לשמחתנו אנחנו כבר לא חיים בעידן שבו נוהגים לתרגם שמות של שירים, אלבומים ולהקות מחו"ל, אבל יש משהו מעט אירוני בכך שהחל מהלילה, עם היוודע דבר מותו של בוב וויר מהגרייטפול דד בגיל 78, כל חברי הלהקה כבר אינם בחיים. אסירי התודה היחידים בסיפור הטבעי והעצוב הזה הם המעריצים של ההרכב המיתולוגי, שיכולים כרגע רק להתנחם במוזיקה הנפלאה שהותירה הלהקה (וגם בלפחות שניים מאלבומי הסולו הלא רבים שוויר הספיק להוציא בחייו, במקביל ולאחר פעילותו בלהקה).
למרות החיבה העצומה של רבים בישראל למוצרי תרבות פופולריים המגיעים מארצו של הדוד סאם, הגרייטפול דד לא הפכו לאחד מאבות המזון המוזיקליים של חובבי הרוק הקלאסי היושבים בציון. זה לא קרה לאורך 30 השנים שבהן פעלו, וזה גם לא קרה ב-30 השנים הבאות, מאז מותו של מנהיג ההרכב ג'רי גרסיה באמצע הניינטיז. סביר להניח שגם הסתלקותו של וויר, אולי החבר השני הכי חשוב בהרכב, וכאמור - גם האחרון שעוד עמד על רגליו תוך שהוא נלחם במחלת הסרטן - לא תשנה את המצב, זאת למרות שבכל שנה נערך כאן פסטיבל החוגג את המורשת האדירה של הלהקה. ובכל זאת, יש גרעין קטן ואדוק למדי שממשיך להאזין להם בקביעות.
עבור המסות, גרסיה מוכר רק כהשראה לאחד מטעמי הגלידה היותר פופולריים של בן אנד ג'ריס. על שמו של וויר הם שמעו אפילו פחות, זאת למרות שבנטפליקס ממתין דוקו נהדר עליו, "החבר האחר: הטריפ הארוך והמשונה של בוב וויר", שיצא במסגרת קידום אלבום האולפן האחרון המקסים שלו, Blue Mountain, שהופיע לפני עשור. הסרט המומלץ הזה מציע לא רק תקריב של היפי חביב ומזדקן שמסתובב עם כפכפי בירקנשטוק וגרביים לאורך כל עונות השנה, אלא גם את הסיפור של הלהקה דרך המבט של וויר.
כאמור, הגרייטפול דד לא הגיעו למחוזותינו, אבל הייתה פעם אחת שהם היו ממש קרובים - ב-1978, במהלך ההופעות המיתולוגיות שערכו לרגלי הפירמידות של גיזה במצרים. את מדבר סיני בדרך אל הארץ המובטחת הם לא חצו. כי בסוף, להקת ההופעות הכי טובה - או לפחות אחת מהכי טובות - שידע הרוק האמריקני נותרה מוצר אמריקני מובהק. גרסיה, ווייר וחבריהם היו הראשונים להודות בכך, אך ב-1972 הם בכל זאת ניסו לשנות את המצב, ויצאו לגיחה הראשונה (והמאוד המוצלחת) שלהם אל היבשת הישנה. במהלך האביב של אותה שנה הם הופיעו באנגליה, דנמרק, צרפת, גרמניה ולוקסמבורג. כמה מהרגעים הגדולים מהמסע ההוא הונצחו באלבום המשולש Europe '72.
גרסיה, וויר והשאר עשו דברים נפלאים באולפן, אבל הפורטה שלהם היה על הבמה, כשהפכו כל שיר לג'אם. ההופעות של הדד היו ארוכות מאוד, אך לא היה בהן רגע דל. אלו הם פני הדברים גם בסט הזה שנמשך קרוב לשעתיים, ומציג פן יותר נגיש ומרוכך של הלהקה. ובמילים אחרות: פחות פסיכדליה העטופה בעשן ירוק ומתקתק של אמצע הסיקסטיז, והרבה יותר בלוז חם וקאנטרי-רוק כמו Sugar Magnolia, Tennessee Jed או It Hurts Me Too. אלבום ההופעה הזה לא מתמקד בהופעה בודדת, אבל כל רגע שנאסף לתוכו מציג להקה בשיאה, והוא מהווה שיעור חובה מהנה למדי לכל מי שרוצה להכיר את הרוק האמריקני של לפני 50 וקצת שנה.
מי שמחפש להרחיב במעט את היכרותו עם פועלו של וויר באותה שנה, מוזמן לגלות גם את אלבום הסולו הראשון שלו, Ace, שמציג את הצד הרך יותר של הגרייטפול דד מראשית הסבנטיז. דרך מומלצת לא פחות היא לפנות כמה שעות טובות ולצלול אל האוסף הדי מקיף של הלהקה שיצא לא מאוד מזמן ונארז תחת השם המתבקש The Music Never Stopped. ההיקף הלא-מבוטל הזה (כאמור, קרוב לחצי יום עבודה ממוצע במשק) הוא רק קמצוץ ממה שנפרש לאורך הקופסה האימתנית באמת של הלהקה, Enjoying the Ride, שיצאה במקביל ומציגה לאורך 60 (!) דיסקים 17 הופעות שערכה הלהקה בין השנים 1969-1994.
כשהתחלתי להאזין לאוסף הזה לפני כמה חודשים, ועכשיו שוב לאחר מותו של וויר, השאלה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה "למה?". שעה וקצת לתוכו, היא כבר התחלפה ב"למה לא?". לקומונה המוזיקלית שהוקמה בסן-פרנסיסקו של 1965 היו כמה אלבומי אולפן מופלאים (ואלו ממש לא רק American Beauty ו-Workingman's Dead מראשית הסבנטיז), אך כאמור, הבמה הייתה המקום שבו הם פרחו.
האוסף הזה מציע לא מעט רגעי אושר, ובהם למשל Playing in the Band הלקוח מהופעה שהדד ערכו ב-1973 בניו יורק. הוא דוגמה נהדרת לאופן המיוחד שבו גרסיה וחבריו ידעו לקחת שיר בן ארבע-חמש דקות ולהפוך אותו לג'אם הנמתח על פני 20 דקות, שבמהלכן כל חבר בלהקה זוכה להפגין את כישוריו. בהמשך האוסף ממתינים בין היתר גם Touch of Grey, אולי הלהיט האחרון של הלהקה, כאן בביצוע הלקוח מאמצע האייטיז מהופעה בברקלי, קליפורניה - מדינה שתמיד האירה להם פנים. גם Eyes of the World בגרסה חיה מקולורדו של 1979 או Truckin היחסית מוכר בביצוע מ-1989 באינדיאנה, הם נהדרים. ויש עוד הרבה. הגרייטפול דד רצו, ממקום משכנם במפרץ של סן-פרנסיקו, להפוך את אמריקה למקום טוב ומכיל יותר. הם אפילו אפשרו לקהל שלהם להקליט את ההופעות שלהם כחלק מאותה חוויה שיתופית. המוות של וויר הוא אקורד הסיום המוחלט של ההרכב, שכל מי שהתאהב בו פעם, נותר אסיר תודה.
