זה מחזה די נדיר למצוא פוסט שלם שמוקדש למישהו אחר בעמוד אינסטגרם של אמן מצליח, אבל השבוע אביתר בנאי פרסם בדיוק את הדבר הזה: סרטון של צעירה אלמונית שנכחה בהופעה שלו באירועי הלילה הלבן בחוף הים בתל אביב, כשהיא מתמסרת למוזיקה לחלוטין, עוצמת עיניים וממלמלת עם השפתיים את המילים של "יש לי סיכוי". בזמן שחלף מאז שעלה לרשת (ונכון לכתיבת שורות אלה) הסרטון גרף מעל 346 אלף צפיות, אלפים רבים של לייקים ועשרות תגובות - הרבה יותר מסרטון ממוצע בעמוד של בנאי. זה באמת תיעוד יפהפה ומרגש, ואפשר לראות בעיניים של המצולמת שהשיר הזה נוגע בה עמוקות. הרשת, וגם כותבת שורות אלה יחד איתה, נפלה בקסמה של האלמונית המזמרת.
גם בפסטיבל ג׳נסיס קרה דבר דומה: באחד הסרטונים שהועלו לרשתות בלט נער שנצפה כשגם הוא מתמסר למוזיקה, עוצם עיניים ושר יחד עם ברי סחרוף. אותו התיעוד קיבל הרבה יותר אהבה וחיבוקים וירטואליים מכל סרטון אחר שעלה מהאירוע. בהמשך אפילו התרחש "מצוד" אחר אותו נער, שהתגלה כמושבניק מעמק חפר, שלמרבה צערן של גולשות רבות נמצא בזוגיות. בדרך כלל בעיתונות כדי לקרוא למשהו "תופעה" צריך שהוא יקרה לפחות שלוש פעמים, אבל התגובות לסרטונים האלה חזקות מדי מכדי להתעלם מהן, וההתמוגגות מקהל שמסור להופעה ולרגע מעלה תהיות ושאלות על הגביע הנכסף החדש של הופעות ושל תעשיית המוזיקה בכלל.
טרנד או חיבור אמיתי לרגע?
בשנים האחרונות נדמה שההתרגלנו לחוות הופעות דרך הטלפון הנייד שלנו. אפשר לראות את זה גם בהופעות הענק של אודיה ועומר אדם באצטדיון רמת גן, אבל גם בבארבי במופעים של להקות אינדי. כך גם ברחבי העולם. ברגעי השיא הטלפונים נשלפים באוטומט - והמצלמה מתעדת, כדרך שבה אנחנו חווים את הרגע ומתמודדים עם ההתלהבות האדירה שההופעה מביאה איתה. כמו מוצץ שנותנים לתינוקות כדי להירגע - אנחנו שולפים את הטלפון וצופים בהופעה דרך מסך קטן כדי להצליח להכיל את הרגשות.
בשנים האחרונות זווית הצילום "השתדרגה", ובמקום לצלם את המופיעים - פעמים רבות הטלפון מופנה דווקא כלפי הקהל שמתעד את האופן שבו המעריצים חווים את האירוע ושרים בקול את המילים. אני מודה, גם אני שולפת את הטלפון שלי לפחות פעם אחת במהלך הופעה, בשביל שתישאר לי מזכרת מרגע הזה. האם אני חוזרת וצופה בסרטונים האלה? לפעמים כן ולפעמים לא, אבל לא פעם החוויה חייבת תיעוד כדי להיות שלמה.
מצד שני, ובהתאם לתסכול של אמנים שרואים "ים של טלפונים סלולריים" שנשלפים מולם במקום פרצופים, נדמה שגם אמנים מאמינים שפרסום תיעוד של קהל אורגני ללא מסכים מההופעות שלהם מסמן אותם כאיכותיים יותר. האמן רוצה להראות שהקהל בא להנות באמת מהמוזיקה הטהורה, והוא נוכח ברגע. התיעוד מדבר בפני עצמו: זה באמת מרגש ויפה יותר לראות עיניים מחייכות ושפתיים ממלמלות מילים של שיר, והרבה יותר אסתטי מתיעוד של אנשים שמחזיקים טלפונים.
במקביל, בשנים האחרונות ישנה עלייה ברכישת תקליטים ודיסקים, עידוד שימוש במותגים של ״טלפונים טיפשים״ ותנועות שקוראות לצאת מהמסכים ו״לגעת בדשא״ - מילולית ומטאפורית. הסרטונים האלה של צעירים שמחוברים לרגע, ונהנים מהופעה בלי שום מכשיר אלקטרוני בידיהם, הם גם חלק מהמגמה הזאת. אבל בסופו של דבר ניכר שגם זה טרנד שעשוי לחלוף.
