לאחד מהשירים היותר יפים שיאיר רוזנבלום הלחין פעם עבור הגשש החיוור קוראים "המנגינה היא שקובעת". אצל רוזנבלום, מגדולי המלחינים בתולדות ישראל שנפרד מאיתנו לפני 30 שנה, המנגינה תמיד קבעה. אי-אפשר לתאר את המוזיקה העברית שנוצרה כאן בעשור שבין 1967 ל-1977 בלי התווים, המהלכים היפים וההרמוניות העשירות שלו. רוזנבלום היה מלחין שידע לתפור ביד אומן חליפה שתהלום את המילים, את האכסניה ותתאים כמו כפפה למבצע.
יאיר רוזנבלום
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
להקת הנח"ל, שבה רוזנבלום שירת בראשית שנות ה-60 כנגן אקורדיון, הייתה לאחד מבתיו המקצועיים העיקריים בהמשך אותו עשור, ובעיקר לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שהפך את הלהקה לסיירת הבידור המוזיקלית של המדינה הקטנה שהפכה תוך פחות משבוע לגדולה. רוזנבלום הלחין עבור הלהקה להיטים רבים ובהם בין היתר "שיר לשלום", "ישנן בנות", "קרנבל בנח"ל", "בשמלה אדומה" ו"שלווה". לצד הנח"ל, הוא עבד והלחין להיטים גם עבור להקת חיל הים ("מה אברך", "בוא לים" ו"אנשי הדממה"), ולהקת פיקוד מרכז ("גבעת התחמושת", "שירו של צנחן" ו"יש לי אהוב בסיירת חרוב"), וזו רשימה חלקית ביותר של השירים שיצר עבור ההרכבים במדים. נגן האקורדיון בדימוס היה גם בין הראשונים לזהות שהמוזיקה בעולם משתנה ושהגיע השעה להתחיל לחשמל גם את ההרכבים במדים עם השפעות טריות מהפופ והרוק שצמחו מעבר לים.
לצד העבודה עם המסגרות המוזיקליות הצבאיות, רוזנבלום היה אחד ממנסחי הפסקול האזרחי בישראל של אותם ימים, עם נוכחות גבוהה ועקבית בפסטיבלי הזמר והפזמון ושותפות ארוכה עם שלישיית הגשש החיוור, לצד כתיבת שירים עבור אילנית, יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, ירדנה ארזי, בועז שרעבי ורבים נוספים. מדי פעם רוזנבלום גם חיבר את המילים לשיריו, כמו למשל ב"מיקה" שביצע אפרים שמיר והוקדש למיקה מרידור, ששירתה תחת רוזנבלום בלהקת פיקוד מרכז, והתחתנה בהמשך עם הזמר יגאל בשן. בעידן שחגג את הזמר המבצע ופחות את היוצר הכותב, רוזנבלום היה מלך. העידן ההוא חלף, אבל המנגינה הקובעת של רוזנבלום ממשיכה להתנגן גם 30 שנה אחרי מותו. הנה עשרת השירים הגדולים שהלחין.
"שיר לשלום" – להקת הנח"ל (מילים: יענקל'ה רוטבליט)
רחבעם זאבי, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז כשלהקת הנח"ל הקליטה את "שיר לשלום", שנא את השיר. לא רק שהוא ביקש לשנות בו שורה - "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות" הפכה ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" - הוא גם אסר להשמיע את השיר בתחומי הפיקוד. והוא לא היה הגנרל היחיד שנהג כך. גם אריק שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, הוריד הנחיה דומה. גנרל אחר, יצחק רבין – התחבר אל השיר באופן טרגי בערוב ימיו, כשנרצח בידי יגאל עמיר בכיכר שבקרוב תישא את שמו, דקות לאחר שסיים לשיר על הבמה את אותה תפילה לשלום, ודף המילים המוכתם בדמו נמצא בכיס חליפתו. לצידו עמדה מירי אלוני, הסולנית המקורית בשיר.
