לכל אחד יש סרט אהוב של רוב ריינר. ליתר דיוק: לאנשים שגדלו והיו נערים וילדים בתקופה המתאימה, יש סרט אחד אהוב מאותן שמונה שנים קריטיות, 1992-1984, שבהן נראה שריינר פשוט לא יכול לטעות, וכל פרויקט שלו פוגע בול בפוני. הנערים הדחויים והעצובים, אלה שמתנחמים בחבר אחד טוב, דומעים עוד בשקט מול "אני והחבר'ה". שבורות ושבורי הלב המקצועיים עוד מצטטים את "כשהארי פגש את סאלי", הרוקיסטים נשבעים ב"ספיינל טאפ", חובבי סטיבן קינג והסופרים המיוסרים מטעם עצמם נזכרים ב"מיזרי", עכברי המשפט גומעים את "בחורים טובים" והמונולוג הסוער של ג'ק ניקולסון בסופו, ובסוף - כמעט כולם מצטטים עד בלי די את "הנסיכה הקסומה". האגדה שאנחנו רוצים שסבא יספר לנו לפני השינה, אבל לא רוצים להודות שאנחנו רוצים. אנחנו ילדים גדולים, בוגרים, לא תינוקות - ומבקשים מסבא אגדה עם טוויסט, עם שנינויות, עם קצת מטא, ובעיקר שלא יהיו הרבה נשיקות. אבל בעצם לא נתנגד אם תהיה אחת קטנה כזו בסוף.
אלה היו שישה סרטים בשמונה שנים: שישה, וכל אחד מהם פנינה, קלאסיקה הוליוודית. חלקם סתם מצוינים ("מיזרי"), רובם הגדירו את הז'אנר שלהם לעשורים הבאים ("ספיינל טאפ" במקומנטרי, "אני והחבר'ה" בסרטי התבגרות, "הנסיכה הקסומה" בפנטזיה מודעת לעצמה, "בחורים טובים" בדרמות בית משפט). עם כל הכבוד ל"סיינפלד" - שגם לו אחראי בעקיפין ריינר, עוד נגיע לזה - את ההומור הניו יורקי שמתבסס על סיטואציות בדיינר ומתח רומנטי בין שני חברים הכי טובים מהירי לשון אפשר לגמרי לתלות ב"הארי פגש את סאלי".
עבור ילדים ונוער שגדלו בשנות ה-80 וה-90, וגם קצת אחרי, ריינר היה הוליווד. גם אם רובם לאו דווקא נשאו את שמו בהערצה כמו בני דורו מרטין סקורסזה וג'ורג' לוקאס. זה קשור לנתיבים שהקריירה שלו לקחה אותו אחרי הרצף הבלתי נתפס הזה שהסתיים ב-1992. במילה אחת: למטה - וגם קשור לזה שבבסיס הסגנון של ריינר היה מלא הדר, אך שקוף. לא תמצאו בו טיפוסים מגניבים, מבטים קשוחים, עדשות ארוכות או מצלמות שממריאות לקצה החלל עם מנוף. אבל היה בהם מעוף. ריינר מיעט לכתוב תסריטים לסרטיו: בשישייה המדוברת כתב רק את "ספיינל טאפ", סרטו הראשון, והשאר נכתבו על ידי תסריטאים אחרים - רובם אגדות בתחומם (ארון סורקין, נורה אפרון, וויליאם גולדמן) שהמשיכו לחפור בהרצאות אחר כך כמה נקודות המפנה שהמציאו שם מושלמות. ריינר הוציא מהם את המקסימום, ואת המגע שלו יכולתם להרגיש ביחס שכבר כל כך קשה להשיג מהוליווד: כבוד. לטקסט, לסצנה, לשחקנים, לצופים, לסיפור, לדמויות. בשביל ריינר, אדם שגדל בלב ליבה של תעשיית הבידור אבל מעולם לא היו לו אספירציות להיחשב ל"במאי גדול", הסרט נעשה קודם כל בשבילכם. הוא אמור לספר סיפור זכיר, שתצטטו ממנו גם עוד 40 שנה, מתקדם ממערכה למערכה, עם סוף שישבור לכם את הלב או יעלה אותו לשמיים. הוליווד במיטבה.