אבל יש כאן גם פרדוקס קטן. הרגעים ה"טהורים" האלה, של קהל ששכח מהטלפון ופשוט נסחף במוזיקה, מגיעים אלינו ברשתות החברתיות. כיום מצופה מכל אמן - שוליים או מיינסטרים - לתחזק את הנוכחות שלו ברשת כדי להתפרסם, להצליח ולשמור על קשר עם הקהל שלו. אין בזה בושה, ככה פשוט התעשייה עובדת. אבל כדי לתפעל רשתות חברתיות צריך להעלות אליהן תוכן בקצב. ואיפה משיגים תוכן אם לא מצלמים את האמן בפעולה - בהופעה? האם אמנים באמת רוצים את הקהל שמחובר לרגע - אך לא יתעד ויפרסם אותם, או שהם רוצים את האסתטיקה של הנוכחות רק כדי לגרוף עליה הצלחה ברשת?
הופעות בלי טלפונים - טרנד שיעבוד גם בארץ?
אמנית אחת מעבר לים לקחה את הרצון ליצור חיבור בינה לבין הקהל בהופעה צעד אחד קדימה. בחודשים האחרונים פיבי ברידג׳רס האמריקאית מופיעה ברחבי ארצות הברית, ובאותן ההופעות יש איסור כניסה לטלפונים ניידים. בסתיו הקרוב היא תרחיב את הקונספט הזה להופעות גדולות יותר בכל רחבי אירופה ובריטניה. הקהל שמגיע להופעות מקבל פאוץ' אטום שבתוכו הוא נדרש לשים את המכשיר, וברידג׳רס מפצירה ומבקשת מהמעריצים לפני ההופעה לא לתעד כלום - גם לא באמצעות שעונים חכמים או אמצעים אחרים. לשמור על האינטימיות שבחדר ולהיות כולם יחד כמו בתוך סלון קטן.
חלק מהמעריצים שהיו בהופעות האלה מתארים אותן כקסומות, ואף הוסיפו על היחס החם שקיבלו מהאמנית המקסימה שנשארה לפטפט עם כולם אחרי ההופעה והתייחסה אליהם כמו חברים. את השירים החדשים - אלה שנותרו מסתוריים וחסרי תיעוד עד ליציאת האלבום - הם תיארו כמדהימים, ובינתיים הם רק יכולים לנסות ולשחזר אותם בראש. מצד שני, בטיקטוק יש גם עדויות של מעריצים מבוהלים - מה עם מי שתלוי בטלפון שלו לצורך רפואי כלשהו, כמו חולי סוכרת שמודדים את הסוכר שלהם באמצעות אפליקציה? או מעריצים צעירים שצריכים להיות בקשר עם מבוגר אחראי? האם הם מודרים מההופעות לנצח?
פיבי ברידג'רס בגראמי 2024
(צילום: AP)
גם אמנים גדולים כבר התחילו לאמץ מהלכים של יצירת מרחבים עם איסור על הכנסת טלפונים ניידים. הארי סטיילס למשל ארגן מסיבות השמעה לאלבום שלו שבהן הקהל התבקש להגיע לאירוע ללא טלפונים, וגם בילי אייליש עשתה מהלך דומה לפני שנתיים. באסיה השימוש בפאוצ'ים שנועלים את הטלפון לזמן ההופעה נפוץ גם בהופעות ענק אצל אמנים מהשורה הראשונה. אבל בכל המקרים הנ"ל שפע של תיעוד מהאירועים האלה מטעם האמנים עצמם כן פורסמו ברשת. האסתטיקה הזו הפכה לערך עבור הנכסים הדיגיטליים של האמן. אז מה המטרה? שמעריצים ירגישו אינטימיות רק כדי שישתמשו בהם אחר כך לקדם סטורי של זמרת או זמר?
בישראל המצב מורכב יותר. הטלפונים הפכו בחסות השגרה המאיימת לאמצעי התראה מפני איום של טילים, וקשה לדמיין מהלכים כאלה מתרחבים כאן. אמני הפופ התרגלו לראות מולם טלפונים שלופים, וקשה לדמיין סיטואציה שבה אוסרים על קהל ישראלי להכניס טלפון לאולם הופעות. אבל גם אצלנו יש כמיהה בשוליים לאסתטיקה הנוסטלגית, וכמו הרבה דברים בתעשיית המוזיקה גם כאן לא ברור מה מהחוויה אותנטי ומה הוא בסך הכול טרנד או פאסון שנוצר כדי למכור חוויה, וכמובן - עוד כרטיסים.