כשיענקל'ה רוטבליט כתב את הטקסט הדי נאיבי הזה בסוף הסיקסטיז, הוא לא יכול היה לדמיין מה יקרה לשיר בחלוף השנים. הוא היה בלונדון, ראה את המחזמר "שיער" והתלהב. דני סנדרסון, שהמלחין יאיר רוזנבלום נתן לו לכתוב ולבצע את הפתיח החשמלי של השיר ברוח המחזמר, היה רק עוד חייל בלהקה שאהב רוק ושמח שסוף-סוף נותנים לו קצת לנגן. בדיעבד, ומבלי שהשלושה התכוונו לכך, הם עשו מהפכה.
"שיר לשלום" לא רק קרא לתת לשמש לעלות ולבוקר להאיר, הוא הציע חזון מוזיקלי שישנה את הצליל של הלהקות הצבאיות עד אליו. במקום אקורדיון וחליל מנומסים יש כאן פתיחת חלון להשפעה מהרוק החשמלי. לשלום לקח בערך עשור להגיע. המהפכה שרוזנבלום היה אחד ממנסחיה כאן – ועוד מתוך קודש הקודשים של השמרנות הישראלית – הקדימה אותו בכמה שנים.
"ליל חנייה" – חנן יובל, ירדנה ארזי, אפרים שמיר ושלישיית אף אוזן גרון (מילים: נתן אלתרמן)
מלהקת הנח"ל הגדולה של סוף שנות ה-60 – שלרוזנבלום היה בה חלק עצום כמלחין וכמנהל מוזיקלי - יצאו שתי להקות אזרחיות שעשו כמה דברים יפים מאוד במחצית הראשונה של שנות ה-70: השביעייה הגברית של כוורת, והשלישייה הנשית שהיא שוקולד, מנטה מסטיק. את השתיים ניהל מי שהיה אז המפיק של המדינה – אברהם דשא (פשנל). לצד פעילותה בשלישייה שהחלה לצבור תאוצה במגוון הפקות, ירדנה ארזי עשתה גם ניסיון ראשון כסולנית באחד מהשירים היותר מאתגרים שנכתבו עבור פסטיבל הזמר והפזמון, ובכלל.
"ליל חנייה" עם הטקסט האלתרמני המרהיב והמאוד לא פשוט להבנה – כמו למשל הבית הזה המגיע לקראת סוף השיר: "עת מלחמה גם צלם הדברים האלה/ היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה/ עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב/ נפשו של דור, גם בשדה זרועה/ לזכור, לא רק לרע, ימי רעה" - והלחן העוד יותר מורכב שרוזנבלום שידך בגאונות לתיאור הלילה שלפני הקרב ממלחמת השחרור, הגיע לארזי, חנן יובל ואפרים שמיר, די במקרה.
רוזנבלום הלחין את השיר עבור יהורם גאון לאחר שהוא התקשר אליו עם בקשה לכתוב לו שיר לפסטיבל. רוזנבלום, שלא רצה לפספס את ההצעה, אבל גם לא היה לו שום דבר מוכן ביד, פתח את הספר "עיר יונה" של נתן אלתרמן ומצא בו את הטקסט הזה. אלתרמן לא דמיין שמישהו יעלה בדעתו להלחין את המסה שלו, והוא גם נפטר שלוש שנים לפני שרוזנבלום סיים את השיחה עם גאון, התיישב מול הפסנתר והחל לעבוד. גאון לא הגיע לקחת את השיר, והשלישייה שהורכבה לצורך הפסטיבל זכתה בו. הם לא סיימו את התחרות במקום הראשון, אך ניפקו את הרגע הכי מזהיר בתולדותיה.