סיפור הצלחה יהודי
אבל לפני הוליווד, היו הברונקס בניו-יורק, שם נולד ריינר לפני 78 שנה. הוא היה שילוב בין סיפור הצלחה יהודי מאוד של דור הבומרים שאחרי מלחמת העולם השנייה, לבין מי שבכל זאת נהנה מפריבילגיה של לגדול בבית שכולו אצולת הבידור. אביו, קארל ריינר, הוא אגדה של הומור אמריקאי-יהודי חד-לשון ומהאושיות שהקימו את הטלוויזיה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה. שותף לכתיבה של מל ברוקס ו-וודי אלן הצעירים, וכוכב בזכות עצמו. ריינר האב זכה ב-11 פרסי אמי, אבל הרוב המוחלט של הצופים מכירים אותו כיום בזכות התפקיד הקטן שלו ב"אושן 11", כשודד המבוגר והנרגן שנוזף בבראד פיט וג'ורג' קלוני. אמו של ריינר, אסטל, היא מיתולוגית בזכות עצמה לבני דור מסויים, עם אינספור פרויקטים בטלוויזיה, בקברטים ובתיאטרון. אבל כאמור הטרגדיה, או האירוניה, הן שלנצח היא תיזכר בתור הלקוחה שאומרת בדיינר ב"כשהארי פגש את סאלי" - "אני אזמין את מה שהיא הזמינה" אחרי שמג ראיין עושה את מה שהיא עושה. הבן רוב ליהק את אמא לסצינה הכי שובבה בקריירה שלו, כי ידע תזמון יהודי מושלם מהו.
היום רוב ריינר אולי היה מקוטלג בתחילת הקרייה כ"נפו-בייבי", אבל כמו כל בני דורו המצליחים עשה את מה שצריך כדי שיזכרו אותו יותר מהוריו: הוא חצב דרך לעצמו. אחרי מעבר לחוף המערבי, לימודים במחלקת הקולנוע האגדית של UCLA, ואנחנו בטוחים גם הרבה מסיבות היפיות וסמים בשנות ה-60, ריינר עלה לאט לאט במדרג של תפקידי המשנה בטלוויזיה, וגם תרם לתעשייה בשלל תסריטים (סטיב מרטין היה חבר קרוב ושותף לכתיבה).
ואז, הפריצה הגדולה: תפקידו כ"ראש כרוב". אף אחד לא ניבא שדווקא "הכל נשאר במשפחה", שרצה מ-1971 ל-1979, תהפוך לכזו תופעת תרבות שיכתבו עליה עבודות סמינריוניות חצי מאה אחרי, וכולם יסבירו גם עכשיו איך ארצ'י באנקר הוא המודל הבסיסי לתומך טראמפ. לפי המשקל הזה, ריינר - שגילם בסיטקום האגדי של נורמן ליר את החתן הליברלי שבאנקר לא סובל ועוקץ - היה ה"ווק" הראשון, אותו באנקר מכנה "ראש כרוב". אלא שבניגוד לסטריאוטיפים היום שהפכו לכל כך רעילים ומרושעים, לא היו בסיטקום הזה ובדמויות האלה רוע. להפך, כל הסדרה הייתה על ההתקרבות וההתרחקות בין שני הקצוות, ועל זה שבסוף - גם בעידן המעורער של שנות ה-70, גם היום - אפשר לחיות ביחד. ריינר אגב המשיך להזדהות כליברל ודמוקרט גאה עד יומו האחרון, זכה לעלבונות קשים בהרבה בטוויטר ממה ש"ראש כרוב" אי פעם ספג, ולא היה אכפת שלו שהקריירה פרחה מדמות שהיא קצת בדיחה על עצמו. הוא אגב היה תומך ישראל וציוני מובהק, כולל הגנה עיקשת עליה אחר שביעי באוקטובר.
