו. מבט יוצא דופן בילדות בתקופת מצוקה, ובחינה הומניסטית-ריאליסטית של קורבן המשתייך לעם אויב זמן קצר לאחר המלחמה.
מתוך "רוברטו רוסליני: חיים ללא תסריט"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
שני סרטים נוספים שיוקרנו במסגרת התוכנית הם "המסע לאיטליה" ו"פחד" משנת 1954, ששייכים לשיא שיתוף הפעולה המקצועי והאישי של רוסליני עם השחקנית אינגריד ברגמן. מערכת יחסים ביניהם החלה באותה שנה בה הוא ביים את "גרמניה שנת אפס", והפכה לשערורייה עולמית (שניהם היו נשואים לאחרים כשהקשר החל). מלבד נישואים שהחלו ב-1950 היא הפכה לשחקנית הראשית שלו בין 1950 ל-1954, שיתוף פעולה שהוליד ארבעה סרטים עלילתיים ועוד תיעוד של ברגמן בהופעה על בימת תיאטרון כז'אן ד'ארק. שני הסרטים שיוקרנו בפסטיבל מייצגים נאמנה את האופן בו רוסליני הטיב להשתמש בה כדי לעסוק ברגשות ריחוק וניכור במערכות יחסים.
רוסליני וברגמן התגרשו ב-1957, אירוע שהוביל את רוסליני לתקופת משבר נטולת כיוון בחייו. הוא התאושש במהלך העבודה על הסרט הרביעי שיוקרן בפסטיבל – הסרט התיעודי "הודו: אמא אדמה" (1959). הסרט מציע מבט נטול שיפוטיות על התרבות ההודית של האנשים הפשוטים, ויחסם השונה לטבע ולבעלי החיים. הסרט כולל גם קטעים קצרים מבוימים בהשתתפות שחקנים לא מקצועיים. להשלמת הנרטיב של המיני-רטרוספקטיבה יוקרן בפסטיבל גם הסרט התיעודי "רוברטו רוסליני: לחיות ללא תסריט" (2025) שבוחן את התהליך אותו עבר הבמאי במהלך הצילומים של "הודו: אמא אדמה".