"בתוך" – צוות הווי חיל האוויר (מילים: יעל טבת)
עוד שיר יפה של רוזנבלום שחיבר בין הרכב צבאי ובין פסטיבל הזמר והפזמון. כאן אלו הם צוות הווי חיל האוויר עם השיר שיעל טבת כתבה ורוזנבלום הלחין עבור התחרות שנערכה ב-1977. הקרדיט ניתן להרכב, אך למעשה הייתה זו הסולנית דפנה ארמוני שזרחה כאן, לצד מלוויה דני בסן, דויד ברוזה ואחותו טלי (אגב, לבסן לא היה מיקרופון על הבמה, רק תוף מרים). ההרכב המרובע לא האריך ימים, אבל לפחות שלושה מחבריו המשיכו ממנו לקריירה יפה לאחר השחרור.
"בתוך", מהשירים היותר מאוחרים ברשימה שהורכבה כאן, מדגים גישת הלחנה מעט אחרת של רוזנבלום: עם הרבה יותר אינטימיות ושימוש מרוסן יחסית בתזמורת הגדולה של הפסטיבל. אולי כי הטקסט של טבת ביקש עיבוד ולחן פחות "גדולים" ממה שרוזנבלום הורגל להם עד אז.
"ונתנה תוקף" – חנוך אלבלק (מילים: ממחזור התפילה של הימים הנוראים)
עם כל הכבוד להצלחה במצעדי הפזמונים, כמה מלחינים ישראלים יכולים לרשום בקורות החיים שלהם, שהם זכו להיכנס לכמעט כל בית כנסת במדינה. רוזנבלום עשה זאת ב-1990 כשהעניק לחן חדש לפיוט "ונתנה תוקף" הנאמר בתפילת הימים הנוראים. זה קרה בעת שהתגורר בקיבוץ בית השיטה בין השנים 1988–1991, קיבוץ שאיבד במלחמת יום כיפור 11 מבניו - המספר הגדול ביותר בארץ ביחס לגודל האוכלוסיה. הלחן של רוזנבלום נכתב לזכר הנופלים, לאחר שהמלחין נחשף מקרוב לאבל שהמשיך ללוות את המשק גם שנים רבות אחרי המלחמה. גם מבצע השיר, חנוך אלבלק, איש הגבעטרון, היה בן הקיבוץ.
התוצאה היא לא עוד לחן מסורתי לימים הנוראים. רוזנבלום שילב כאן מוטיבים מנוסח אשכנז, מנוסח ספרד וממקורות נוספים, ויצר משהו חדש שנוגע בעצב מבלי לוותר על העוצמה שהטקסט העתיק דורש. וכך פיוט שנכתב לפני מאות שנים, וכאב פרטי של קיבוץ אחד, התמזגו והפכו לנחלת הכלל.
"על כפיו יביא" – רבקה זוהר ( מילים: יורם טהרלב)
70בימי האופוריה שהחלה לאחר מלחמת ששת הימים והסתיימה עם פרוץ מלחמת יום כיפור שש שנים לאחר מכן, התקיימו בארץ שני פס ייצור משגשגים לייצור זמרים: הלהקות הצבאיות ופסטיבל הזמר והפזמון. ליורם טהרלב, כמו לרוזנבלום, היו נציגים רבים בשניהם. אחד ממפגשי הפסגה בין השניים התרחש בראשית שנות ה-70 בשיר "על כפיו יביא". טהרלב כתב אותו לאחר שפגש בנגר עני בירושלים שחולם לבנות יום אחד כיסא לאליהו הנביא. רוזנבלום הצמיד לטקסט את אחד מלחניו היותר מרשימים, ורבקה זהר הצעירה פשוט שרה.
"על כפיו יביא" הוא מהשירים הנדירים האלו שידעו לזקק ישראליות מבלי לצעוק שהם כאלו. הלחן החם והמאוד מדויק של רוזנבלום הופך את דמות הנגר למשל על צניעות, מסירות וגם על תקווה. הביצוע החד-פעמי של זהר מעניק לשיר ממד נוסף של חמלה, כשנדמה שכל שורה בו מוגשת מתוך הכרות קרובה עם הדמות. הפזמון לא מבקש להרשים; ודווקא האיפוק הוא זה שמעניק ל"על כפיו יביא" את עוצמתו.