רצף ההצלחות
חזרה לקריירה: באייטיז, מגיע שינוי הכיוון. ריינר בא מהטלוויזיה, מדיום שאז נהגו לזלזל בו. לא היה רמז שדווקא הוא ימרוד בייעוד ויעשה קולנוע שיהדהד לדורות. זה התחיל עם "ספיינל טאפ" הקורע מ-1984, סרט שבמונחי אז היה נחשב אקספרימנטלי - הרי אף אחד בארה"ב לא באמת ידע מה זה "מוקומנטרי", זה לא שבכל פינה משדרים את "המשרד". אבל התוצאה שהציגה בסגנון תיעודי להקה שתמיד מתפרקת ומתאחדת ובעיקר כושלת, הייתה פשוט מצחיקה בטירוף, והשאר היסטוריה. ב-1985 יצר את "רומן על בטוח", אחלה קומדיה, מאוד אייטיזית, עם ג'ון קיוזאק. הבעיה הכי גדולה שלה שהיא לא זכורה כמו ששת הסרטים האחרים באותה תקופה. ואז: הרצף שאיתו פתחנו את הכתבה.
"אתה לא יכול להתמודד עם האמת!", זועק ג'ק ניקלסון לטום קרוז בסצינת השיא בבית המשפט ("בחורים טובים"), "אני המעריצה מספר אחת שלך", לוחשת קאתי בייטס בעיבוד לסטיבן קינג ("מיזרי"), "רכבת!", צורחים הילדים שנסים על נפשם על גשר ב"אני והחבר'ה", וכמובן: "שמי הוא איניגו מונטויה…", "בלתי נתפס!", "אתה ממשיך להשתמש במילה הזאת, ואני לא חושב שהיא אומרת מה שאתה חושב שהיא אומרת" ועוד ועוד ועוד ועוד מ"הנסיכה הקסומה". לכל במאי אחר, רצף הציטוטים והסצינות הבלתי נשכחות שסיפק ריינר לקהל באמצע-סוף האייטיז וממש בקצה העליון של הניינטיז הייתה מכניסה אותו לפנתאון של הספילברגים והאיסטוודים. הבמאי האגדי מהוליווד הקלאסית הווארד הוקס אמר פעם "סרט טוב זה שלוש סצינות נהדרות, בלי סצינות גרועות". על המשקל הזה, הקריירה של ריינר היא אינספור סרטים טובים בפחות מעשור, ואז נעלם אחד גדול.
קשה לחשוב על דוגמה יותר מובהקת ל"נפילה מצוק" של במאי מצליח אחרי רצף כזה, גם אם יש חובבי ריינר שיגידו שהתיאור הזה לא הוגן. זה לא שריינר נחטף ונעלם בהרים כמו הסופר ב"מיזרי". הוא המשיך ליצור, לנסות להיות חלק מהמשחק. חלקם חביבים עד מאוד, ויותר חשובים ממה שנדמה במבט ראשון: "הנשיא מאוהב" מ-1995 שכתב סורקין, הוא בעצם הטיוטה ל"הבית הלבן" (עם מרטין שין שמגלם שם את היועץ לנשיא מייקל דאגלס, ואז בטלוויזיה שין השתדרג לתפקיד הנשיא). כותב שורות אלה חוטא באהבה עצומה לסרט הילדים "הורים בהזמנה" שנקטל בשעתו בנבזיות ונחשב לצוק שממנו החלה מפלתו של ריינר (מבקרים, מה הם מבינים). וחלק מקוראי שורות אלה מתים לבטח על "מתים על החיים" הדביק מ-2007 בכיכוב ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן הגוססים בכיף, שבישראל ספציפית היה להיט עצום והוכיח שגם בזקנתו ידע ריינר להתחבר עם הקהל שלו. וזה אולי ההסבר לדעיכה היצירתית המהירה והמפתיעה של ריינר: הסרטים שלו נהיו מהר מאוד "זקנים". לא במובן של מהורהרים ומלאי חוכמת חיים, אלא שהחל מאמצע שנות התשעים לפתע תקפה אותם טרחנות מוזרה, קצת יידישקייט ומלא שמאלץ.