"מה אברך" – להקת חיל הים (מילים: רחל שפירא)
ושוב זהר, הפעם עדיין במדים. חוץ משירי גאוות יחידה והווי הבסיס, הלהקות הצבאיות נגעו גם בשכול. חלק מהשירים באגף הזה הפכו במשך הזמן ליותר מרק מוזיקה; הם נטמעו בזיכרון הקולקטיבי של ישראל, כמו "מה אברך". רחל שפירא הצעירה כתבה אותו מתוך כאב אישי על נפילתו של בן קיבוצה שפיים, אך היא הצליחה לנסח תחושה אוניברסלית של אובדן וגעגוע.
רוזנבלום עטף את המילים הכואבות שלה בלחן מאופק, כמעט שברירי, המעניק לכל משפט מקום לנשום. הביצוע של זהר עם להקת חיל הים אינו מבקש להעצים את הדרמה; להפך, הוא נשען על איפוק שמדגיש את הרגש. למרות הרטט שהשיר מעביר בכל יום זיכרון מחדש, אין כאן גרם של פאתוס, אלא שאלה פשוטה שבלתי-אפשרי לענות עליה: מה אפשר להעניק למי שחייו נגדעו מוקדם מדי.
"גבעת התחמושת" – להקת פיקוד מרכז (מילים: יורם טהרלב)
בשש שנות האופוריה הקצרות הלהקות הצבאיות שלטו במצעדי הפזמונים. זה די מתבקש במדינה שבה – בטח אז - כל העם היה צבא. וגם להפך. טהרלב ורוזנבלום כתבו יחד כמה שירים מצליחים ללהקות הצבאיות, אך ל"גבעת התחמושת" נלווה מעמד כמעט מיתי מהשנייה שבה בא לעולם. מעמד שהלך והתעצם בשנים הראשונות לאחר ביצועו.
הבמאי דני ליטאי, שעבד אז עם להקת פיקוד מרכז, ביקש מטהרלב לכתוב שיר על הצנחנים. טהרלב נתקל בכתבה שפורסמה בעיתון "במחנה" ובה תיארו לוחמי החטיבה האדומה את מה שעבר עליהם בתעלות המדממות ומלאות העשן בדרך לכיבוש העיר העתיקה של ירושלים. היו כמה קרבות מיתולוגיים במלחמה ההיא, וגם במלחמות שקדמו לה, ולצערנו גם באלו שבאו לאחריה. אף אחד מהם לא תורגם לשיר שממשיך לצמרר בכל פעם שמאזינים לו, כבר כמעט 60 שנה. לא מעט מהריאליזם המטלטל הזה מושג הודות ללחן הרוזנבלומי הדוחף המיטיב לתעד את האימה, הגבורה ולהט הקרב.
"שיר הלהקה" – משתתפי הסרט "הלהקה" (מילים: אהוד מנור)
"הלהקה" - סרט הבכורה של הבמאי אבי נשר, ששום יום עצמאות טלוויזיוני אינו שלם בלעדיו - שהגיע לאקרנים בשלהי הסבנטיז, היטיב לתאר את מוסד הלהקה הצבאית שהיה בשיאו עשור קודם לכן. רוזנבלום – האבא המוזיקלי של מרבית הלהקות הצבאיות בתור הזהב שלהם, וודאי של להקת הנח"ל שהיא המודל המוצג בסרט – מילא ב"הלהקה" תפקיד כפול: גם המלחין של מרבית משירי הפסקול שכבר היו להיטים גדולים אז, וגם המעבד המוזיקלי של הגרסאות החדשות שלהם שהקליטו שחקני הסרט, שחלקם העבירו את שירותם הצבאי במתכונת דומה למה שהציגו על המסך.