אבל ריינר המשיך להבריק במקומות אחרים: כמעט תמיד כשצץ כשחקן זו הייתה חגיגה - התפקיד שלו כאב המקלל של דיקפריו ב"זאב מוול סטריט" עדיין אחד הקורעים, וזה כאינטלקטואל ניו יורקי נרגן ב"קליעים מעל ברודוויי" משובח לא פחות. ובל נשכח, בסוף האייטיז הקים ריינר את חברת ההפקה Castle Rock על שם העיירה הפיקטיבית במיין שבה מתרחשות חלק מעלילות ספריו של סטיבן קינג (כולל "אני והחבר'ה") - ואתם זוכרים אולי כ"חברה עם הלוגו של המגדלור". החברה הזו, נזכיר, הפיקה בין היתר את "לפני הזריחה", "חומות של תקווה" (סרט שבמקור ריינר היה אמור לביים, כמומחה מספר אחת באותה תקופה בהוליווד לקינג), "גרין מייל", "כוכב בודד", "תשכחי את פריז" וסדרה קטנה שאולי שמעתם עליה בשם "סיינפלד". גם אם מעורבות ריינר בסדרה כיוצר היא בסוף שולית - והיא מהר מאוד הפכה למפלצת ש-NBC שפכו עליה ים כסף - העובדה שהוא היה בין הראשונים שנתנו לג'רי סיינפלד ולארי דייויד אור ירוק ל"סדרה על כלום" היא עוד כוכב בשמיים לזכותו.
סיום שובר לב
לכולם יש סרט אהוב אחד של רוב ריינר. לכותב שורות אלו, אין שום ספק שמדובר ב"אני והחבר'ה". ולקראת פרידה מרוב היקר שהלך בדרך כל כך נוראית לפנות בוקר בלוס אנג'לס, ניזכר בסוף הסרט (אלו שטרם ראו, מוזמנים להיפרד לשלום כאן): גיבורי הסרט - ארבעה נערים דחויים שיצאו להרפתקה למציאת גופה ביער - חוזרים עם הזנב בין הרגליים לעיירה קאסל רוק. הם נפרדים, והקריין, הלא הוא הנער הרגיש גורדון (ויל היטון) שהתבגר והפך לסופר, מספר כאילו באגביות מה קרה לכל אחד מהם. שניים מהם המשיכו לנהל חיים לא מרשימים בעיירה, והפכו לאט לאט לעוד פרצופים סתמיים שבהם נתקלים במסדרון. החברות מתה לאיטה. החבר הכי טוב שלו, כריס (ריבר פיניקס, שגם מת כעבור כמה שנים בנסיבות טרגיות), גם לא שמר על קשר - אבל לפחות לקח בידיו את גורלו. הנער הבעייתי בסרט היה לעורך דין מצליח, מדווח הסופר/קריין. אלא שהגורל תפס אותו. הוא נרצח בדקירות סכין כשניסה להפריד בקטטה בבר כשהוא רק בן 30 פלוס. יוצאים מהפלאשבק: הסופר מביט במשפט האחרון שהוא כותב בספר. "לא היו לי חברים יותר כמו שהיו לי כשהייתי בן 12. אלוהים, למישהו יש?". ילדיו של הסופר קוראים לו, הוא מניח את הכתיבה בצד, ויוצא לשחק איתם בחצר. השיר Stand By Me - כותרת הסרט באנגלית - עולה על רקע הכותרות.
גיבור "אני והחבר'ה" הניח בצד הספד לחבר שנרצח בדקירות סכין כדי לשחק עם בנו. לפי דיווח באתר People, במאי "אני והחבר'ה" נרצח בדקירות סכין כעבור כמעט 40 שנה על ידי בנו. נכון לעכשיו המשטרה טרם אישרה את הפרטים. זהו סיום שובר לב, בלתי נתפס, שמשאיר אותנו עם תחושת מחנק בגרון. זה בהחלט היה ראוי להיות סוף של אחד מסרטיו של ריינר. הוא לא היה ראוי לסוף נורא כזה בחייו. להתראות רוב, ותודה על הסרטים.