בנוסף לכל אלו, רוזנבלום גם הלחין את שיר הנושא שכתב אהוד מנור, ותיאר את החלום של רבים אז "להיות חייל רוקד ושר". בניגוד למשמעת הנוקשה ולהקפדה על כל צעד ותנועה שהייתה מנת חלקו של כל מי שזכה לשרת בלהקה צבאית, הלהקה הקולנועית של נשר ורוזנבלום הייתה גוף פרוע ומשוחרר יותר. אולי כי חבריה רק התחפשו לחיילים-מזמרים, ואולי כי כשנשר יצר את הסרט הוא ביקש גם להצדיע למיתולוגיה המקומית שקדמה לו, אבל גם לבחון מה קרה לה ממרחק הזמן.
"נצח ישראל לא ישקר" – רותי נבון (מילים: דן אלמגור)
בתום האזנה לאלבום הבכורה החד-פעמי של רותי נבון, המאזין הנבון אמור לשאול את עצמו שתי שאלות. הראשונה, כיצד הצליחו לכנס כל כך הרבה שירים נהדרים – ובהם "גשם בעיתו" הפוסט-יום כיפורי, "חשמל זורם בכפות ידיך" החושני, "בין האצבעות" הגרובי ו"נצח ישראל לא ישקר", שערבב מיתולוגיה ציונות עם סול אמריקני שנהנה מסקציית כלי נשיפה נהדרת – לתוך תקליט אחד. השנייה, מדוע ליופי שנפרש באותו אלבום לא היה כמעט המשך.
עוד לפני ש"נצח ישראל לא ישקר" הגיע לאלבום של נבון, הוא יועד לפסטיבל הזמר והפזמון האדיר של תשל"ג. כן, אותו אחד עם "ליל חנייה". נבון, שהייתה אמורה להופיע בתחרות בליווי שתי שלישיות - שוקולד, מנטה, מסטיק ואף, אוזן גרון (הגלגול המוקדם של הכל עובר חביבי, ששרו קולות רקע גם ב"ליל חנייה"), נפצעה בתאונה ערב התחרות ונעדרה ממנה. בהמשך, הביצוע שלה הוכנס לאלבום שתיעד את הפסטיבל ותרם לחיזוק המיתוס על חבורת ניל"י מזכרון יעקב הקטנה של שלהי ימי התורכים, רגע לפני שהבריטים נכנסו לארץ.
"יפות יפות" - הגשש החיוור (מילים: ניסים אלוני)
במשך שלושה עשורים וחצי הגשש החיוור היו מילה נרדפת לישראליות. הם צחקו על כולם והצחיקו את כולם, עד כדי כך שעבור הדור שגדל עליהם, הגששית הייתה שפת אם שנייה. מאז פירוקם בשנת 2000, לא קמו להם יורשים. ספק רב אם במציאות הנוכחית יכול לקום הרכב בידור שיהפוך לקונצנזוס.
רבים מהבמאים, הכותבים והמלחינים שעבדו עם הגששים הם היום רק שמות של רחובות. גם ניסים אלוני ורוזנבלום החתומים לשיר הנפלא הזה אינם עמנו עוד, אבל פסגת החיבור ביניהם חי וקיים. כמעט שש הדקות של "יפות יפות" מציגות את הקסם הלשוני של אלוני ("כל כך יפות/ שבא לבכות" ו" יפות יפות/ במנהרות, בבוסתנים/ במיניבוס בין החוחים"), ואת הלחן והעיבוד של רוזנבלום שמטייל בין האורגן הפסיכדלי והמהיר שזורק לדורז לבין ההרמוניות המושלמות של שייקה לוי, גברי בנאי וישראל (פולי) פוליאקוב. וגם אם המערכונים של הגשש ייתפסו כאיטיים באוזני הדור שלא גדל עליהם, משירים דוגמת "יפות יפות" אפשר ליהנות גם עכשיו.
